למחרת בבוקר, 18 בנובמבר, כבר התאוששתי לגמרי מעייפות היום הקודם, ועליתי אל הרציף העליון בדיוק כשסגן המפקד אמר את המשפט היומי שלו.
התפעלתי מן המראה הנהדר של האוקיינוס, כשהופיע קפטן נמו. נראה שלא הבחין בנוכחותי, והתחיל בסדרה של תצפיות אסטרונומיות. אחר כך, כשסיים, הלך ונשען על תא הפנס, והביט בפיזור דעת אל האוקיינוס. בינתיים עלו אל הרציף כמה ממלחי ה"נאוטילוס", כולם אנשים חזקים ובריאים. הם באו למשוך את הרשתות שהונחו כל הלילה. המלחים האלה היו בבירור בני עמים שונים, אף שהטיפוס האירופי ניכר בכולם. זיהיתי כמה אירים שאין לטעות בהם, צרפתים, כמה סלאבים, ויווני, או כרתי. הם היו מנומסים, ודיברו ביניהם רק בשפה המשונה ההיא, שאת מוצאה לא יכולתי לנחש, וגם לא יכולתי לשאול אותם.
הרשתות נמשכו פנימה. הן היו מעין רשתות גרירה גדולות, כמו אלה שבחופי נורמנדי, שקים גדולים שהגלים ושרשרת שקבועה בעיניים הקטנות החזיקו פתוחים. השקים האלה, שנמשכו במוטות ברזל, סחפו את המים ואספו כל מה שנקרה בדרכם. באותו יום העלו דוגמאות מוזרות מן החופים העשירים האלה.
העריכו שהשלל הביא יותר מתשע מאות ליברות של דגים. זה היה שלל יפה, אבל לא מפתיע. ואכן, הרשתות מורדות לכמה שעות, ולוכדות בעיניהן מגוון אינסופי. לא חסר לנו מזון מצוין, ומהירותו של ה"נאוטילוס" והמשיכה של האור החשמלי תמיד יכלו לחדש את המלאי שלנו. התוצרים השונים האלה של הים הורדו מיד דרך הפתח אל חדר המשרתים, חלקם כדי שייאכלו טריים, וחלקם כדי שיוכבשו.
כשהסתיים הדיג וחודשה אספקת האוויר, חשבתי שה"נאוטילוס" עומד להמשיך בסיורו התת־ימי, והתכוננתי לחזור אל חדרי, כשבלי שום הקדמה פנה אליי הקפטן ואמר:
"פרופסור, האם האוקיינוס הזה אינו ניחן בחיים של ממש? יש לו מצבי זעם ומצבי רוך. אתמול הוא ישן כמונו, ועכשיו התעורר אחרי לילה שקט. הבט!" המשיך. "הוא מתעורר תחת ליטופי השמש. הוא עומד לחדש את קיומו היומי. זה מחקר מעניין לעקוב אחר פעולת מבנהו. יש לו דופק, עורקים, עוויתות; ואני מסכים עם המלומד מורי, שגילה בו מחזור שהוא אמיתי כמו מחזור הדם בבעלי החיים.
"כן, לאוקיינוס יש באמת מחזור, וכדי לקדם אותו, גרם הבורא לדברים להתרבות בו: חום, מלח ויצורים זעירים."
כשדיבר קפטן נמו כך, הוא נראה משתנה לגמרי, ועורר בי רגש יוצא דופן.
"וחוץ מזה," הוסיף, "שם נמצא הקיום האמיתי; ואני יכול לדמיין יסוד של ערים ימיות, אשכולות של בתים תת־ימיים, שכמו ה'נאוטילוס' יעלו בכל בוקר לנשום על פני המים, ערים חופשיות, ערים עצמאיות. אבל מי יודע אם עריץ כלשהו..."
קפטן נמו סיים את המשפט בתנועה אלימה. אחר כך פנה אליי, כאילו כדי לגרש מחשבה עצובה:
"מסייה ארונקס," שאל, "אתה יודע מה עומקו של האוקיינוס?"
"אני יודע רק, קפטן, את מה שלימדו אותנו המדידות העיקריות."
"תוכל לומר לי אותן, כדי שאוכל להתאים אותן למטרתי?"
"הנה כמה," השבתי, "שאני זוכר. אם אינני טועה, בצפון האוקיינוס האטלנטי נמצא עומק של 8,000 יארד, ובים התיכון 2,500 יארד. המדידות המופלאות ביותר נעשו בדרום האוקיינוס האטלנטי, ליד קו הרוחב השלושים וחמישה, והן נתנו 12,000 יארד, 14,000 יארד ו-15,000 יארד. לסיכום, מחשבים שאילו יישרו את קרקעית הים, עומקה הממוצע היה כליגה ושלושה רבעים."
"ובכן, פרופסור," השיב הקפטן, "אני מקווה שנראה לך דברים טובים מזה. ואשר לעומק הממוצע של החלק הזה של האוקיינוס השקט, אני אומר לך שהוא רק 4,000 יארד."
אחרי שאמר זאת, הלך קפטן נמו אל הפתח, ונעלם במורד הסולם. הלכתי אחריו, ונכנסתי אל הטרקלין הגדול. המדחף הופעל מיד, ומד המהירות הראה עשרים מיל לשעה.
במשך הימים והשבועות שעברו, קפטן נמו קימץ מאוד בביקוריו. לעתים רחוקות ראיתי אותו. הסגן סימן את מסלול הספינה על המפה בסדירות, כך שתמיד יכולתי לדעת בדיוק את דרכו של ה"נאוטילוס".
כמעט בכל יום, במשך זמן מה, נפתחו הלוחות של הטרקלין, ואף פעם לא נמאס לנו לחדור אל תעלומות העולם התת־ימי.
הכיוון הכללי של ה"נאוטילוס" היה דרום־מזרח, והוא נשאר בעומק של בין 100 ל-150 יארד. יום אחד, עם זאת, אינני יודע למה, כשירד באלכסון בעזרת המשטחים הנטויים, הוא נגע בקרקעית הים. המדחום הראה טמפרטורה של 4.25 מעלות צלזיוס: טמפרטורה שבעומק הזה נראתה משותפת לכל קווי הרוחב.
בשלוש לפנות בוקר ב-26 בנובמבר חצה ה"נאוטילוס" את חוג הסרטן בקו אורך 172. ב-27 לחודש ראה את איי סנדוויץ', שבהם מת קוק ב-14 בפברואר 1779. עברנו אז 4,860 ליגות מנקודת המוצא שלנו. בבוקר, כשעליתי אל הרציף, ראיתי שני מילין במעלה הרוח את הוואי, הגדול מבין שבעת האיים שיוצרים את הקבוצה. ראיתי בבירור את הרכסים המעובדים, ואת שרשראות ההרים השונות שעוברות במקביל לחוף, ואת הר הגעש מאונה קאה, שמתנשא 5,000 יארד מעל פני הים. בין שאר הדברים שהעלו הרשתות היו כמה פלבלריות ופוליפים חינניים, שמיוחדים לחלק ההוא של האוקיינוס. הכיוון של ה"נאוטילוס" היה עדיין דרום־מזרח. הוא חצה את קו המשווה ב-1 בדצמבר, בקו אורך 142; וב-4 באותו חודש, אחרי מעבר מהיר שלא אירע בו שום דבר מיוחד, ראינו את קבוצת איי מרקיז. ראיתי, במרחק שלושה מילין, את פסגת מרטין בנוקו היווה, הגדול באיי הקבוצה, ששייכת לצרפת. ראיתי רק את ההרים המיוערים על רקע האופק, כי קפטן נמו לא רצה להתקרב אל היבשה. שם העלו הרשתות דוגמאות יפות של דגים: כמה בעלי סנפירים תכולים וזנבות כמו זהב, שבשרם אין דומה לו; כמה כמעט חסרי קשקשים, אבל בעלי טעם מעולה; אחרים, בעלי לסתות גרמיות וזימים בגוון צהוב, טובים כמו טונה; כולם דגים שהועילו לנו. אחרי שעזבנו את האיים המקסימים האלה, המוגנים בדגל צרפת, עבר ה"נאוטילוס" מ-4 ועד 11 בדצמבר כאלפיים מילין.
ביום 11 בדצמבר הייתי עסוק בקריאה בטרקלין הגדול. נד לנד וקונסיי התבוננו במים המוארים דרך הלוחות הפתוחים למחצה. ה"נאוטילוס" עמד ללא תנועה. בזמן שמכליו התמלאו, הוא נשאר בעומק של 1,000 יארד, אזור שמבקרים בו לעתים רחוקות באוקיינוס, ושבו נראים דגים גדולים רק לעתים רחוקות.
קראתי אז ספר מקסים של ז'אן מאסה, "עבדי הקיבה", ולמדתי ממנו כמה שיעורים בעלי ערך, כשקונסיי הפריע לי.
"האם אדוני יבוא לכאן לרגע?" אמר בקול מוזר.
"מה קרה, קונסיי?"
"אני רוצה שאדוני יסתכל."
קמתי, הלכתי, נשענתי על מרפקיי מול הזכוכיות והבטתי.
באור חשמלי מלא, ריחף גוש שחור עצום, דומם לגמרי, בתוך המים. התבוננתי בו בתשומת לב, וניסיתי לברר מה טבעו של היונק הימי הענקי הזה. אבל מחשבה פתאומית חלפה במוחי. "ספינה!" אמרתי בחצי קול.
"כן," השיב הקנדי, "ספינה פגועה ששקעה אנכית."
נד לנד צדק; היינו קרובים לספינה שחבליה הקרועים עדיין היו תלויים בשרשרותיהם. השדרית נראתה במצב טוב, והיא טבעה לכל היותר לפני שעות ספורות. שלושה גדמי תרנים, שנשברו כשתי רגל מעל הסיפון, הראו שהספינה נאלצה להקריב את התרנים שלה. אבל מאחר שנשכבה על צדה, היא התמלאה מים, ונטתה לצד שמאל. השלד הזה של מה שהייתה פעם היה מחזה עצוב, כשהוא שוכב אבוד מתחת לגלים, אבל עצוב עוד יותר היה המראה של הסיפון, שעליו עוד שכבו כמה גוויות, קשורות בחבלים. ספרתי חמש: ארבעה גברים, שאחד מהם עמד ליד ההגה, ואישה שעמדה ליד הסיפון האחורי ובזרועותיה תינוק. היא הייתה צעירה מאוד. יכולתי להבחין בתווי פניה, שהמים עוד לא השחיתו, באור המבריק של ה"נאוטילוס". במאמץ נואש אחד היא הרימה את תינוקה מעל ראשה, המסכן הקטן, שזרועותיו הקיפו את צוואר אמו. התנוחה של ארבעת המלחים הייתה מזעזעת, מעוותים כפי שהיו מתנועותיהם העוויתיות, כשעשו מאמץ אחרון להשתחרר מן החבלים שקשרו אותם אל הספינה. רק ההגאי, שליו, בפנים רציניות וצלולות, ששערו האפור דבוק אל מצחו וידו לופתת את גלגל ההגה, נראה כאילו גם עכשיו הוא מנווט את שלושת התרנים השבורים במעמקי האוקיינוס.
איזה מחזה! נאלמנו; ליבנו הלם מהר מול הספינה הטרופה הזאת, כאילו נלקחה מן החיים וצולמה ברגעיה האחרונים. וכבר ראיתי באים לקראתה, בעיניים רעבות, כרישים עצומים, שנמשכו אל בשר האדם.
אבל ה"נאוטילוס", כשפנה, הקיף את הספינה השקועה, וברגע אחד קראתי על הירכתיים: "פלורידה, סנדרלנד".