כעבור רגע ישבנו על ספה בטרקלין ועישנו. הקפטן הראה לי שרטוט שהציג את התוכנית, החתך והחזית של ה"נאוטילוס". אחר כך פתח בתיאורו במילים האלה:
"הנה, מסייה ארונקס, המידות השונות של הסירה שאתה נמצא בה. זהו גליל מוארך שקצותיו חרוטיים. צורתו דומה מאוד לסיגר, צורה שכבר אומצה בלונדון בכמה מבנים מאותו סוג. אורכו של הגליל הזה, מן החרטום ועד הירכתיים, הוא בדיוק 232 רגל, ורוחבו המרבי עשרים ושש רגל. הוא אינו בנוי בדיוק כמו ספינות הקיטור שלכם להפלגות ארוכות, אבל קוויו ארוכים דיים, ועקומותיו מתמשכות דיין, כדי לאפשר למים להחליק עליו בקלות, ולא להציב שום מכשול לתנועתו. שתי המידות האלה מאפשרות לך לחשב בחישוב פשוט את שטח הפנים ואת הנפח של ה'נאוטילוס'. שטחו 6,032 רגל רבועה, ונפחו כ-1,500 יארד מעוקב; כלומר, כשהוא שקוע לגמרי, הוא דוחה 50,000 רגל מעוקבת של מים, או שוקל 1,500 טון.
"כשתכננתי את כלי השיט התת־ימי הזה, התכוונתי שתשע עשיריות ממנו יהיו שקועות; לכן הוא היה צריך לדחות רק תשע עשיריות מנפחו, כלומר לשקול רק את מספר הטונות הזה. לכן לא הייתי רשאי לעבור את המשקל הזה כשבניתי אותו במידות האמורות.
"ה'נאוטילוס' מורכב משני גופים, אחד פנימי ואחד חיצוני, שמחוברים בקורות ברזל בצורת T, שהופכות אותו לחזק מאוד. ואכן, בזכות המבנה התאי הזה הוא עמיד כמו גוש אחד, כאילו היה מוצק. דפנותיו אינן יכולות להיכנע; הוא מלוכד מעצמו, ולא בזכות צפיפות המסמרות שלו; והאחידות של מבנהו, בזכות האיחוד המושלם של החומרים, מאפשרת לו להתמודד עם הימים הסוערים ביותר.
"שני הגופים האלה עשויים מלוחות פלדה, שצפיפותם היא בין 7 ל-8 עשיריות מזו של המים. הראשון אינו דק משני אינץ' וחצי, ושוקל 394 טון. המעטפת השנייה, השדרית, שגובהה עשרים אינץ' ועוביה עשרה, שוקלת לבדה שישים ושניים טון. המנוע, הנטל, האביזרים והמתקנים השונים, המחיצות והדפנות הפנימיות, שוקלים 961.62 טון. אתה עוקב אחרי כל זה?"
"כן."
"אם כך, כשה'נאוטילוס' צף בנסיבות האלה, עשירית ממנו נמצאת מעל המים. ובכן, אם בניתי מכלים שנפחם שווה לעשירית הזאת, כלומר שיכולים להכיל 150 טון, ואם אמלא אותם מים, הסירה, שתשקול אז 1,500 טון, תשקע לגמרי. וזה מה שקורה, פרופסור. המכלים האלה נמצאים בחלקים התחתונים של ה'נאוטילוס'. אני פותח ברזים והם מתמלאים, והספינה, שהייתה זה עתה בגובה פני המים, שוקעת."
"טוב, קפטן, אבל עכשיו אנחנו מגיעים אל הקושי האמיתי. אני יכול להבין איך אתה עולה אל פני המים; אבל כשאתה צולל מתחת לפני המים, האם המתקן התת־ימי שלך אינו נתקל בלחץ, ולכן נתון לדחיפה כלפי מעלה של אטמוספרה אחת על כל שלושים רגל של מים, כלומר כחמש עשרה ליברות לכל אינץ' רבוע?"
"בדיוק, אדוני."
"אם כך, אלא אם כן תמלא את ה'נאוטילוס' כולו, אינני מבין איך אתה יכול להוריד אותו אל המעמקים האלה."
"פרופסור, אסור לך לבלבל בין סטטיקה לדינמיקה, אחרת תיחשף לטעויות חמורות. נדרש מאמץ קטן מאוד כדי להגיע אל האזורים התחתונים של האוקיינוס, כי לכל הגופים יש נטייה לשקוע. כשרציתי לברר את תוספת המשקל הדרושה כדי להשקיע את ה'נאוטילוס', היה עליי רק לחשב את הקטנת הנפח שמי הים עוברים לפי העומק."
"זה ברור."
"ובכן, אם המים אינם בלתי דחיסים לחלוטין, הם לפחות ניתנים לדחיסה קלה מאוד. ואכן, לפי החישובים החדשים ביותר, ההקטנה הזאת היא רק 0.000436 לכל אטמוספרה, כלומר לכל שלושים רגל של עומק. אם נרצה לשקוע 3,000 רגל, עליי להביא בחשבון את הקטנת הנפח תחת לחץ השווה ללחץ של עמוד מים כזה. את החישוב קל לאמת. ובכן, יש לי מכלים נוספים שיכולים להכיל מאה טון. לכן אני יכול לשקוע לעומק ניכר. כשאני רוצה לעלות אל פני הים, אני רק משחרר את המים, ומרוקן את כל המכלים אם אני רוצה שה'נאוטילוס' יבלוט בעשירית מנפחו הכולל."
לא היה לי מה להשיב על הנימוקים האלה.
"אני מקבל את חישוביך, קפטן," השבתי; "הייתי טועה אילו חלקתי עליהם, שהרי הניסיון היומיומי מאשר אותם; אבל אני צופה קושי ממשי בדרך."
"איזה, אדוני?"
"כשאתה בעומק של כ-1,000 רגל, דפנות ה'נאוטילוס' נושאות לחץ של 100 אטמוספרות. אם, אם כן, היית רוצה ברגע זה לרוקן את המכלים הנוספים, כדי להקל את הספינה ולעלות אל פני המים, המשאבות היו צריכות להתגבר על לחץ של 100 אטמוספרות, שהוא 1,500 ליברות לאינץ' רבוע. מכאן שנדרש כוח..."
"שרק החשמל יכול לתת," אמר הקפטן בחיפזון. "אני חוזר, אדוני, על כך שהכוח הדינמי של המכונות שלי הוא כמעט אינסופי. למשאבות של ה'נאוטילוס' יש כוח עצום, כפי שוודאי הבחנת כשסילוני המים שלהן פרצו כמו שטפון על ה'אברהם לינקולן'. וחוץ מזה, אני משתמש במכלים הנוספים רק כדי להגיע לעומק ממוצע של 750 עד 1,000 פאתום, וזאת כדי לחסוך במכונות שלי. ולכן, כשמתחשק לי לבקר במעמקי האוקיינוס, חמישה או שישה מילין מתחת לפני המים, אני משתמש באמצעים איטיים יותר, אבל בטוחים לא פחות."
"מה הם, קפטן?"
"לשם כך עליי לספר לך איך מפעילים את ה'נאוטילוס'."
"אני משתוקק לדעת."
"כדי לכוון את הסירה ימינה או שמאלה, כדי לפנות, במילה אחת, לנוע במישור אופקי, אני משתמש בהגה רגיל שקבוע בחלקו האחורי של עמוד הירכתיים, ובגלגל אחד ובכמה חבלים כדי לנווט. אבל אני יכול גם לגרום ל'נאוטילוס' לעלות ולרדת, ולרדת ולעלות, בתנועה אנכית, באמצעות שני משטחים נטויים שמחוברים לדפנותיו, מול מרכז הציפה, משטחים שנעים לכל כיוון ומופעלים מבפנים במנופים חזקים. אם המשטחים נשמרים מקבילים לסירה, היא נעה במישור אופקי. אם הם נטויים, ה'נאוטילוס', לפי הנטייה הזאת ובהשפעת המדחף, שוקע באלכסון או עולה באלכסון, כפי שנוח לי. ואם אני רוצה לעלות מהר יותר אל פני המים, אני מנתק את המדחף, ולחץ המים גורם ל'נאוטילוס' לעלות אנכית כמו בלון מלא מימן."
"בראבו, קפטן! אבל איך יכול ההגאי לעקוב אחר הדרך באמצע המים?"
"ההגאי יושב בתא מזוגג, שבולט מעל גוף ה'נאוטילוס', ומצויד בעדשות."
"והעדשות האלה מסוגלות לעמוד בלחץ כזה?"
"לגמרי. הזכוכית, שנשברת ממכה, מסוגלת בכל זאת להתנגד התנגדות ניכרת. בניסויי דיג באור חשמלי שנערכו בשנת 1864 בימי הצפון, ראינו לוחות שעוביים פחות משליש אינץ' עומדים בלחץ של שש עשרה אטמוספרות. ובכן, הזכוכית שאני משתמש בה עבה לפחות פי שלושים."
"מקובל. אבל בכל זאת, כדי לראות, האור צריך לגבור על החושך, ובתוך החושך שבמים, איך אתה יכול לראות?"
"מאחורי תא ההגאי מוצב זרקור חשמלי חזק, שקרניו מאירות את הים למרחק חצי מיל קדימה."
"אה! בראבו, בראבו, קפטן! עכשיו אני מבין את הזרחן ההוא של הנרוול כביכול, שהביך אותנו כל כך. ועכשיו אני שואל אותך, האם ההתנגשות בין ה'נאוטילוס' ל'סקוטיה', שעוררה רעש גדול כל כך, הייתה תוצאה של פגישה מקרית?"
"מקרית לגמרי, אדוני. שטתי רק פאתום אחד מתחת לפני המים כשהגיעה המכה. לא היו לה תוצאות רעות."
"שום תוצאות, אדוני. אבל עכשיו, מה בדבר הפגישה שלך עם ה'אברהם לינקולן'?"
"פרופסור, אני מצטער על אחת הספינות הטובות ביותר בצי האמריקני; אבל הם תקפו אותי, והייתי חייב להתגונן. ועם זאת, הסתפקתי בכך שהוצאתי את הפריגטה מכלל פעולה; לא יהיה לה שום קושי להיות מתוקנת בנמל הקרוב."
"אה, המפקד! ה'נאוטילוס' שלך הוא בהחלט סירה מופלאה."
"כן, פרופסור; ואני אוהב אותו כאילו היה חלק מגופי. אם סכנה מאיימת על אחת מספינותיכם באוקיינוס, הרושם הראשון הוא תחושה של תהום מלמעלה ומלמטה. על ה'נאוטילוס' ליבם של האנשים לעולם אינו נכשל. אין פגמים שצריך לחשוש מהם, כי הקליפה הכפולה חזקה כברזל; אין חבלים לטפל בהם; אין מפרשים שהרוח תיקח; אין דוודים שיתפוצצו; אין אש לחשוש ממנה, כי הספינה עשויה ברזל, לא עץ; אין פחם שייגמר, כי החשמל הוא הכוח המכני היחיד; אין התנגשות לחשוש ממנה, כי רק הוא שוחה במים העמוקים; אין סערה להתמודד איתה, כי כשהוא צולל מתחת למים, הוא מגיע לשלווה מוחלטת. הנה, אדוני! זו השלמות של כלי השיט! ואם נכון שהמהנדס סומך על הספינה יותר מן הבונה, והבונה יותר מן הקפטן עצמו, אתה מבין את האמון שאני נותן ב'נאוטילוס' שלי; כי אני בעת ובעונה אחת הקפטן, הבונה והמהנדס."
"אבל איך יכולת לבנות את ה'נאוטילוס' הנפלא הזה בסוד?"
"כל חלק נפרד, מסייה ארונקס, הובא מחלק אחר של העולם. השדרית חושלה בקרזו, ציר המדחף אצל פן ושות' בלונדון, לוחות הברזל של הגוף אצל לירד בליברפול, המדחף עצמו אצל סקוט בגלזגו. המכלים נעשו בידי קאיל ושות' בפריז, המנוע בידי קרופ בפרוסיה, החרטום שלו בבתי המלאכה של מוטאלה בשוודיה, המכשירים המתמטיים שלו בידי האחים הארט מניו יורק, וכן הלאה; וכל אחד מהם קיבל את הזמנותיי בשמות שונים."
"אבל את החלקים האלה היה צריך להרכיב ולסדר?"
"פרופסור, הקמתי את בתי המלאכה שלי על אי שומם באוקיינוס. שם הרכבנו, אנשי העבודה שלי, כלומר האנשים האמיצים שלימדתי וחינכתי, ואני, את ה'נאוטילוס' שלנו. אחר כך, כשהעבודה הסתיימה, השמידה אש כל זכר למעשינו על האי הזה, שהייתי יכול לפוצץ אותו אילו רציתי."
"אם כך, עלותה של הספינה הזאת גבוהה?"
"מסייה ארונקס, ספינת ברזל עולה 45 לירות שטרלינג לטון. ובכן, ה'נאוטילוס' שקל 1,500 טון. לכן הוא עלה 67,500 לירות, ועוד 80,000 לירות כדי לצייד אותו, וכ-200,000 לירות עם יצירות האמנות והאוספים שהוא מכיל."
"שאלה אחרונה, קפטן נמו."
"שאל, פרופסור."
"אתה עשיר?"
"עשיר לאין שיעור, אדוני; ואני יכול, בלי שירגישו בחסרונו, לשלם את החוב הלאומי של צרפת."
נעצתי מבט באיש המוזר שדיבר כך. האם הוא משחק בפתיותי? העתיד יכריע בכך.