עשרים אלף מיל מתחת למים - פרק 10: איש הימים

היה זה מפקד הספינה שדיבר כך.

למשמע המילים האלה קם נד לנד בבת אחת. המשרת, שכמעט נחנק, יצא מתנודד לפי אות מאדונו; אבל כזה היה כוחו של המפקד על הסיפון, ששום תנועה לא הסגירה את הטינה שהאיש הזה ודאי חש כלפי הקנדי. קונסיי, מתעניין בעל כורחו, ואני, המום, חיכינו בשתיקה לתוצאות המחזה הזה.

המפקד, שנשען על פינת השולחן וזרועותיו שלובות, בחן אותנו בתשומת לב עמוקה. האם היסס לדבר? האם התחרט על המילים שאמר זה עתה בצרפתית? אפשר היה כמעט לחשוב כך.

אחרי כמה רגעים של שתיקה, שאיש מאיתנו לא חלם להפר, אמר בקול שקט וחודר: "רבותיי, אני מדבר צרפתית, אנגלית, גרמנית ולטינית באותה מידה. לכן יכולתי לענות לכם כבר בפגישתנו הראשונה, אבל רציתי קודם להכיר אתכם, ואחר כך לשקול. הסיפור שסיפר כל אחד מכם, שהתאים לגמרי בנקודות העיקריות, שכנע אותי מי אתם. עכשיו אני יודע שהמקרה הביא לפניי את מסייה פייר ארונקס, פרופסור לתולדות הטבע במוזיאון של פריז, שהופקד על שליחות מדעית בחוץ לארץ; את קונסיי, משרתו; ואת נד לנד, קנדי במוצאו, מטיל צלצל על סיפון הפריגטה 'אברהם לינקולן' של צי ארצות הברית של אמריקה."

קדתי לאות הסכמה. זו לא הייתה שאלה שהמפקד שאל אותי, ולכן לא היה צריך להשיב. האיש הזה התבטא בקלות מושלמת, בלי שום מבטא. משפטיו היו מנוסחים היטב, מילותיו ברורות, ושטף דיבורו מרשים. ובכל זאת, לא זיהיתי בו בן ארצי.

הוא המשיך בשיחה במילים האלה:

"בלי ספק חשבת, אדוני, שהתמהמהתי זמן רב לפני שערכתי לך את הביקור השני הזה. הסיבה היא שאחרי שהתברר לי מי אתם, רציתי לשקול היטב כיצד לנהוג בכם. היססתי הרבה. נסיבות מרגיזות ביותר הביאו אתכם לפני אדם שניתק את כל הקשרים עם האנושות. באתם להפריע לקיומי."

"שלא בכוונה!" אמרתי.

"שלא בכוונה?" השיב הזר, והרים מעט את קולו. "האם שלא בכוונה רדפה אחריי ה'אברהם לינקולן' בכל הימים? האם שלא בכוונה עלית על הפריגטה הזאת? האם שלא בכוונה ניתזו פגזי התותח שלכם מלוחות השריון של ספינתי? האם שלא בכוונה היכה אותי מר נד לנד בצלצל שלו?"

הבחנתי ברוגז מאופק במילים האלה. אבל על ההאשמות האלה הייתה לי תשובה טבעית מאוד, ואמרתי אותה.

"אדוני," אמרתי, "בלי ספק אינך יודע על הוויכוחים שהתנהלו עליך באמריקה ובאירופה. אינך יודע שתאונות שונות, שנגרמו מהתנגשויות עם המכונה התת־ימית שלך, הסעירו את הרוחות בשתי היבשות. אדלג על ההשערות שאין להן מספר, שבאמצעותן ניסו להסביר את התופעה הבלתי מוסברת שרק לך הסוד שלה. אבל עליך להבין שכאשר רדפה אחריך ה'אברהם לינקולן' בלב ים של האוקיינוס השקט, היא האמינה שהיא רודפת אחר מפלצת ים חזקה, שיש לפטור ממנה את האוקיינוס בכל מחיר."

חצי חיוך עיקם את שפתי המפקד; ואז, בטון רגוע יותר:

"מסייה ארונקס," השיב, "האם אתה מעז לטעון שהפריגטה שלכם לא הייתה רודפת ומפגיזה סירה תת־ימית באותה מידה כמו מפלצת?"

השאלה הזאת הביכה אותי, כי בוודאי שהמפקד פאראגוט לא היה מהסס. הוא היה חושב שחובתו להשמיד מתקן כזה, כפי שהיה משמיד נרוול ענקי.

"אתה מבין אפוא, אדוני," המשיך הזר, "שיש לי זכות להתייחס אליכם כאל אויבים?"

לא עניתי דבר, בכוונה. כי מה תועלת יש בוויכוח על טענה כזאת, כשהכוח יכול למחוק את הטיעונים הטובים ביותר?

"היססתי זמן מה," המשיך המפקד. "שום דבר לא חייב אותי להכניס אתכם כאורחים. אילו רציתי להיפרד מכם, לא היה לי שום עניין לראות אתכם שוב; יכולתי להניח אתכם על סיפון הספינה הזאת, ששימשה לכם מקלט, לצלול מתחת למים, ולשכוח שאי פעם הייתם קיימים. האם לא הייתה זו זכותי?"

"אולי זו זכותו של פרא," עניתי, "אבל לא זכותו של אדם מתורבת."

"פרופסור," השיב המפקד במהירות, "אינני מה שאתם מכנים אדם מתורבת! גמרתי עם החברה האנושית לגמרי, מסיבות שרק לי יש הזכות להעריך אותן. לכן אינני מציית לחוקיה, ואני מבקש שלא תזכיר אותם לפניי לעולם!"

הדברים נאמרו בבירור. ברק של כעס ובוז ניצת בעיני האיש הלא נודע, וראיתי לרגע עבר נורא בחייו של האיש הזה. לא רק שהוא הציב את עצמו מחוץ לחוקי בני האדם, אלא הוא עשה את עצמו עצמאי מהם, חופשי במובן המדויק ביותר של המילה, מחוץ להישג ידם לגמרי! מי יעז לרדוף אחריו בקרקעית הים, כשעל פני הים הוא היה עמיד בפני כל הניסיונות שנעשו נגדו? איזו ספינה תעמוד בפני המכה של ספינת המלחמה התת־ימית שלו? איזה שריון, עבה ככל שיהיה, יעמוד בפני מכות חרטום הניגוח שלו? אף אדם לא יכול היה לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו; אלוהים, אם האמין בו, ומצפונו, אם היה לו כזה, היו השופטים היחידים שהיה עליו לתת להם את הדין.

ההרהורים האלה חלפו במוחי במהירות, בזמן שהאיש הזר שתק, שקוע במחשבות, וכאילו מכונס בתוך עצמו. התבוננתי בו בפחד מהול בעניין, כפי שבלי ספק הביט אדיפוס בספינקס.

אחרי שתיקה ארוכה למדי, חידש המפקד את השיחה.

"היססתי," אמר, "אבל חשבתי שאפשר ליישב את טובתי עם הרחמים שכל אדם זכאי להם. תישארו על סיפון ספינתי, שהרי הגורל השליך אתכם לכאן. תהיו חופשיים; ותמורת החופש הזה אטיל עליכם רק תנאי אחד. יספיק לי שתתנו את מילת הכבוד שלכם שתצייתו לו."

"דבר, אדוני," עניתי. "אני מניח שזה תנאי שאדם בעל כבוד יכול לקבל?"

"כן, אדוני; וזה התנאי. ייתכן שאירועים מסוימים, בלתי צפויים, יאלצו אותי לסגור אתכם בתאיכם לכמה שעות או לכמה ימים, לפי העניין. מאחר שאני רוצה לעולם לא להשתמש בכוח, אני מצפה מכם, יותר מכל האחרים, לציות שקט. כשאנהג כך, אקבל עליי את כל האחריות: אני פוטר אתכם לגמרי, כי אני מונע מכם לראות את מה שאסור שייראה. האם אתם מקבלים את התנאי הזה?"

אם כך, התרחשו על הסיפון דברים שהיו, בלשון המעטה, משונים, ושלא היו אמורים להיראות בעיני אנשים שלא עמדו מחוץ לחוקי החברה. בין ההפתעות שהעתיד הכין לי, ייתכן שזו לא תהיה הקטנה שבהן.

"אנחנו מקבלים," עניתי. "רק אבקש את רשותך, אדוני, לשאול אותך שאלה אחת, אחת בלבד."

"דבר, אדוני."

"אמרת שנהיה חופשיים על הסיפון."

"לגמרי."

"אני שואל אותך, אם כן, מה אתה מתכוון בחופש הזה?"

"פשוט החופש ללכת, לבוא, לראות, ואפילו להתבונן בכל מה שמתרחש כאן, מלבד בנסיבות נדירות; בקיצור, החופש שאנו עצמנו נהנים ממנו, חבריי ואני."

היה ברור שאיננו מבינים זה את זה.

"סלח לי, אדוני," המשכתי, "אבל החופש הזה הוא רק החופש שיש לכל אסיר להתהלך בכלאו. הוא לא יכול להספיק לנו."

"ובכל זאת, הוא יצטרך להספיק לכם."

"מה! עלינו לוותר לתמיד על לראות שוב את ארצנו, את ידידינו, את קרובינו?"

"כן, אדוני. אבל לוותר על העול הארצי הבלתי נסבל הזה, שבני האדם מאמינים שהוא חופש, אולי אינו כואב כפי שאתה חושב."

"ובכן," קרא נד לנד, "לעולם לא אתן את מילת הכבוד שלי שלא אנסה לברוח."

"לא ביקשתי ממך את מילת הכבוד שלך, מר לנד," ענה המפקד בקור.

"אדוני," השבתי, והתחלתי לכעוס בעל כורחי, "אתה מנצל את מעמדך כלפינו; זו אכזריות."

"לא, אדוני, זו חמלה. אתם שבויי המלחמה שלי. אני שומר עליכם, כשהייתי יכול במילה אחת להשליך אתכם אל מעמקי האוקיינוס. אתם תקפתם אותי. באתם לגלות סוד שאסור לשום אדם בעולם לחדור אליו, את סוד קיומי כולו. ואתם חושבים שאשלח אתכם בחזרה אל העולם ההוא, שאסור לו לדעת עליי עוד? לעולם לא! כשאני מחזיק בכם, לא עליכם אני שומר, אלא על עצמי."

המילים האלה העידו על החלטה שקיבל המפקד, ששום טיעון לא יגבר עליה.

"אם כך, אדוני," השבתי, "אתה נותן לנו פשוט את הבחירה בין חיים למוות?"

"פשוט כך."

"ידידיי," אמרתי, "על שאלה שמוצגת כך אין מה לענות. אבל שום מילת כבוד אינה קושרת אותנו לאדון הספינה הזאת."

"שום מילה, אדוני," ענה האיש הלא נודע.

ואז, בטון רך יותר, המשיך:

"עכשיו, הרשה לי לסיים את מה שיש לי לומר לך. אני מכיר אותך, מסייה ארונקס. אתה וחבריך אולי לא תצטרכו להתלונן הרבה על המקרה שקשר אתכם לגורלי. תמצא בין הספרים שאני אוהב לעיין בהם את החיבור שפרסמת על 'מעמקי הים'. קראתי אותו פעמים רבות. הבאת את עבודתך עד המקום שהמדע היבשתי הרשה לך. אבל אינך יודע הכול; לא ראית הכול. הרשה לי אפוא לומר לך, פרופסור, שלא תצטער על הזמן שתעביר על סיפון ספינתי. אתה עומד לבקר בארץ הפלאות."

המילים האלה של המפקד השפיעו עליי מאוד. אינני יכול להכחיש זאת. הוא נגע בנקודה החלשה שלי; ושכחתי לרגע שהתבוננות בנושאים הנשגבים האלה אינה שווה את אובדן החופש. וחוץ מזה, הנחתי לעתיד להכריע בשאלה החמורה הזאת. לכן הסתפקתי באמירה:

"באיזה שם עליי לפנות אליך?"

"אדוני," השיב המפקד, "בשבילך אינני אלא קפטן נמו; ואתה וחבריך אינכם בשבילי אלא הנוסעים של ה'נאוטילוס'."

קפטן נמו קרא. משרת הופיע. הקפטן נתן לו את פקודותיו בשפה המוזרה ההיא שלא הבנתי. אחר כך פנה אל הקנדי ואל קונסיי:

"ארוחה מחכה לכם בתא שלכם," אמר. "היו נא טובים ולכו אחרי האיש הזה."

"ועכשיו, מסייה ארונקס, ארוחת הבוקר שלנו מוכנה. הרשה לי להוביל את הדרך."

"אני לשירותך, קפטן."

הלכתי אחרי קפטן נמו; ומיד כשעברתי בדלת, מצאתי את עצמי במעין מסדרון מואר בחשמל, דומה למעבר שבאמצע ספינה. אחרי שהתקדמנו כתריסר יארד, נפתחה לפניי דלת שנייה.

אז נכנסתי לחדר אוכל, מעוצב ומרוהט בטעם מחמיר. בשני קצות החדר עמדו מזנונים גבוהים מעץ אלון, משובצים בהובנה, ועל מדפיהם נצצו כלי חרסינה, פורצלן וזכוכית שאין לשער את ערכם. כלי הכסף שעל השולחן נצצו בקרניים שהפיצה התקרה המאירה, והאור התרכך ונעשה עדין בזכות ציורים נפלאים.

במרכז החדר עמד שולחן ערוך בשפע. קפטן נמו הצביע על המקום שעליי לשבת בו.

ארוחת הבוקר כללה מספר מסוים של מנות, שתוכנן סופק בידי הים בלבד; ועל כמה מהן לא ידעתי מה טיבן ואיך הוכנו. הודיתי שהן טובות, אבל היה להן טעם מיוחד, שהתרגלתי אליו בקלות. המאכלים השונים האלה נראו לי עשירים בזרחן, וחשבתי שמקורם ודאי בים.

קפטן נמו הביט בי. לא שאלתי אותו שום שאלה, אבל הוא ניחש את מחשבותיי, וענה מעצמו על השאלות שבערתי לשאול אותו.

"רוב המנות האלה אינן מוכרות לך," אמר לי. "ובכל זאת, אתה יכול לאכול מהן בלי חשש. הן בריאות ומזינות. כבר זמן רב ויתרתי על מזון היבשה, ואני אף פעם לא חולה עכשיו. אנשי הצוות שלי, שהם בריאים, ניזונים מאותו מזון."

"אם כך," אמרתי, "כל המאכלים האלה הם תוצרת הים?"

"כן, פרופסור, הים מספק את כל צרכיי. לפעמים אני פורש את רשתותיי בגרירה, ומושך אותן כשהן מלאות עד להתפקע. לפעמים אני צד בתוך היסוד הזה, שנראה בלתי נגיש לאדם, ורודף אחר הציד שחי ביערות התת־ימיים שלי. העדרים שלי, כמו עדריהם של הרועים הקדומים של נפטון, רועים בלי פחד באחו העצומים של האוקיינוס. יש לי שם אחוזה עצומה, שאני מעבד בעצמי, ושתמיד נזרעת בידי בורא כל הדברים."

"אני מבין היטב, אדוני, שרשתותיך מספקות דגים מצוינים לשולחנך; אני מבין גם שאתה צד ציד ימי ביערות התת־ימיים שלך; אבל אינני מבין כלל איך פירור של בשר, קטן ככל שיהיה, יכול להופיע בתפריט שלך."

"מה שאתה חושב שהוא בשר, פרופסור, אינו אלא פילה של צב ים. הנה גם כמה כבדים של דולפינים, שאתה חושב שהם תבשיל חזיר. הטבח שלי הוא בחור פיקח, שמצטיין בהכנת התוצרים השונים האלה של האוקיינוס. טעם מכל המנות האלה. הנה ריבה של מלפפוני ים, שמלזי היה מכריז שאין דומה לה בעולם; הנה קרם, שאת החלב שלו סיפקו היונקים הימיים, ואת הסוכר האצות הגדולות של הים הצפוני; ולבסוף, הרשה לי להציע לך ריבה של שושנות ים, שאינה נופלת מריבה של הפירות הטעימים ביותר."

טעמתי, יותר מתוך סקרנות מאשר כמבין, בזמן שקפטן נמו הקסים אותי בסיפוריו יוצאי הדופן.

"אתה אוהב את הים, קפטן?"

"כן; אני אוהב אותו! הים הוא הכול. הוא מכסה שבע עשיריות מכדור הארץ. נשימתו טהורה ובריאה. הוא מדבר עצום, שבו האדם לעולם אינו בודד, כי הוא מרגיש את החיים פועמים מכל עבר. הים אינו אלא גילום של קיום על־טבעי ומופלא. הוא כולו אהבה ורגש; הוא 'האינסוף החי', כפי שאמר אחד המשוררים שלכם. ואכן, פרופסור, הטבע מתגלה בו בשלוש ממלכותיו, הדומם, הצומח והחי. הים הוא המאגר העצום של הטבע. כדור הארץ התחיל, אפשר לומר, בים; ומי יודע אם לא יסתיים בו? בו שוררת שלווה עליונה. הים אינו שייך לעריצים. על פניו עוד יכולים בני האדם להפעיל חוקים לא צודקים, להילחם, לקרוע זה את זה לגזרים, ולהיסחף בזוועות היבשה. אבל שלושים רגל מתחת לפניו, שלטונם פוסק, השפעתם כבה, וכוחם נעלם. אה! אדוני, חֲיֵה, חיה בחיק המים! רק שם יש עצמאות! שם אינני מכיר שום אדון! שם אני חופשי!"

קפטן נמו השתתק לפתע בתוך ההתלהבות הזאת, שסחפה אותו לגמרי. כמה רגעים התהלך הלוך ושוב, נסער מאוד. אחר כך נרגע, חזרה אליו הבעת הקור הרגילה שלו, והוא פנה אליי:

"עכשיו, פרופסור," אמר, "אם אתה רוצה לסייר ב'נאוטילוס', אני לשירותך."

קפטן נמו קם. הלכתי אחריו. דלת כפולה, שהותקנה בחלקו האחורי של חדר האוכל, נפתחה, ונכנסתי לחדר שגודלו כגודל החדר שעזבתי זה עתה.

זו הייתה ספרייה. רהיטים גבוהים מהובנה סגלגלה־שחורה, משובצים בפליז, נשאו על מדפיהם הרחבים מספר רב של ספרים בכריכה אחידה. הם הלכו לפי צורת החדר, והסתיימו בחלקם התחתון בספות ענק מכוסות עור חום, מעוקלות כדי לתת את מרב הנוחות. שולחנות כתיבה קלים וניידים, שאפשר להחליק פנימה והחוצה כרצונך, אפשרו להניח עליהם את הספר בזמן הקריאה. במרכז עמד שולחן עצום, מכוסה חוברות, וביניהן כמה עיתונים, כבר ישנים. האור החשמלי הציף הכול; הוא נשפך מארבעה כדורים עמומים, ששקועים למחצה בסלסולי התקרה. הבטתי בהתפעלות אמיתית בחדר הזה, שצויד בתבונה רבה כל כך, ובקושי האמנתי למראה עיניי.

"קפטן נמו," אמרתי למארחי, שזה עתה השליך את עצמו על אחת הספות, "זו ספרייה שהייתה מכבדת לא אחד מן הארמונות שביבשת, ואני נדהם לגמרי כשאני חושב שהיא יכולה ללוות אותך עד קרקעית הימים."

"היכן אפשר למצוא בדידות או שקט גדולים יותר, פרופסור?" השיב קפטן נמו. "האם חדר העבודה שלך במוזיאון סיפק לך שקט מושלם כזה?"

"לא, אדוני; ועליי להודות שהוא עלוב מאוד לעומת שלך. ודאי יש לך כאן שישה או שבעה אלפים כרכים."

"שנים עשר אלף, מסייה ארונקס. אלה הקשרים היחידים שקושרים אותי ליבשה. אבל גמרתי עם העולם ביום שבו צלל ה'נאוטילוס' שלי לראשונה מתחת למים. באותו יום קניתי את הכרכים האחרונים שלי, את החוברות האחרונות, את העיתונים האחרונים, ומאז אני רוצה לחשוב שבני האדם כבר אינם חושבים ואינם כותבים. הספרים האלה, פרופסור, עומדים לרשותך, ואתה יכול להשתמש בהם בחופשיות."

הודיתי לקפטן נמו, וניגשתי אל מדפי הספרייה. ספרי מדע, מוסר וספרות היו שם בשפע, בכל השפות; אבל לא ראיתי אף ספר אחד על כלכלה מדינית; הנושא הזה נראה אסור בהחלט. מוזר לומר, כל הספרים האלה היו מסודרים בלי סדר, באיזו שפה שנכתבו; והערבוביה הזאת הוכיחה שקפטן ה"נאוטילוס" קרא בלי הבחנה את הספרים שבמקרה הגיעו לידו.

"אדוני," אמרתי לקפטן, "אני מודה לך שהעמדת את הספרייה הזאת לרשותי. יש בה אוצרות של מדע, ואפיק מהם תועלת."

"החדר הזה אינו רק ספרייה," אמר קפטן נמו, "הוא גם חדר עישון."

"חדר עישון!" קראתי. "אם כך, מותר לעשן על הסיפון?"

"בוודאי."

"אם כך, אדוני, אני נאלץ להאמין ששמרת על קשר עם הוואנה."

"שום קשר," ענה הקפטן. "קבל את הסיגר הזה, מסייה ארונקס; ואף שאינו מגיע מהוואנה, הוא ימצא חן בעיניך, אם אתה מבין בדבר."

לקחתי את הסיגר שהוצע לי; צורתו הזכירה את הסיגרים של לונדון, אבל נראה כאילו הוא עשוי עלי זהב. הדלקתי אותו במחתה קטנה, שעמדה על רגל ברונזה אלגנטית, ושאפתי את השאיפות הראשונות בהנאה של חובב עישון שלא עישן יומיים.

"הוא מצוין, אבל זה לא טבק."

"לא!" ענה הקפטן. "הטבק הזה אינו מגיע לא מהוואנה ולא מן המזרח. זה סוג של אצה, עשירה בניקוטין, שהים מספק לי, אבל בקמצנות משהו."

באותו רגע פתח קפטן נמו דלת שעמדה מול זו שדרכה נכנסתי לספרייה, ועברתי אל טרקלין עצום, מואר בפאר.

זה היה חדר מרובע רחב ידיים, באורך שלושים רגל, ברוחב שמונה עשרה, ובגובה חמש עשרה. תקרה מאירה, מעוטרת בערבסקות עדינות, הפיצה אור רך ובהיר על כל הנפלאות שנצברו במוזיאון הזה. כי זה היה באמת מוזיאון, שבו אספה יד נבונה ונדיבה את כל אוצרות הטבע והאמנות, באי הסדר האמנותי שמאפיין סטודיו של צייר.

שלושים ציורים מן המעלה הראשונה, במסגרות אחידות, מופרדים בווילונות בהירים, קישטו את הקירות, שהיו מכוסים בשטיחי קיר בעיצוב מחמיר. ראיתי יצירות בעלות ערך רב, שאת רובן הערצתי באוספים המיוחדים של אירופה ובתערוכות הציור. האסכולות השונות של המאסטרים הישנים יוצגו במדונה של רפאל, בבתולה של לאונרדו דה וינצ'י, בנימפה של קורג'ו, באישה של טיציאן, בהערצת המאגושים של ורונזה, בעלייה השמיימה של מוריו, בדיוקן של הולבין, בנזיר של ולסקס, בקדוש מעונה של ריברה, ביריד של רובנס, בשני נופים פלמיים של טניירס, בשלוש תמונות קטנות מחיי היום־יום של חרארד דאו, מטסו ופאולוס פוטר, בשתי יצירות של ז'ריקו ושל פרודון, ובכמה תמונות ים של בקהאוזן ושל ורנה. בין יצירות הציירים המודרניים היו תמונות שנשאו את חתימותיהם של דלקרואה, אנגר, דקאן, טרויון, מסונייה, דוביני ועוד; וכמה פסלים נפלאים משיש ומברונזה, לפי מיטב הדגמים העתיקים, עמדו על כנים בפינות המוזיאון המפואר הזה. התדהמה, כפי שניבא קפטן ה"נאוטילוס", כבר החלה להשתלט עליי.

"פרופסור," אמר האיש המוזר הזה, "עליך לסלוח לי על הפשטות שבה אני מקבל את פניך, ועל אי הסדר בחדר הזה."

"אדוני," עניתי, "בלי לנסות לדעת מי אתה, אני מזהה בך אמן."

"חובב, לא יותר, אדוני. פעם אהבתי לאסוף את היצירות היפות האלה שיצרה יד האדם. חיפשתי אותן בתאוות בצע, ואיתרתי אותן בלי לאות, והצלחתי לקבץ כמה חפצים בעלי ערך רב. אלה המזכרות האחרונות שלי מן העולם ההוא, שמת בשבילי. בעיניי, האמנים המודרניים שלכם כבר ישנים; יש להם אלפיים או שלושת אלפים שנות קיום; אני מערבב אותם במוחי. למאסטרים אין גיל."

"והמוזיקאים האלה?" אמרתי, והצבעתי על כמה יצירות של ובר, רוסיני, מוצרט, בטהובן, היידן, מאיירבר, הרולד, ואגנר, אובר, גונו ורבים אחרים, שהיו מפוזרות על פסנתר־עוגב גדול שתפס את אחד מקירות הטרקלין.

"המוזיקאים האלה," השיב קפטן נמו, "הם בני דורו של אורפאוס; כי בזיכרונם של המתים נמחקים כל ההבדלים של הזמן; ואני מת, פרופסור; מת בדיוק כמו אותם מידידיך שישנים שש רגל מתחת לאדמה!"

קפטן נמו שתק, ונראה כאילו שקע בהרהור עמוק. התבוננתי בו בעניין רב, ובחנתי בשתיקה את ההבעה המוזרה של פניו. כשהוא נשען על מרפקו בפינת שולחן פסיפס יקר, הוא כבר לא ראה אותי; הוא שכח שאני נוכח.

לא הפרעתי להרהור הזה, והמשכתי להתבונן בנפלאות שהעשירו את הטרקלין.

בתוך תיבות זכוכית אלגנטיות, שהוצמדו במסמרות נחושת, היו ממוינים ומתויגים התוצרים היקרים ביותר של הים שהוצגו אי פעם לעיניו של חוקר טבע. אפשר לתאר את שמחתי כפרופסור.

המחלקה של בעלי החיים דמויי הצמחים הציגה את הדוגמאות המוזרות ביותר של שתי הקבוצות, הפוליפים וקווצי העור. בקבוצה הראשונה היו אלמוגי צינור, גורגוניות מסודרות כמניפה, ספוגים רכים מסוריה, אלמוגי איזיס מאיי מולוקה, נוצות ים, וירגולריה נפלאה מימי נורווגיה, אומבלולריות צבעוניות, אלקיונריות, סדרה שלמה של אלמוגי אבן, שמורי מילן־אדוארדס מיין בתבונה רבה כל כך, ובהם הבחנתי בכמה פלבלינות ואוקולינות נפלאות מאי בורבון, ב"מרכבת נפטון" מן האנטילים, בזנים נהדרים של אלמוגים; בקיצור, בכל מין של אותם פוליפים מוזרים שמהם נוצרים איים שלמים, שיום אחד יהפכו ליבשות. מבין קווצי העור, הבולטים בכיסוי הקוצים שלהם, הציגו כוכבי ים, פנטקרינים, קומטולים, אסטרופונים, קיפודי ים, מלפפוני ים ועוד, כל אחד בנפרד, אוסף שלם של הקבוצה הזאת.

חוקר צדפים עצבני משהו היה בוודאי מתעלף לפני תיבות אחרות, רבות יותר, שבהן היו ממוינות דוגמאות של רכיכות. זה היה אוסף שאין לשער את ערכו, ואין לי זמן לתאר אותו בפירוט. מבין הדוגמאות האלה אזכיר מן הזיכרון רק את צדפת הפטיש המלכותית והאלגנטית של האוקיינוס ההודי, שכתמיה הלבנים והסדירים בלטו בבהירות על רקע אדום וחום; ספונדיל קיסרי, בהיר צבעים ומזדקר בקוצים, דוגמה נדירה במוזיאונים של אירופה (העריכו את ערכו בלא פחות מאלף לירות שטרלינג); צדפת פטיש מצויה מימי הולנד החדשה, שמשיגים אותה רק בקושי; בוקרדיות אקזוטיות מסנגל; קונכיות לבנות ושבירות של צדפות, שנשימה אחת יכולה לנפץ אותן כמו בועת סבון; כמה זנים של אספרגילום מג'אווה, מעין צינור גירני שקצותיו מעוטרים בקפלים דמויי עלים, ושחובבים מתווכחים עליו רבות; סדרה שלמה של טרוכוסים, חלקם צהבהבים־ירקרקים, שנמצאו בימי אמריקה, אחרים חומים־אדמדמים, ממימי אוסטרליה; אחרים ממפרץ מקסיקו, הבולטים בקונכייתם המשולבת כרעפים; סטלריות שנמצאו בימי הדרום; ולבסוף, הנדירה מכולן, הדרבן המפואר של ניו זילנד; וכל סוג של קונכיות עדינות ושבירות, שהמדע נתן להן שמות מתאימים.

בנפרד, בתאים מיוחדים, היו פרושות מחרוזות של פנינים ביופי שאין כמוהו, שהחזירו את האור החשמלי בניצוצות אש קטנים; פנינים ורודות, שנתלשו מצדפות הפינה של ים סוף; פנינים ירוקות של צדפת ההליוטיס; פנינים צהובות, כחולות ושחורות, התוצרים המוזרים של רכיכות שונות מכל אוקיינוס, ושל כמה צדפות מנהרות הצפון; ולבסוף, כמה דוגמאות שאין לשער את ערכן, שנאספו מצדפות הפנינה הנדירות ביותר. כמה מן הפנינים האלה היו גדולות מביצת יונה, והיו שוות כמו, ויותר מן, הפנינה שמכר הנוסע טברנייה לשאה של פרס בשלושה מיליונים, ועלו על זו שבידי האימאם של מוסקט, שהאמנתי שאין דומה לה בעולם.

לכן, להעריך את שוויו של האוסף הזה היה פשוט בלתי אפשרי. קפטן נמו ודאי הוציא מיליונים על רכישת הדוגמאות השונות האלה, ותהיתי מאיזה מקור שאב כדי שיוכל לספק כך את תאוות האיסוף שלו, כשהפסיקו אותי המילים האלה:

"אתה בוחן את הקונכיות שלי, פרופסור? בלי ספק הן מעניינות חוקר טבע; אבל בשבילי יש להן קסם גדול הרבה יותר, כי אספתי את כולן במו ידיי, ואין ים על פני כדור הארץ שנעלם מחיפושיי."

"אני מבין, קפטן, את התענוג שבשיטוט בתוך עושר כזה. אתה מאלה שאספו את אוצרותיהם בעצמם. אין מוזיאון באירופה שיש בו אוסף כזה של תוצרת האוקיינוס. אבל אם אכלה את כל התפעלותי בו, לא יישאר לי דבר בשביל הספינה שנושאת אותו. אינני רוצה לחטט בסודותיך; אבל עליי להודות שה'נאוטילוס' הזה, עם כוח ההנעה שסגור בתוכו, המתקנים שמאפשרים להפעיל אותו, הכוח העצום שמניע אותו, כל אלה מעוררים את סקרנותי עד הקצה. אני רואה תלויים על קירות החדר הזה מכשירים שאינני יודע מה שימושם."

"תמצא את אותם מכשירים בחדרי שלי, פרופסור, ושם אשמח מאוד להסביר לך את שימושם. אבל קודם בוא ובדוק את התא שהוקצה לשימושך. עליך לראות איך תשוכן על סיפון ה'נאוטילוס'."

הלכתי אחרי קפטן נמו, שדרך אחת הדלתות שנפתחו מכל קיר של הטרקלין חזר אל המסדרון. הוא הוביל אותי לכיוון החרטום, ושם מצאתי לא תא, אלא חדר אלגנטי, עם מיטה, שולחן איפור וכמה רהיטים נוספים.

יכולתי רק להודות למארחי.

"החדר שלך צמוד לשלי," אמר, ופתח דלת, "ושלי נפתח אל הטרקלין שעזבנו זה עתה."

נכנסתי לחדרו של הקפטן: היה לו מראה מחמיר, כמעט של נזיר. מיטת ברזל קטנה, שולחן, כמה חפצי רחצה; כל זה מואר בצוהר בתקרה. בלי שום נוחות, רק הדברים ההכרחיים ביותר.

קפטן נמו הצביע על מושב.

"שב נא," אמר. התיישבתי, והוא פתח כך: