למחרת היה 9 בנובמבר. התעוררתי אחרי שינה ארוכה של שתים עשרה שעות. קונסיי בא, כמנהגו, לשאול "איך אדוני עבר את הלילה", ולהציע את שירותיו. הוא השאיר את ידידו הקנדי ישן כמו אדם שמעולם לא עשה שום דבר אחר בחייו. נתתי לבחור הטוב לפטפט כרצונו, בלי לטרוח לענות לו. הייתי טרוד בהיעדרו של הקפטן במפגש שלנו ביום הקודם, וקיוויתי לראות אותו היום.
מיד כשהתלבשתי הלכתי אל הטרקלין. הוא היה ריק.
שקעתי בלימוד אוצרות הקונכיות שהסתתרו מאחורי הזכוכיות. נהניתי גם מאלבומי צמחים גדולים, מלאים בצמחי הים הנדירים ביותר, שאף שיובשו, שמרו על צבעיהם היפים. בין צמחי המים היקרים האלה הבחנתי בכמה וורטיצלות, פבונריות, צרמיות עדינות בגוונים של ארגמן, כמה אגרים דמויי מניפה, ונטבולים דמויי פטריות שטוחות, שפעם נהגו למיין אותם בין בעלי החיים דמויי הצמחים; בקיצור, סדרה מושלמת של אצות.
היום כולו עבר בלי שקפטן נמו כיבד אותי בביקור. הלוחות של הטרקלין לא נפתחו. אולי לא רצו שנתעייף מן הדברים היפים האלה.
מסלולו של ה"נאוטילוס" היה מזרח־צפון־מזרח, מהירותו שנים עשר קשר, והעומק מתחת לפני המים בין עשרים וחמישה לשלושים פאתום.
למחרת, 10 בנובמבר, אותה נטישה, אותה בדידות. לא ראיתי אף אחד מאנשי הצוות. נד וקונסיי בילו איתי את רוב היום. הם נדהמו מהיעדרו הבלתי מוסבר של הקפטן. האם האיש המוזר הזה חולה? האם שינה את כוונותיו כלפינו?
בסופו של דבר, כפי שאמר קונסיי, נהנינו מחופש מלא, הוגש לנו אוכל משובח ובשפע. מארחנו עמד בתנאי ההסכם. לא יכולנו להתלונן, ובאמת, גורלנו המוזר הבטיח לנו פיצוי נפלא כל כך, שלא הייתה לנו זכות להאשים אותו עדיין.
באותו יום התחלתי לכתוב את יומן ההרפתקאות האלה, שאפשר לי לספר אותן בדיוק קפדני ובפירוט רב יותר. כתבתי אותו על נייר שעשוי מאצת הזוסטרה הימית.
11 בנובמבר, מוקדם בבוקר. האוויר הצח שהתפשט בתוך ה"נאוטילוס" אמר לי שעלינו אל פני האוקיינוס כדי לחדש את אספקת החמצן שלנו. הפניתי את צעדיי אל גרם המדרגות המרכזי, ועליתי אל הרציף העליון.
השעה הייתה שש, השמיים מעוננים, הים אפור אבל שקט. כמעט בלי גל. האם יהיה שם קפטן נמו, שקיוויתי לפגוש? לא ראיתי איש מלבד ההגאי, כלוא בתא הזכוכית שלו. ישבתי על הבליטה שיצר גוף הסירה הקטנה, ושאפתי בהנאה את רוח הים המלוחה.
בהדרגה נעלם הערפל תחת השפעת קרני השמש, והכדור הקורן עלה מאחורי האופק המזרחי. הים בער תחת מבטו כמו פתיל של אבק שריפה. העננים שהתפזרו במרומים נצבעו בגוונים עזים ויפים, ובהם "זנבות סוסה" רבים, שבישרו על רוח באותו יום. אבל מה ערכה של רוח בשביל ה"נאוטילוס" הזה, שהסערות אינן יכולות להפחיד אותו!
התפעלתי מן הזריחה העליזה הזאת, השמחה כל כך ונותנת החיים, כששמעתי צעדים מתקרבים אל הרציף. התכוננתי לברך את קפטן נמו, אבל היה זה סגנו (שכבר ראיתי בביקורו הראשון של הקפטן) שהופיע. הוא התקדם על הרציף, ולא נראה שהוא רואה אותי. משקפתו החזקה הייתה צמודה לעינו, והוא סרק בתשומת לב רבה כל נקודה באופק. אחרי שסיים את הבדיקה, ניגש אל הפתח ואמר משפט במילים האלה בדיוק. זכרתי אותו, כי בכל בוקר הוא חזר באותם תנאים בדיוק. וזה היה נוסחו:
"Nautron respoc lorni virch."
מה פירושו, לא יכולתי לומר.
אחרי שאמר את המילים האלה, ירד הסגן. חשבתי שה"נאוטילוס" עומד לחזור לשייט התת־ימי שלו. חזרתי אל הפתח ושבתי אל חדרי.
חמישה ימים חלפו כך, בלי שום שינוי במצבנו. בכל בוקר עליתי אל הרציף. אותו משפט נאמר בידי אותו אדם. אבל קפטן נמו לא הופיע.
כבר השלמתי עם המחשבה שלא אראה אותו עוד, כאשר ב-16 בנובמבר, כשחזרתי לחדרי עם נד וקונסיי, מצאתי על שולחני פתק שמוען אליי. פתחתי אותו בקוצר רוח. הוא נכתב בכתב יד נועז וברור, ואותיותיו המחודדות משהו הזכירו את הכתב הגרמני. וזה היה נוסח הפתק:
"16 בנובמבר 1867.
"אל פרופסור ארונקס, על סיפון ה'נאוטילוס'.
"קפטן נמו מזמין את פרופסור ארונקס למסע ציד, שיתקיים מחר בבוקר ביערות האי קרספו. הוא מקווה ששום דבר לא ימנע מן הפרופסור להשתתף, וישמח לראות את חבריו מצטרפים אליו.
"קפטן נמו, מפקד ה'נאוטילוס'."
"ציד!" קרא נד.
"וביערות האי קרספו!" הוסיף קונסיי.
"אה! אז האדון יורד ליבשה?" השיב נד לנד.
"נראה לי שזה כתוב בבירור," אמרתי, וקראתי את המכתב שוב.
"טוב, צריך לקבל," אמר הקנדי. "אבל ברגע שנהיה שוב על יבשה, נדע מה לעשות. ובאמת, לא אצטער לאכול חתיכה של בשר ציד טרי."
בלי לנסות ליישב את הסתירה שבין הסלידה הגלויה של קפטן נמו מאיים ומיבשות לבין ההזמנה שלו לצוד ביער, הסתפקתי בתשובה:
"בואו נראה קודם איפה נמצא האי קרספו."
עיינתי במפת העולם, ובקו רוחב 32°40′ צפון ובקו אורך 157°50′ מערב מצאתי אי קטן, שהתגלה בשנת 1801 בידי רב החובל קרספו, ושסומן במפות הספרדיות הישנות בשם "רוקה דה לה פלטה", שפירושו "סלע הכסף". היינו אז כאלף ושמונה מאות מילין מנקודת המוצא שלנו, ומסלולו של ה"נאוטילוס", ששונה מעט, החזיר אותו לכיוון דרום־מזרח.
הראיתי לחבריי את הסלע הקטן הזה, האבוד בלב צפון האוקיינוס השקט.
"אם קפטן נמו יורד לפעמים ליבשה," אמרתי, "הוא לפחות בוחר באיים שוממים."
נד לנד משך בכתפיו בלי לומר דבר, והוא וקונסיי עזבו אותי.
אחרי ארוחת הערב, שהגיש המשרת האילם והאדיש, הלכתי לישון, לא בלי דאגה מסוימת.
למחרת בבוקר, 17 בנובמבר, כשהתעוררתי, הרגשתי שה"נאוטילוס" עומד דומם לגמרי. התלבשתי במהירות ונכנסתי אל הטרקלין.
קפטן נמו היה שם, וחיכה לי. הוא קם, קד, ושאל אותי אם נוח לי ללוות אותו. מאחר שלא רמז כלל להיעדרו בשמונת הימים האחרונים, גם אני לא הזכרתי אותו, ופשוט עניתי שחבריי ואני מוכנים ללכת אחריו.
נכנסנו לחדר האוכל, שבו הוגשה ארוחת הבוקר.
"מסייה ארונקס," אמר הקפטן, "אנא, חלוק איתי את ארוחת הבוקר בלי טקסים; נשוחח בזמן שנאכל. כי אף שהבטחתי לך טיול ביער, לא התחייבתי למצוא שם מלונות. לכן אכול ארוחת בוקר כמו אדם שכנראה לא יאכל את ארוחת הערב שלו עד שעה מאוחרת מאוד."
כיבדתי את הארוחה. היא כללה כמה סוגי דגים, פרוסות של מלפפוני ים (בעלי חיים דמויי צמחים מצוינים), וסוגים שונים של אצות. משקנו היה מים טהורים, שהקפטן הוסיף להם כמה טיפות של משקה תסוס, שהופק בשיטה של קמצ'טקה מאצה הידועה בשם רודומניה פלמטה. קפטן נמו אכל תחילה בלי לומר מילה. אחר כך פתח:
"אדוני, כשהצעתי לך לצוד ביער התת־ימי שלי בקרספו, ודאי חשבת שאני משוגע. אדוני, לעולם אין לשפוט שום אדם בקלות דעת."
"אבל, קפטן, תאמין לי..."
"היה נא טוב והקשב, ואז תראה אם יש לך סיבה להאשים אותי בטיפשות ובסתירה."
"אני מקשיב."
"אתה יודע כמוני, פרופסור, שאדם יכול לחיות מתחת למים, בתנאי שהוא נושא איתו אספקה מספקת של אוויר לנשימה. בעבודות תת־ימיות, הפועל, לבוש בחליפה אטומה וראשו בקסדת מתכת, מקבל אוויר מלמעלה באמצעות משאבות דחיסה ווסתים."
"זה מכשיר צלילה," אמרתי.
"בדיוק, אבל בתנאים האלה האדם אינו חופשי; הוא קשור אל המשאבה ששולחת לו אוויר דרך צינור גומי, ואילו היינו נאלצים להיות קשורים כך אל ה'נאוטילוס', לא היינו יכולים להרחיק לכת."
"ומה הדרך להשתחרר?" שאלתי.
"להשתמש במכשיר של רוקיירול, שהמציאו שניים מבני ארצך, ושאני שכללתי לשימושי, והוא יאפשר לך להסתכן בתנאים הגופניים החדשים האלה בלי שאף איבר ייפגע. הוא מורכב ממכל של לוחות ברזל עבים, שבו אני אוגר את האוויר בלחץ של חמישים אטמוספרות. המכל הזה מוצמד אל הגב ברצועות, כמו תרמיל של חייל. חלקו העליון יוצר תיבה, שבה האוויר מוחזק בעזרת מפוח, ולכן אינו יכול לצאת אלא בלחץ הרגיל שלו. במכשיר של רוקיירול, כפי שאנחנו משתמשים בו, יוצאים מן התיבה הזאת שני צינורות גומי, ומתחברים למעין אוהל קטן שמכסה את האף ואת הפה; האחד נועד להכניס אוויר צח, והשני להוציא את האוויר המשומש, והלשון סוגרת את האחד או את השני לפי צורכי הנושם. אבל אני, מאחר שאני נתקל בלחצים גדולים בקרקעית הים, נאלצתי לסגור את ראשי, כמו ראשו של צוללן, בכדור של נחושת; ואל כדור הנחושת הזה נפתחים שני הצינורות, צינור השאיפה וצינור הנשיפה."
"מצוין, קפטן נמו; אבל האוויר שאתה נושא איתך ודאי מנוצל מהר; כשיש בו רק חמישה עשר אחוז חמצן, הוא כבר אינו ראוי לנשימה."
"נכון! אבל אמרתי לך, מסייה ארונקס, שהמשאבות של ה'נאוטילוס' מאפשרות לי לאגור את האוויר בלחץ רב, ובתנאים האלה מכל המכשיר יכול לספק אוויר לנשימה לתשע או לעשר שעות."
"אין לי עוד התנגדויות," עניתי. "אשאל אותך רק דבר אחד, קפטן: איך אתה מאיר את דרכך בקרקעית הים?"
"במכשיר של רומקורף, מסייה ארונקס; אחד נישא על הגב, והשני מוצמד אל המותניים. הוא מורכב מסוללה של בונזן, שאני מפעיל לא באשלגן דו־כרומטי, אלא בנתרן. מכניסים חוט שאוסף את החשמל המופק, ומכוון אותו אל פנס שנבנה במיוחד. בפנס הזה יש ספירלה של זכוכית, שמכילה כמות קטנה של גז פחמני. כשהמכשיר פועל, הגז הזה מתחיל לזהור, ונותן אור לבן ורציף. כשאני מצויד כך, אני יכול לנשום ואני יכול לראות."
"קפטן נמו, על כל התנגדויותיי אתה משיב תשובות מוחצות כל כך, שאינני מעז עוד לפקפק. אבל אם אני נאלץ לקבל את המכשירים של רוקיירול ושל רומקורף, הרשה לי להסתייג במידה מסוימת לגבי הרובה שעליי לשאת."
"אבל זה לא רובה של אבק שריפה," ענה הקפטן.
"אם כך, זה רובה אוויר."
"בלי ספק! איך היית רוצה שאייצר אבק שריפה על הסיפון, בלי מלחת, בלי גופרית ובלי פחם?"
"וחוץ מזה," הוספתי, "כדי לירות מתחת למים, בתווך שצפוף פי שמונה מאות חמישים וחמישה מן האוויר, צריך להתגבר על התנגדות ניכרת מאוד."
"זה לא יהיה קושי. יש רובים, לפי פולטון, ששוכללו באנגליה בידי פיליפ קולס וברלי, בצרפת בידי פורסי, ובאיטליה בידי לנדי, שמצוידים במנגנון סגירה מיוחד, ויכולים לירות בתנאים האלה. אבל אני חוזר, מאחר שאין לי אבק שריפה, אני משתמש באוויר בלחץ רב, שמשאבות ה'נאוטילוס' מספקות בשפע."
"אבל האוויר הזה ודאי מנוצל מהר?"
"ובכן, האין לי את המכל של רוקיירול, שיכול לספק אותו בעת הצורך? די בברז. וחוץ מזה, מסייה ארונקס, אתה בעצמך ודאי רואה שבזמן הציד התת־ימי שלנו נוכל לבזבז רק מעט אוויר ומעט כדורים."
"אבל נראה לי שבדמדומים האלה, ובתוך הנוזל הזה, שצפוף מאוד בהשוואה לאוויר, היריות לא יוכלו להגיע רחוק, ולא בקלות יהיו קטלניות."
"אדוני, להפך, ברובה הזה כל פגיעה קטלנית; וקלה ככל שתהיה הפגיעה בבעל החיים, הוא נופל כאילו היכה בו ברק."
"למה?"
"כי הכדורים שהרובה הזה יורה אינם כדורים רגילים, אלא תרמילים קטנים מזכוכית (שהמציא ליניברוק, כימאי אוסטרי), ויש לי מלאי גדול מהם. תרמילי הזכוכית האלה עטופים במעטה של פלדה ומוכבדים בגרגר עופרת; הם בקבוקי ליידן של ממש, שהחשמל נדחס לתוכם במתח גבוה מאוד. במכה הקלה ביותר הם נפרקים, ובעל החיים, חזק ככל שיהיה, נופל מת. עליי לומר לך שהתרמילים האלה הם בגודל מספר ארבע, ושהמטען לרובה רגיל היה עשרה."
"לא אתווכח עוד," השבתי, וקמתי מן השולחן. "לא נותר לי אלא לקחת את הרובה שלי. בכל מקרה, אלך לאן שתלך."
קפטן נמו הוביל אותי אז לכיוון הירכתיים; וכשעברנו ליד התא של נד ושל קונסיי, קראתי לשני חבריי, והם הלכו אחרינו מיד. אז הגענו אל מעין תא ליד חדר המכונות, שבו היינו אמורים ללבוש את בגדי הטיול שלנו.