התא הזה היה, ליתר דיוק, מחסן הנשק ומחסן הבגדים של ה"נאוטילוס". תריסר מכשירי צלילה היו תלויים על המחיצה, וחיכו לנו.
נד לנד, כשראה אותם, גילה סלידה גלויה מלהתלבש באחד מהם.
"אבל, נד הטוב שלי, היערות של האי קרספו אינם אלא יערות תת־ימיים."
"יופי!" אמר מטיל הצלצל המאוכזב, שראה את חלומותיו על בשר טרי מתנדפים. "ואתה, מסייה ארונקס, אתה הולך ללבוש את הבגדים האלה?"
"אין ברירה, מר נד."
"כרצונך, אדוני," השיב מטיל הצלצל, ומשך בכתפיו, "אבל אני, אלא אם יכריחו אותי, לעולם לא אכנס לאחד מהם."
"איש לא יכריח אותך, מר נד," אמר קפטן נמו.
"קונסיי מתכוון להסתכן?" שאל נד.
"אני הולך אחרי אדוני לכל מקום שהוא הולך," השיב קונסיי.
לקריאת הקפטן באו שניים מאנשי הצוות לעזור לנו ללבוש את הבגדים הכבדים והאטומים האלה, שהיו עשויים גומי בלי תפרים, ונבנו במיוחד כדי לעמוד בלחץ ניכר. אפשר היה לחשוב שזה שריון, גמיש ועמיד גם יחד. החליפה הזאת יצרה מכנסיים וחזייה. המכנסיים הסתיימו במגפיים עבים, מוכבדים בסוליות עופרת כבדות. אריג החזייה הוחזק ברצועות נחושת, שחצו את החזה, הגנו עליו מפני לחץ המים הגדול, והשאירו לריאות חופש לפעול; השרוולים הסתיימו בכפפות, שלא הגבילו כלל את תנועת הידיים. היה הבדל עצום בין המכשירים המושלמים האלה לבין שריוני השעם הישנים, המקטורנים ושאר האמצעים שהיו מקובלים במאה השמונה עשרה.
קפטן נמו ואחד מחבריו (מעין הרקולס, שוודאי היה בעל כוח רב), קונסיי ואני, היינו עד מהרה עטופים בחליפות. לא נותר אלא לסגור את ראשינו בתיבת המתכת. אבל לפני שעשינו זאת, ביקשתי את רשות הקפטן לבחון את הרובים שהיינו אמורים לשאת.
אחד מאנשי ה"נאוטילוס" נתן לי רובה פשוט, שקתו עשויה פלדה, חלולה במרכזה וגדולה למדי. היא שימשה מכל לאוויר דחוס, ששסתום שהופעל בקפיץ שחרר אותו אל צינור מתכת. קופסת קליעים, בחריץ שבעובי הקת, הכילה כעשרים מן הכדורים החשמליים האלה, שקפיץ דחק אותם אל קנה הרובה. מיד כשנורתה יריה אחת, הייתה השנייה מוכנה.
"קפטן נמו," אמרתי, "כלי הנשק הזה מושלם וקל לשימוש: אני רק מבקש שיתירו לי לנסות אותו. אבל איך נגיע אל קרקעית הים?"
"ברגע זה, פרופסור, ה'נאוטילוס' מונח על הקרקעית בעומק חמישה פאתום, ולא נותר לנו אלא לצאת."
"אבל איך נצא?"
"תראה."
קפטן נמו הכניס את ראשו לקסדה, קונסיי ואני עשינו כמוהו, לא בלי ששמענו את הקנדי מאחל לנו באירוניה "ציד מוצלח!". החלק העליון של החליפה שלנו הסתיים בצווארון נחושת, שעליו הוברגה קסדת המתכת. שלושה פתחים, מוגנים בזכוכית עבה, אפשרו לנו לראות לכל הכיוונים, פשוט בכך שסובבנו את הראש בתוך הקסדה. מיד כשהקסדה הותקנה, התחיל המכשיר של רוקיירול שעל גבנו לפעול; ואני, מצדי, יכולתי לנשום בקלות.
כשמנורת רומקורף תלויה על חגורתי והרובה בידי, הייתי מוכן לצאת. אבל למען האמת, כלוא בבגדים הכבדים האלה ודבוק אל הרצפה בסוליות העופרת, לא יכולתי לעשות אף צעד.
אבל גם למצב הזה היה פתרון. הרגשתי שדוחפים אותי אל חדר קטן שצמוד למחסן הבגדים. חבריי באו אחריי, נגררים באותה צורה. שמעתי דלת אטומה, מצוידת באטמים, נסגרת מאחורינו, ונעטפנו בחושך עמוק.
אחרי כמה דקות נשמעה שריקה חזקה. הרגשתי את הקור עולה מכפות רגליי ועד חזי. ניכר היה שממקום כלשהו בספינה פתחו ברז והכניסו את המים, שהציפו אותנו, ועד מהרה מילאו את החדר. אז נפתחה דלת שנייה, שנחצבה בדופן ה"נאוטילוס". ראינו אור קלוש. כעבור רגע נוסף דרכו רגלינו על קרקעית הים.
ועכשיו, איך אוכל לשחזר את הרושם שהותיר בי הטיול ההוא מתחת למים? המילים חסרות אונים מלספר נפלאות כאלה! קפטן נמו הלך לפנים, חברו הלך כמה צעדים מאחוריו. קונסיי ואני נשארנו זה ליד זה, כאילו אפשר היה להחליף מילים דרך תיבות המתכת שלנו. כבר לא הרגשתי את משקל בגדיי, או נעליי, או מכל האוויר שלי, או הקסדה העבה, שבתוכה קישקש ראשי כמו שקד בקליפתו.
האור, שהאיר את הקרקעית שלושים רגל מתחת לפני האוקיינוס, הדהים אותי בעוצמתו. קרני השמש חדרו בקלות את מסת המים ופיזרו את כל הצבעים, והבחנתי בבירור בעצמים במרחק של מאה וחמישים יארד. מעבר לזה החשיכו הגוונים בדרגות עדינות של כחול עמוק, ודעכו אל אפלה מעורפלת. באמת, המים שהקיפו אותי לא היו אלא אוויר אחר, צפוף יותר מאוויר היבשה, אבל שקוף כמעט כמוהו. מעליי היו פני הים השקטים.
הלכנו על חול דק ואחיד, לא מקומט כמו בחוף שטוח, ששומר את חותם הגלים. השטיח המסנוור הזה, שהיה למעשה מחזיר אור, החזיר את קרני השמש בעוצמה מופלאה, וזה הסביר את הרטט שחדר כל אטום של נוזל. האם יאמינו לי אם אומר שבעומק שלושים רגל יכולתי לראות כאילו הייתי באור יום מלא?
רבע שעה פסעתי על החול הזה, שהיה זרוע באבק דק של קונכיות. גוף ה"נאוטילוס", שדמה לשרטון ארוך, נעלם בהדרגה; אבל הפנס שלו, כשהחושך ישיג אותנו במים, יעזור להדריך אותנו בחזרה אל הסיפון בקרניו הברורות.
עד מהרה אפשר היה להבחין בצורות של עצמים שהסתמנו במרחק. זיהיתי סלעים נפלאים, מכוסים בשטיח של בעלי חיים דמויי צמחים מן הסוג היפה ביותר, ותחילה הוכיתי בהשפעה המיוחדת של התווך הזה.
השעה הייתה אז עשר בבוקר; קרני השמש פגעו בפני הגלים בזווית משופעת למדי, ובמגע אורן, שהתפרק בשבירה כמו דרך מנסרה, הוצללו קצותיהם של הפרחים, הסלעים, הצמחים, הקונכיות והפוליפים בשבעת צבעי השמש. זה היה מופלא, משתה לעיניים, הסבך הזה של גוונים צבעוניים, קליידוסקופ מושלם של ירוק, צהוב, כתום, סגול, כחול כהה וכחול; במילה אחת, כל הפלטה של צייר נלהב! למה לא יכולתי לשתף את קונסיי בתחושות העזות שעלו אל מוחי, ולהתחרות בו בקריאות התפעלות? ככל שידעתי, אולי קפטן נמו וחברו יכלו להחליף מחשבות באמצעות סימנים שסוכמו מראש. לכן, בהיעדר ברירה טובה יותר, דיברתי אל עצמי; נאמתי בתיבת הנחושת שכיסתה את ראשי, ובכך בזבזתי במילים ריקות יותר אוויר ממה שהיה אולי נבון.
סוגים שונים של אלמוגי איזיס, אשכולות של אלמוגים ציציים טהורים, פטריות דוקרניות ושושנות ים יצרו גן פרחים מבריק, משובץ פורפיטות שמעוטרות בצווארוני זרועות כחולות, כוכבי ים שזרועים על קרקעית החול, ויחד איתם כוכבי ים מסועפים כמו תחרה עדינה שרקמו ידי בנות הים, ששרשרותיהם התנופפו בתנודות העדינות שגרמה הליכתנו. זה היה צער של ממש בשבילי למחוץ תחת רגליי את הדוגמאות המבריקות של הרכיכות, שהיו זרועות על הקרקע באלפים: צדפות פטיש, דונקסים (קונכיות קופצות של ממש), קונכיות מדרגות, קונכיות קסדה אדומות, כנפי מלאך, ורבות אחרות שהפיק האוקיינוס שאינו כלה. אבל היינו חייבים ללכת, ולכן המשכנו, בזמן שמעל ראשינו התנופפו להקות של פיזליות, שהשאירו את זרועותיהן לצוף מאחוריהן, מדוזות שמטריותיהן בצבע אופל או ורוד, מסולסלות בפס כחול, הצלו עלינו מפני קרני השמש, ופלגיות לוהטות, שבחושך היו זורעות את דרכנו באור זרחני.
את כל הנפלאות האלה ראיתי במרחק של רבע מיל, בקושי נעצרתי, והלכתי אחרי קפטן נמו, שאותת לי בסימנים להמשיך. עד מהרה השתנה טבע הקרקע; אחרי מישור החול בא שטח של בוץ רירי, שהאמריקנים קוראים לו "אוּז", ומורכב בחלקים שווים מקונכיות צורניות וגירניות. אחר כך עברנו על פני מישור של אצות, בעל צמחייה פראית ושופעת. המרבד הזה היה צפוף, רך לכפות הרגליים, ומתחרה בשטיח הרך ביותר שארגה יד אדם. אבל בזמן שהירק נפרש לרגלינו, הוא לא נטש את ראשינו. רשת קלה של צמחי ים, מאותה משפחה אינסופית של אצות שמוכרים ממנה יותר מאלפיים סוגים, צמחה על פני המים. ראיתי סרטים ארוכים של אצות חום צפות, חלקן כדוריות, אחרות פקעתיות; לורנציות וקלדוסטפים בעלי עלווה עדינה ביותר, וכמה רודומניות דמויות כף יד, שדמו למניפה של קקטוס. הבחנתי שהצמחים הירוקים נשארים קרוב יותר לפני הים, בזמן שהאדומים היו בעומק רב יותר, והשאירו לצמחי המים השחורים או החומים את הטיפול ביצירת גנים וערוגות בשכבות הרחוקות של האוקיינוס.
עזבנו את ה"נאוטילוס" לפני כשעה וחצי. השעה הייתה קרוב לצהריים; ידעתי זאת לפי קרני השמש, שירדו אנכית ולא נשברו עוד. הצבעים הקסומים נעלמו בהדרגה, וגווני האזמרגד והספיר נמחקו. הלכנו בצעד סדיר, שהדהד על הקרקע בעוצמה מדהימה; הרעש הקל ביותר הועבר במהירות שהאוזן אינה רגילה לה ביבשה; ואכן, המים מוליכים קול טוב יותר מן האוויר, ביחס של ארבעה לאחד. בשלב זה ירדה הקרקע במדרון; האור קיבל גוון אחיד. היינו בעומק של מאה וחמישה יארד ועשרים אינץ', נתונים ללחץ של שש אטמוספרות.
בעומק הזה עוד יכולתי לראות את קרני השמש, אף שבחולשה; אחרי זוהרן העז באו דמדומים אדמדמים, השלב הנמוך ביותר שבין יום ללילה; אבל עדיין ראינו מספיק טוב; לא היה צורך עדיין להשתמש במכשיר של רומקורף. ברגע זה נעצר קפטן נמו; הוא חיכה עד שהצטרפתי אליו, ואז הצביע על גוש אפל שהתנשא בצל, במרחק קצר.
"זה היער של האי קרספו," חשבתי; ולא טעיתי.