"אדוני," אמר קפטן נמו, והראה לי את המכשירים שהיו תלויים על קירות חדרו, "הנה המתקנים הדרושים לניווט ה'נאוטילוס'. כאן, כמו בטרקלין, הם תמיד לנגד עיניי, והם מראים לי את מיקומי ואת כיווני המדויק באמצע האוקיינוס. חלקם מוכרים לך: המדחום, שמראה את הטמפרטורה בתוך ה'נאוטילוס'; הברומטר, שמראה את משקל האוויר וחוזה את שינויי מזג האוויר; מד הלחות, שמסמן את יובש האוויר; זכוכית הסערה, שתוכנה מתפרק ומבשר על התקרבותן של סופות; המצפן, שמנחה את דרכי; הסקסטנט, שמראה את קו הרוחב לפי גובה השמש; הכרונומטרים, שבעזרתם אני מחשב את קו האורך; ומשקפות ליום וללילה, שבהן אני בוחן את נקודות האופק כשה'נאוטילוס' עולה אל פני הגלים."
"אלה המכשירים הימיים הרגילים," השבתי, "ואני מכיר את שימושם. אבל המכשירים האחרים האלה, בלי ספק, עונים על הצרכים המיוחדים של ה'נאוטילוס'. החוגה הזאת עם המחוג הנע היא מד לחץ, נכון?"
"זה אכן מד לחץ. אבל מאחר שהוא מחובר אל המים, שאת הלחץ החיצוני שלהם הוא מראה, הוא מראה בעת ובעונה אחת גם את עומקנו."
"והמכשירים האחרים האלה, שאינני יכול לנחש את שימושם?"
"כאן, פרופסור, עליי לתת לך כמה הסברים. האם תואיל להקשיב לי?"
הוא שתק כמה רגעים, ואז אמר:
"יש כוח עצום, צייתן, מהיר וקל, שמתאים לכל שימוש, ומולך ביד רמה על סיפון ספינתי. הכול נעשה בעזרתו. הוא מאיר אותה, מחמם אותה, והוא נשמת המתקנים המכניים שלי. הכוח הזה הוא החשמל."
"החשמל?" קראתי בהפתעה.
"כן, אדוני."
"ובכל זאת, קפטן, יש לך מהירות תנועה עצומה, שאינה מתיישבת עם כוחו של החשמל. עד עכשיו כוחו הדינמי נשאר מוגבל, והוא הצליח להפיק רק מעט כוח."
"פרופסור," אמר קפטן נמו, "החשמל שלי אינו החשמל של כולם. אתה יודע ממה מורכבים מי הים. באלף גרם יש 96 וחצי אחוז מים, וכ-2 ושני שלישים אחוז נתרן כלורי; ואחר כך, בכמות קטנה יותר, כלורידים של מגנזיום ושל אשלגן, ברומיד של מגנזיום, גופרת מגנזיום, וגופרת ופחמת סידן. אתה רואה, אם כן, שהנתרן הכלורי מהווה חלק גדול מהם. ובכן, את הנתרן הזה אני מפיק ממי הים, וממנו אני מרכיב את החומרים שלי. אני חב הכול לאוקיינוס; הוא מפיק חשמל, והחשמל נותן חום, אור, תנועה, ובמילה אחת, חיים, ל'נאוטילוס'."
"אבל לא את האוויר שאתם נושמים?"
"אה! הייתי יכול לייצר את האוויר הדרוש לצריכתי, אבל זה מיותר, כי אני עולה אל פני המים מתי שאני רוצה. ועם זאת, אם החשמל אינו מספק לי אוויר לנשימה, הוא לפחות מפעיל את המשאבות החזקות שאוגרות אותו במכלים מרווחים, ואלה מאפשרים לי להאריך לפי הצורך, וכמה שארצה, את שהותי במעמקי הים. הוא נותן אור אחיד ובלתי פוסק, מה שהשמש אינה נותנת. עכשיו הבט בשעון הזה; הוא חשמלי, והולך בסדירות שמתחרה בכרונומטרים הטובים ביותר. חילקתי אותו לעשרים וארבע שעות, כמו השעונים האיטלקיים, כי בשבילי אין לילה ואין יום, אין שמש ואין ירח, אלא רק האור המלאכותי הזה שאני לוקח איתי אל קרקעית הים. הבט! עכשיו השעה עשר בבוקר."
"בדיוק."
"שימוש נוסף בחשמל. החוגה הזאת שתלויה לפנינו מראה את מהירות ה'נאוטילוס'. חוט חשמלי מחבר אותה אל המדחף, והמחוג מראה את המהירות האמיתית. הבט! עכשיו אנחנו טסים במהירות אחידה של חמישה עשר מיל לשעה."
"זה נפלא! ואני רואה, קפטן, שצדקת כשהשתמשת בכוח הזה, שבא במקום הרוח, המים והקיטור."
"עוד לא סיימנו, מסייה ארונקס," אמר קפטן נמו, וקם. "אם תלך אחריי, נבחן את חלקו האחורי של ה'נאוטילוס'."
למעשה, כבר הכרתי את החלק הקדמי של הסירה התת־ימית הזאת, וזו החלוקה המדויקת שלו, החל מן החרטום: חדר האוכל, באורך חמישה יארד, מופרד מן הספרייה במחיצה אטומה למים; הספרייה, באורך חמישה יארד; הטרקלין הגדול, באורך עשרה יארד, מופרד מחדרו של הקפטן במחיצה אטומה שנייה; החדר האמור, באורך חמישה יארד; חדרי, שניים וחצי יארד; ולבסוף מכל אוויר, שבעה וחצי יארד, שהשתרע עד החרטום. האורך הכולל, שלושים וחמישה יארד, או מאה וחמש רגל. במחיצות היו דלתות שנסגרו הרמטית באטמי גומי, והן הבטיחו את שלומו של ה"נאוטילוס" במקרה של דליפה.
הלכתי אחרי קפטן נמו דרך המסדרון, והגעתי אל מרכז הסירה. היה שם מעין פיר שנפתח בין שתי מחיצות. סולם ברזל, שהוצמד במחיצה בוו ברזל, הוביל אל קצהו העליון. שאלתי את הקפטן למה משמש הסולם.
"הוא מוביל אל הסירה הקטנה," אמר.
"מה! יש לך סירה?" קראתי בהפתעה.
"כמובן; כלי שיט מצוין, קל, שאינו יכול לשקוע, ומשמש לדיג או לטיולי שעשועים."
"אבל אז, כשאתה רוצה לעלות עליה, אתה נאלץ לעלות אל פני המים?"
"בכלל לא. הסירה הזאת מחוברת אל החלק העליון של גוף ה'נאוטילוס', ותופסת חלל שהותקן בשבילה. יש לה סיפון, היא אטומה לגמרי למים, ומוחזקת בברגים חזקים. הסולם הזה מוביל אל פתח שנעשה בגוף ה'נאוטילוס', שמתאים לפתח דומה שנעשה בדופן הסירה. דרך הפתח הכפול הזה אני נכנס אל כלי השיט הקטן. סוגרים את הפתח של ה'נאוטילוס'; אני סוגר את השני בעזרת בורג לחץ. אני משחרר את הברגים, והסירה הקטנה עולה אל פני הים במהירות מופלאה. אז אני פותח את המכסה שבסיפון, שהיה סגור היטב עד אז; אני מציב תורן, מניף את המפרש, לוקח את המשוטים, ויוצא לדרך."
"אבל איך אתה חוזר אל הסיפון?"
"אינני חוזר, מסייה ארונקס; ה'נאוטילוס' בא אליי."
"לפי פקודותיך?"
"לפי פקודותיי. חוט חשמלי מחבר בינינו. אני שולח לו מברק, וזה מספיק."
"באמת," אמרתי, נדהם מן הנפלאות האלה, "אין דבר פשוט מזה."
אחרי שעברנו ליד חדר המדרגות שהוביל אל הרציף העליון, ראיתי תא באורך שש רגל, שבו טרפו קונסיי ונד לנד בלהיטות את ארוחתם, מוקסמים ממנה. אחר כך נפתחה דלת אל מטבח באורך תשע רגל, שנמצא בין המחסנים הגדולים. שם עשה החשמל, טוב יותר מן הגז עצמו, את כל הבישול. הזרמים שמתחת לכיריים העבירו לספוגי פלטינה חום שנשמר וחולק בסדירות. הם חיממו גם מתקן זיקוק, שבעזרת אידוי סיפק מי שתייה מצוינים. ליד המטבח היה חדר רחצה מרוהט בנוחות, עם ברזים של מים חמים וקרים.
ליד המטבח היו מגורי הצוות של הספינה, באורך שש עשרה רגל. אבל הדלת הייתה סגורה, ולא יכולתי לראות את סידורם, שאולי היה נותן לי מושג על מספר האנשים שעובדים על סיפון ה"נאוטילוס".
בקצה הייתה מחיצה רביעית, שהפרידה בין החלק הזה לבין חדר המכונות. דלת נפתחה, ומצאתי את עצמי בתא שבו הציב קפטן נמו, שהוא בוודאי מהנדס מן המעלה הראשונה, את מכונות ההנעה שלו. חדר המכונות הזה, המואר היטב, לא היה קצר משישים וחמש רגל. הוא היה מחולק לשני חלקים; הראשון הכיל את החומרים להפקת החשמל, והשני את המכונות שחיברו אותו אל המדחף. בחנתי אותו בעניין רב, כדי להבין את מנגנון ה"נאוטילוס".
"אתה רואה," אמר הקפטן, "אני משתמש בסוללות של בונזן, לא בסלילים של רומקורף. הם לא היו חזקים מספיק. הסוללות של בונזן מעטות יותר במספרן, אבל חזקות וגדולות, והניסיון מוכיח שהן הטובות ביותר. החשמל המופק עובר קדימה, ושם הוא מפעיל, באמצעות אלקטרומגנטים גדולים מאוד, מערכת של מנופים וגלגלי שיניים שמעבירים את התנועה אל ציר המדחף. המדחף, שקוטרו תשע עשרה רגל ופסיעת ההברגה שלו עשרים ושלוש רגל, עושה כמאה ועשרים סיבובים בדקה."
"ומה אתה משיג בזה?"
"מהירות של חמישים מיל לשעה."
"ראיתי את ה'נאוטילוס' מתמרן לפני ה'אברהם לינקולן', ויש לי דעה משלי על מהירותו. אבל זה לא מספיק. צריך לראות לאן הולכים. צריך להיות מסוגלים לכוון אותו ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. איך אתה מגיע אל המעמקים הגדולים, שבהם אתה נתקל בהתנגדות הולכת וגדלה, שנמדדת במאות אטמוספרות? איך אתה חוזר אל פני האוקיינוס? ואיך אתם נשארים בעומק הרצוי? האם אני מבקש יותר מדי?"
"בכלל לא, פרופסור," השיב הקפטן, בהיסוס מה, "שהרי ייתכן שלעולם לא תעזוב את הסירה התת־ימית הזאת. בוא אל הטרקלין; זה חדר העבודה הרגיל שלנו, ושם תלמד את כל מה שאתה רוצה לדעת על ה'נאוטילוס'."