סוף־סוף הגענו אל שולי היער הזה, בלי ספק אחד היפים ביותר באחוזותיו העצומות של קפטן נמו. הוא ראה בו את רכושו, וחשב שיש לו עליו אותה זכות שהייתה לבני האדם הראשונים בימיו הראשונים של העולם. ובאמת, מי היה מערער על זכותו לרכוש התת־ימי הזה? איזה חלוץ נועז אחר היה בא, גרזן בידו, לכרות את הסבכים האפלים?
היער הזה היה מורכב מצמחים גדולים דמויי עצים; וברגע שחדרנו תחת קשתותיו העצומות, הוכיתי בתנוחה המוזרה של ענפיהם, תנוחה שעוד לא הבחנתי בה.
אף עשב שכיסה את הקרקע, אף ענף שעטה את העצים, לא היה שבור או כפוף, ולא השתרע לרוחב; כולם נמתחו כלפי מעלה, אל פני האוקיינוס. אף סיב, אף סרט, דק ככל שיהיה, לא סטה מקו ישר, כמו מוט ברזל. האצות והמטפסים צמחו בקווים אנכיים קשיחים, בגלל צפיפות היסוד שהצמיח אותם. הם עמדו ללא תנועה, ואם כופפו אותם הצידה ביד, מיד חזרו למצבם הקודם. באמת, זה היה ממלכת האנכיות!
עד מהרה התרגלתי לתנוחה הדמיונית הזאת, וגם לחשכה היחסית שהקיפה אותנו. קרקע היער נראתה מכוסה בגושים חדים, שקשה היה להימנע מהם. הצמחייה התת־ימית נראתה לי מושלמת מאוד, ועשירה אפילו יותר משהייתה באזורים הקוטביים או הטרופיים, שבהם התוצרים האלה אינם מצויים כל כך. אבל במשך כמה דקות בלבלתי בלי משים בין הסוגים, וחשבתי בעלי חיים דמויי צמחים לצמחי מים, בעלי חיים לצמחים; ומי לא היה טועה? עולם החי ועולם הצומח קרובים מדי זה לזה בעולם התת־ימי הזה.
הצמחים האלה מתרבים מעצמם, ועיקרון קיומם הוא במים, שתומכים בהם ומזינים אותם. רובם, במקום עלים, הצמיחו להבים בצורות גחמניות, בסולם של צבעים: ורוד, ארגמן, ירוק, זית, חום בהיר וחום. ראיתי שם (אבל לא מיובשים, כמו הדוגמאות שלנו ב"נאוטילוס") פבונריות פרושות כמניפה, כאילו כדי לתפוס את הרוח; צרמיות ארגמניות; למינריות, שפרשו את נצריהן האכילים; נראוציסטים דמויי שרך, שגדלים לגובה של חמש עשרה רגל; אשכולות של אצטבולריות, שגבעוליהן מתעבים כלפי מעלה; ומספר רב של צמחי ים אחרים, כולם חסרי פרחים!
"חריגה מוזרה, יסוד דמיוני!" אמר חוקר טבע שנון. "בו ממלכת החי פורחת, וממלכת הצומח אינה!"
מתחת לשיחים הרבים האלה (גדולים כמו עצים באזור הממוזג), ותחת צלם הלח, הצטופפו שיחים של ממש של פרחים חיים, משוכות של בעלי חיים דמויי צמחים, שעליהן פרחו אלמוגי מוח מפוספסים כזברה, בעלי חריצים מפותלים, וכמה קריופיליות צהובות; וכדי להשלים את הדימוי, "זבובי הדגים" עפו מענף לענף כמו להקת יונקי דבש, בזמן שדגים צהובים בעלי לסתות מזדקרות, דגים מעופפים ודגי אצטרובל התרוממו לרגלינו כמו להקת חרטומנים.
כעבור כשעה נתן קפטן נמו אות לעצור. אני, מצדי, לא הצטערתי, ונשכבנו תחת סוכה של אלריות, שלהביהן הארוכים והדקים עמדו זקופים כמו חיצים.
המנוחה הקצרה הזאת נראתה לי נפלאה; לא חסר דבר מלבד קסם השיחה; אבל מאחר שאי אפשר היה לדבר, אי אפשר היה לענות, רק הצמדתי את ראש הנחושת הגדול שלי אל ראשו של קונסיי. ראיתי את עיניו של הבחור הטוב נוצצות משמחה, וכדי להראות את שביעות רצונו, הוא התנועע בשריון האוויר שלו בצורה המצחיקה ביותר בעולם.
אחרי ארבע שעות של הליכה כזאת הופתעתי שאינני רעב מאוד. איך להסביר את מצבה של הקיבה, לא ידעתי. אבל במקום זאת הרגשתי רצון עז לישון, שאין לעמוד בפניו, כפי שקורה לכל הצוללנים. ועד מהרה נעצמו עיניי מאחורי הזכוכיות העבות, ושקעתי בתרדמה כבדה, שרק התנועה מנעה ממני קודם. קפטן נמו וחברו החסון, שנשכבו במים הצלולים כבדולח, נתנו לנו דוגמה.
כמה זמן נשארתי שקוע בנמנום הזה, אינני יכול לשפוט; אבל כשהתעוררתי, נראה היה שהשמש שוקעת לעבר האופק. קפטן נמו כבר קם, ואני התחלתי למתוח את איבריי, כשמראה בלתי צפוי הקפיץ אותי על רגליי.
כמה צעדים ממני הביט בי עכביש ים מפלצתי, בגובה של כשלושים ושמונה אינץ', בעיניים פוזלות, מוכן לזנק עליי. אף שחליפת הצלילה שלי הייתה עבה מספיק כדי להגן עליי מנשיכתו של בעל החיים הזה, לא יכולתי שלא לרעוד מאימה. קונסיי והמלח של ה"נאוטילוס" התעוררו ברגע זה. קפטן נמו הצביע על הסרטן הנורא, ומכה בקת הרובה הפילה אותו, וראיתי את צבתותיה הנוראות של המפלצת מתפתלות בעוויתות איומות. המקרה הזה הזכיר לי שבעלי חיים אחרים, מפחידים יותר, עלולים לשוטט במעמקים האפלים האלה, וחליפת הצלילה שלי לא תגן עליי מהתקפותיהם. מעולם לא חשבתי על כך קודם, אבל עכשיו החלטתי להיזהר. ואכן, חשבתי שהעצירה הזאת תסמן את סוף הטיול שלנו; אבל טעיתי, כי במקום לחזור אל ה"נאוטילוס", המשיך קפטן נמו בסיור הנועז שלו. הקרקע עדיין ירדה במדרון, השיפוע נראה כאילו הוא הולך וגדל, ומוביל אותנו אל מעמקים גדולים יותר. השעה הייתה ודאי בסביבות שלוש כשהגענו אל עמק צר, בין קירות גבוהים וזקופים, בעומק של כשבעים וחמישה פאתום. בזכות השלמות של המכשירים שלנו, היינו ארבעים וחמישה פאתום מתחת לגבול שהטבע נראה כאילו הציב לאדם בסיוריו התת־ימיים.
אני אומר שבעים וחמישה פאתום, אף שלא היה לי שום מכשיר למדוד את המרחק. אבל ידעתי שאפילו במים הצלולים ביותר קרני השמש אינן יכולות לחדור רחוק יותר. ובהתאם לכך החשכה העמיקה. במרחק עשרה צעדים לא נראה שום עצם. גיששתי את דרכי, כשלפתע ראיתי אור לבן ומבריק. קפטן נמו הפעיל זה עתה את המכשיר החשמלי שלו; חברו עשה כמוהו, וקונסיי ואני הלכנו בעקבותיהם. בסיבוב בורג חיברתי את החוט אל ספירלת הזכוכית, והים, שהואר בארבעת הפנסים שלנו, נעשה מואר במעגל של שלושים ושישה יארד.
קפטן נמו עדיין צלל אל המעמקים האפלים של היער, שעציו התדלדלו בכל צעד. הבחנתי שחיי הצומח נעלמים מוקדם יותר מחיי החי. המדוזות כבר עזבו את הקרקע הצחיחה, שממנה עוד השיגו מזון מספר רב של בעלי חיים: בעלי חיים דמויי צמחים, פרוקי רגליים, רכיכות ודגים.
בזמן שהלכנו, חשבתי שהאור של מכשירי רומקורף שלנו ודאי ימשוך תושב כלשהו ממשכבו האפל. אבל אם התקרבו אלינו, הם לפחות שמרו על מרחק מכובד מן הציידים. כמה פעמים ראיתי את קפטן נמו נעצר, מצמיד את הרובה אל כתפו, ואחרי כמה רגעים מוריד אותו וממשיך ללכת. לבסוף, אחרי כארבע שעות, הגיע הסיור המופלא הזה לסופו. חומה של סלעים נהדרים, בגוש מרשים, התנשאה לפנינו, ערימה של גושים ענקיים, חוף גרניט עצום ותלול, שיצר מערות אפלות, אבל לא היה בו שום מדרון שאפשר לטפס עליו; זה היה הבסיס של האי קרספו. זו הייתה היבשה! קפטן נמו נעצר בבת אחת. תנועה אחת שלו עצרה את כולנו, וכמה שרציתי לטפס על החומה, נאלצתי לעצור. כאן הסתיימו אחוזותיו של קפטן נמו. והוא לא רצה לעבור אותן. מעבר להן היה חלק של כדור הארץ שהוא לא היה רשאי לדרוך עליו.
החזרה החלה. קפטן נמו חזר אל ראש החבורה הקטנה שלו, והוביל אותה בלי היסוס. חשבתי שאיננו הולכים באותה דרך בחזרה אל ה"נאוטילוס". הדרך החדשה הייתה תלולה מאוד, ולכן מייגעת מאוד. התקרבנו במהירות אל פני הים. אבל החזרה אל השכבות העליונות לא הייתה פתאומית כל כך שתגרום להקלה מהירה מדי בלחץ, דבר שעלול היה לגרום הפרעות חמורות בגופנו ולהביא לפגיעות פנימיות, הקטלניות כל כך לצוללנים. עד מהרה הופיע האור שוב והלך וגבר, והשמש, שהייתה נמוכה באופק, גרמה לשבירת האור, שעיטרה את העצמים השונים בטבעת רפאים. בעומק של עשרה יארד וחצי הלכנו בתוך להקה של דגים קטנים מכל הסוגים, רבים יותר מציפורי השמיים, וזריזים יותר; אבל עדיין לא נגלה לעינינו שום ציד ימי שראוי ליריה, כשבאותו רגע ראיתי את הקפטן מצמיד במהירות את הרובה לכתפו ועוקב אחר עצם נע בין השיחים. הוא ירה; שמעתי שריקה קלה, ויצור נפל המום במרחק מה מאיתנו. זו הייתה לוטרת ים נהדרת, אנהידרה, בעל החיים היחיד בעל ארבע רגליים שחי בים בלבד. הלוטרה הזאת הייתה באורך חמש רגל, וודאי הייתה בעלת ערך רב. עורה, חום ערמוני מלמעלה וכסוף מלמטה, היה יכול להפוך לאחת מאותן פרוות יפות שמבוקשות כל כך בשווקים של רוסיה וסין; העדינות והברק של פרוותה היו בוודאי מביאים שמונים לירות שטרלינג. התפעלתי מן היונק המוזר הזה, עם ראשו המעוגל המעוטר באוזניים קצרות, עיניו העגולות, ושפמו הלבן כמו של חתול, עם כפות רגליים בעלות קרום שחייה וציפורניים, וזנב מצויץ. בעל החיים היקר הזה, שהדייגים צדים ורודפים אותו, נעשה עכשיו נדיר מאוד, ומצא מחסה בעיקר בחלקים הצפוניים של האוקיינוס השקט, אחרת היה מינו ככל הנראה נכחד בקרוב.
חברו של קפטן נמו לקח את החיה, השליך אותה על כתפו, והמשכנו במסענו. במשך שעה השתרע לפנינו מישור של חול. לפעמים הוא התרומם עד שני יארד וכמה אינצ'ים מפני המים. אז ראיתי את דמותנו משתקפת בבירור, הפוכה, ומעלינו הופיעה קבוצה זהה שחיקתה את תנועותינו ואת מעשינו; במילה אחת, דומה לנו בכל פרט, מלבד זה שהם הלכו כשראשם למטה ורגליהם באוויר.
הבחנתי בתופעה נוספת, והיא מעבר של עננים סמיכים שנוצרו ונעלמו במהירות; אבל כשהרהרתי בכך הבנתי שהעננים כביכול האלה נגרמו מן העובי המשתנה של הקנים שבקרקעית, ואפילו יכולתי לראות את הקצף הצמרירי שהקצוות השבורים שלהם הרבו על המים, ואת צלליהן של ציפורים גדולות שעברו מעל ראשינו, שאת מעופן המהיר יכולתי להבחין על פני הים.
באותה הזדמנות הייתי עד לאחת היריות היפות ביותר שהרטיטו אי פעם את עצביו של צייד. ציפור גדולה, רחבת כנפיים, שנראתה בבירור, התקרבה וריחפה מעלינו. חברו של קפטן נמו הצמיד את הרובה לכתפו וירה, כשהיא הייתה רק כמה יארדים מעל הגלים. היצור נפל המום, וכוח נפילתו הביא אותו אל טווח אחיזתו של הצייד המיומן. זה היה אלבטרוס מן הסוג המשובח ביותר.
ההליכה שלנו לא נקטעה בגלל המקרה הזה. במשך שעתיים הלכנו במישורי החול האלה, ואחר כך בשדות של אצות שהיה לא נעים מאוד לחצות. בכנות, כבר לא יכולתי עוד, כשראיתי הבהוב של אור, שבמרחק חצי מיל שבר את חשכת המים. זה היה הפנס של ה"נאוטילוס". בתוך פחות מעשרים דקות נהיה על הסיפון, ואוכל לנשום בקלות, כי נראה היה שהמכל שלי מספק אוויר דל מאוד בחמצן. אבל לא לקחתי בחשבון פגישה מקרית, שעיכבה את הגעתנו לזמן מה.
נשארתי כמה צעדים מאחור, כשפתאום ראיתי את קפטן נמו בא לקראתי בחיפזון. בידו החזקה הוא כופף אותי אל הקרקע, וחברו עשה אותו דבר לקונסיי. בתחילה לא ידעתי מה לחשוב על ההתקפה הפתאומית הזאת, אבל עד מהרה נרגעתי כשראיתי את הקפטן נשכב לידי ונשאר בלי לזוז.
שכבתי על הקרקע, ממש במחסה של שיח אצות, כשהרמתי את ראשי וראיתי גוש עצום, שהפיץ ניצוצות זרחניים, חולף ברעש.
הדם קפא בעורקיי כשזיהיתי שני כרישים אימתניים שאיימו עלינו. זה היה זוג של טינטוראות, יצורים נוראים, בעלי זנבות עצומים ומבט זגוגי עמום, והחומר הזרחני נפלט מנקבים שמסביב לחוטם. בהמות מפלצתיות! שהיו מוחצות אדם שלם בלסתות הברזל שלהן. לא ידעתי אם קונסיי עצר כדי למיין אותם; אני, מצדי, הבחנתי בבטניהם הכסופות ובפיותיהם העצומים המזדקרים בשיניים, מנקודת מבט לא מדעית בעליל, ויותר כקורבן אפשרי מאשר כחוקר טבע.
למרבה המזל, היצורים הרעבתניים האלה אינם רואים היטב. הם חלפו בלי לראות אותנו, ונגעו בנו בסנפיריהם החומים, וניצלנו בנס מסכנה שבוודאי הייתה גדולה יותר מפגישה פנים אל פנים עם נמר ביער. כעבור חצי שעה, בהדרכת האור החשמלי, הגענו אל ה"נאוטילוס". הדלת החיצונית נשארה פתוחה, וקפטן נמו סגר אותה מיד כשנכנסנו אל התא הראשון. אחר כך לחץ על כפתור. שמעתי את המשאבות פועלות באמצע הספינה, הרגשתי את המים יורדים מסביבי, וכעבור כמה רגעים התרוקן התא לגמרי. אז נפתחה הדלת הפנימית, ונכנסנו אל חדר ההלבשה.
שם הסירו מעלינו את חליפות הצלילה, לא בלי טרחה; ומותש לגמרי ממחסור באוכל ובשינה, חזרתי לחדרי, מלא פליאה על הסיור המפתיע הזה בקרקעית הים.