את החלק של כדור הארץ שמכוסה מים מעריכים בלמעלה משמונים מיליון אקר. המסה הנוזלית הזאת מכילה שני מיליארד ומאתיים וחמישים מיליון מיל מעוקב, ויוצרת גוף כדורי בקוטר של שישים ליגות, שמשקלו יהיה שלושה קווינטיליון טון. כדי להבין את משמעות המספרים האלה, יש לשים לב שקווינטיליון ביחס למיליארד הוא כמו מיליארד ביחס לאחד; במילים אחרות, יש בקווינטיליון מיליארדים כמספר היחידות שבמיליארד. המסה הנוזלית הזאת שווה בערך לכמות המים שכל נהרות כדור הארץ היו שופכים בארבעים אלף שנה.
בתקופות הגאולוגיות, תקופת האש באה אחרי תקופת המים. בתחילה שלט האוקיינוס בכל מקום. אחר כך, בהדרגה, בתקופה הסילורית, החלו להופיע פסגות ההרים, האיים צצו, אחר כך נעלמו במבולים חלקיים, הופיעו שוב, התייצבו, יצרו יבשות, עד שלבסוף התארגנה הארץ מבחינה גאוגרפית כפי שאנו רואים אותה היום. המוצק תלש מן הנוזל שלושים ושבעה מיליון שש מאות חמישים ושבעה מיל רבוע, שהם שנים עשר מיליארד תשע מאות ושישים מיליון אקר.
צורת היבשות מאפשרת לנו לחלק את המים לחמישה חלקים גדולים: האוקיינוס הארקטי, או הקפוא הצפוני; האוקיינוס האנטארקטי, או הקפוא הדרומי; האוקיינוס ההודי; האוקיינוס האטלנטי; והאוקיינוס השקט.
האוקיינוס השקט משתרע מצפון לדרום בין שני החוגים הקוטביים, וממזרח למערב בין אסיה לאמריקה, על פני 145 מעלות של קו אורך. זה השקט שבימים; זרמיו רחבים ואיטיים, הגאות והשפל בו בינוניים, והגשם בו רב. זה היה האוקיינוס שגורלי ייעד לי לעבור בו ראשון, בתנאים המוזרים האלה.
"אדוני," אמר קפטן נמו, "אם תרצה, נקבע את מיקומנו ונקבע את נקודת המוצא של המסע הזה. השעה רבע לשתים עשרה; אעלה שוב אל פני המים."
הקפטן לחץ שלוש פעמים על פעמון חשמלי. המשאבות התחילו לדחוק את המים מן המכלים; מחוג מד הלחץ סימן בלחצים המשתנים את עלייתו של ה"נאוטילוס", ואז נעצר.
"הגענו," אמר הקפטן.
הלכתי אל גרם המדרגות המרכזי שנפתח אל הרציף העליון, טיפסתי על מדרגות הברזל, ומצאתי את עצמי על החלק העליון של ה"נאוטילוס".
הרציף בלט רק שלוש רגל מעל המים. חלקו הקדמי והאחורי של ה"נאוטילוס" היו בצורת הפלך, שבגללה השוו אותו בצדק לסיגר. הבחנתי שלוחות הברזל שלו, שחפפו מעט זה את זה, דמו לשריון שמכסה את גופם של הזוחלים הגדולים של היבשה. זה הסביר לי כמה טבעי היה, למרות כל המשקפות, שהסירה הזאת נחשבה לבעל חיים ימי.
לקראת אמצע הרציף יצרה הסירה הקטנה, ששקועה למחצה בגוף הספינה, בליטה קלה. בחרטום ובירכתיים התנשאו שני תאים בגובה בינוני, בעלי דפנות משופעות, סגורים בחלקם בזכוכיות עבות דמויות עדשה; האחד נועד להגאי שניווט את ה"נאוטילוס", והשני הכיל פנס מבריק כדי להאיר את הדרך.
הים היה יפה, השמיים טהורים. כלי השיט הארוך בקושי הרגיש את התנודות הרחבות של האוקיינוס. רוח קלה ממזרח הרעידה את פני המים. האופק, נקי מערפל, הקל על התצפית. שום דבר לא נראה. לא שרטון, לא אי. מדבר עצום.
קפטן נמו מדד בעזרת הסקסטנט שלו את גובה השמש, שאמור היה לתת גם את קו הרוחב. הוא חיכה כמה רגעים עד שהדיסקה שלה נגעה באופק. בזמן התצפית לא זז אף שריר בגופו; המכשיר לא היה יכול להיות דומם יותר גם ביד של שיש.
"שתים עשרה, אדוני," אמר. "מתי שתרצה..."
העפתי מבט אחרון על הים, שהצהיב מעט ליד חופי יפן, וירדתי אל הטרקלין.
"ועכשיו, אדוני, אני משאיר אותך ללימודיך," הוסיף הקפטן. "מסלולנו מזרח־צפון־מזרח, עומקנו עשרים ושישה פאתום. הנה מפות בקנה מידה גדול, שבהן תוכל לעקוב אחריו. הטרקלין עומד לרשותך, וברשותך, אסתלק." קפטן נמו קד, ואני נשארתי לבדי, אבוד במחשבות שכולן נגעו במפקד ה"נאוטילוס".
שעה שלמה הייתי שקוע בהרהורים האלה, וניסיתי לחדור אל התעלומה שעניינה אותי כל כך. אחר כך נפלו עיניי על מפת העולם הגדולה שהייתה פרושה על השולחן, והנחתי את אצבעי על הנקודה המדויקת שבה נפגשו קו הרוחב וקו האורך שנמסרו לי.
לים יש נהרות גדולים משלו, כמו ליבשות. אלה זרמים מיוחדים, שמזהים אותם לפי הטמפרטורה והצבע שלהם. המופלא שבהם ידוע בשם זרם הגולף. המדע קבע על פני כדור הארץ את הכיוון של חמישה זרמים עיקריים: אחד בצפון האוקיינוס האטלנטי, שני בדרומו, שלישי בצפון האוקיינוס השקט, רביעי בדרומו, וחמישי בדרום האוקיינוס ההודי. סביר אפילו שזרם שישי היה קיים פעם בצפון האוקיינוס ההודי, כשהים הכספי וים ארל היו מקווה מים עצום אחד.
בנקודה שסומנה על מפת העולם זרם אחד מן הזרמים האלה, הקורו־סיוו של היפנים, הנהר השחור, שיוצא ממפרץ בנגל, שם הוא מתחמם בקרניה הישרות של השמש הטרופית, חוצה את מצר מלקה לאורך חופי אסיה, פונה אל צפון האוקיינוס השקט עד איי אליוטיים, נושא איתו גזעי עצי קמפור ותוצרים מקומיים אחרים, ומעטר את גלי האוקיינוס בכחול הטהור של מימיו החמים. זה היה הזרם שה"נאוטילוס" עמד לעקוב אחריו. עקבתי אחריו בעיניי; ראיתי אותו נעלם במרחבי האוקיינוס השקט, והרגשתי שאני נסחף איתו, כשנד לנד וקונסיי הופיעו בפתח הטרקלין.
שני חבריי האמיצים עמדו קפואים למראה הנפלאות שנפרשו לפניהם.
"איפה אנחנו, איפה אנחנו?" קרא הקנדי. "במוזיאון של קוויבק?"
"ידידיי," עניתי, ורמזתי להם להיכנס, "אינכם בקנדה, אלא על סיפון ה'נאוטילוס', חמישים יארד מתחת לפני הים."
"אבל, מסייה ארונקס," אמר נד לנד, "אתה יכול לומר לי כמה אנשים יש על הסיפון? עשרה, עשרים, חמישים, מאה?"
"אינני יכול לענות לך, מר לנד; מוטב לוותר לזמן מה על כל רעיון להשתלט על ה'נאוטילוס' או לברוח ממנו. הספינה הזאת היא יצירת מופת של התעשייה המודרנית, והייתי מצטער אילו לא ראיתי אותה. אנשים רבים היו מקבלים את המצב שנכפה עלינו, ולו רק כדי לנוע בין נפלאות כאלה. לכן תירגע, ובוא ננסה לראות מה מתרחש סביבנו."
"לראות!" קרא מטיל הצלצל. "אבל אנחנו לא יכולים לראות כלום בכלא הברזל הזה! אנחנו הולכים, אנחנו שטים, כמו עיוורים."
אך אמר נד לנד את המילים האלה, וכבר השתרר חושך פתאומי. התקרה המאירה כבתה, ובמהירות כזאת, שעיניי חשו כאב.
נשארנו אילמים, בלי לזוז, ובלי לדעת איזו הפתעה מחכה לנו, נעימה או לא נעימה. נשמע רעש של החלקה: אפשר היה לומר שלוחות זזים בדפנות ה"נאוטילוס".
"זה סוף הסוף!" אמר נד לנד.
פתאום פרץ אור משני צדי הטרקלין, דרך שני פתחים מלבניים. מסת המים נראתה מוארת בבהירות בזוהר החשמלי. שני לוחות בדולח הפרידו בינינו לבין הים. בתחילה רעדתי מן המחשבה שהמחיצה השבירה הזאת עלולה להישבר, אבל חישוקי נחושת חזקים הקיפו אותם, ונתנו להם כוח עמידה כמעט אינסופי.
הים נראה בבירור למרחק מיל מסביב ל"נאוטילוס". איזה מחזה! איזה עט יוכל לתאר אותו? מי יוכל לצייר את השפעות האור דרך שכבות המים השקופות האלה, ואת הרכות של המעברים ההדרגתיים מן השכבות התחתונות של האוקיינוס אל העליונות?
אנחנו יודעים כמה שקוף הים, ושצלילותו עולה בהרבה על זו של מי מעיין. החומרים המינרליים והאורגניים שמרחפים בו מגבירים את שקיפותו. בחלקים מסוימים של האוקיינוס, ליד האנטילים, אפשר לראות בבהירות מפתיעה מצע של חול מתחת לשבעים וחמישה פאתום של מים. נראה שכוח החדירה של קרני השמש אינו פוסק עד עומק של מאה וחמישים פאתום. אבל בתווך הזה שבו שט ה"נאוטילוס", הזוהר החשמלי נוצר בתוך חיק הגלים עצמם. אלה כבר לא היו מים מוארים, אלא אור נוזלי.
מכל צד נפתח חלון אל התהום הזאת, שאיש לא חקר. החושך שבטרקלין הבליט את הבהירות שבחוץ, והבטנו החוצה כאילו הבדולח הטהור הזה היה זכוכית של אקווריום עצום.
"רצית לראות, נד ידידי; ובכן, עכשיו אתה רואה."
"מוזר! מוזר!" מלמל הקנדי, ששכח את מצב רוחו הרע, ונראה שנכנע למשיכה שאין לעמוד בפניה. "ואפשר היה לבוא מרחוק עוד יותר כדי להתפעל ממחזה כזה!"
"אה!" חשבתי לעצמי. "אני מבין את חייו של האיש הזה; הוא יצר לעצמו עולם נפרד, ושם הוא שומר את כל נפלאותיו הגדולות ביותר."
במשך שעתיים שלמות ליווה צבא ימי את ה"נאוטילוס". בזמן משחקיהם וקפיצותיהם, בעודם מתחרים זה בזה ביופי, בזוהר ובמהירות, הבחנתי בשפתון הירוק; בקיפון המפוספס, המסומן בקו כפול של שחור; בגובי בעל הזנב העגול, לבן ועם כתמים סגולים על הגב; בסקומברוס היפני, מקרל יפה מן הימים ההם, בעל גוף כחול וראש כסוף; ב"תכולים" המבריקים, ששמם לבדו מתריס נגד כל תיאור; בכמה ספרוסים מפוספסים, בעלי סנפירים צבעוניים בכחול ובצהוב; ב"חרטומני הים", שכמה מהם מגיעים לאורך של יארד; בסלמנדרות יפניות, בצלופחי עכביש, בנחשים באורך שש רגל, בעלי עיניים קטנות ותוססות ופה ענק מזדקר בשיניים; ובמינים רבים אחרים.
דמיוננו היה בשיאו, קריאות התפעלות באו בזו אחר זו במהירות. נד נתן שמות לדגים, וקונסיי מיין אותם. אני הייתי באקסטזה מחיוניות תנועותיהם ומיופי צורותיהם. מעולם לא זכיתי להפתיע את בעלי החיים האלה חיים וחופשיים, בסביבתם הטבעית. לא אמנה את כל הזנים שעברו לנגד עיניי המסונוורות, את כל האוסף של ימי סין ויפן. הדגים האלה, רבים יותר מציפורי השמיים, באו, נמשכים בלי ספק אל המוקד המבריק של האור החשמלי.
פתאום חזר אור היום אל הטרקלין, לוחות הברזל נסגרו שוב, והחיזיון המקסים נעלם. אבל במשך זמן רב המשכתי לחלום, עד שעיניי נפלו על המכשירים שהיו תלויים על המחיצה. המצפן עדיין הראה שהמסלול הוא צפון־צפון־מזרח, מד הלחץ הראה לחץ של חמש אטמוספרות, השווה לעומק של עשרים וחמישה פאתום, ומד המהירות החשמלי הראה מהירות של חמישה עשר מיל לשעה. ציפיתי לקפטן נמו, אבל הוא לא הופיע. השעון הראה את השעה חמש.
נד לנד וקונסיי חזרו אל התא שלהם, ואני פרשתי אל חדרי. ארוחת הערב שלי הייתה מוכנה. היא כללה מרק צבים שהוכן מצבי הים העדינים ביותר, ברבוניה שהוגשה בבצק עלים (והכבד שלה, שהוכן לחוד, היה טעים ביותר), ופילה של דג המלאך הקיסרי, שטעמו נראה לי עדיף אפילו על הסלמון.
את הערב העברתי בקריאה, בכתיבה ובמחשבה. אחר כך גברה עליי השינה, ונשכבתי על משכב אצות הים שלי, וישנתי שינה עמוקה, בזמן שה"נאוטילוס" גלש במהירות בזרם הנהר השחור.