המחזה הנורא הזה היה הראשון בשורה של אסונות ימיים שה"נאוטילוס" נועד לפגוש בדרכו. כל עוד שט במים שפוקדים אותם יותר, ראינו לא פעם גופים של ספינות טרופות שהרקיבו במעמקים, ועמוק יותר תותחים, כדורים, עוגנים, שרשראות ואלף חפצי ברזל אחרים שהחלודה אכלה. אבל ב-11 בדצמבר ראינו את איי פומוטו, "הקבוצה המסוכנת" הישנה של בוגנוויל, שמשתרעים על פני 500 ליגות ממזרח־דרום־מזרח למערב־צפון־מערב, מאי דוסי ועד אי לזרב. הקבוצה הזאת משתרעת על שטח של 370 ליגות רבועות, והיא מורכבת משישים קבוצות של איים, ובהן בולטת קבוצת גמבייה, שצרפת שולטת בה. אלה איי אלמוגים, שמתרוממים לאט אבל ללא הפסק, ונוצרים מעבודתם היומיומית של הפוליפים. ואז, האי החדש הזה יתחבר בעתיד לקבוצות השכנות, ויבשת חמישית תשתרע מניו זילנד ומקלדוניה החדשה, ומשם ועד איי מרקיז.
יום אחד, כשהעליתי את התיאוריה הזאת לפני קפטן נמו, הוא השיב בקור:
"כדור הארץ אינו צריך יבשות חדשות, אלא בני אדם חדשים."
המקרה הוביל את ה"נאוטילוס" אל האי קלרמון־טונר, אחד המוזרים בקבוצה, שהתגלה ב-1822 בידי רב החובל בל מן ה"מינרווה". עכשיו יכולתי לחקור את מערכת אלמוגי האבן, שלה חבים האיים באוקיינוס הזה את קיומם.
לאלמוגי האבן (שאין לבלבל אותם עם האלמוגים) יש רקמה מצופה בקרום גירני, והשינויים במבנה שלה הביאו את מסייה מילן־אדוארדס, מורי הנכבד, למיין אותם לחמש מחלקות. היצורים הזעירים שמפריש הפוליפ הימי חיים במיליונים בתחתית תאיהם. המשקעים הגירניים שלהם הופכים לסלעים, לשוניות ולאיים גדולים וקטנים. כאן הם יוצרים טבעת, שמקיפה אגם פנימי קטן, שמתחבר לים דרך פרצות. שם הם בונים מחסומים של שוניות, כמו אלה שלאורך חופי קלדוניה החדשה ואיי פומוטו השונים. במקומות אחרים, כמו ליד ראוניון ומאוריציוס, הם מקימים שוניות חוף, חומות גבוהות וזקופות, שלידן עומק האוקיינוס ניכר.
כמה אורכי חבל עוגן מחופי האי קלרמון התפעלתי מן העבודה הענקית שעשו הפועלים המיקרוסקופיים האלה. החומות האלה הן בעיקר עבודתם של אלמוגי האבן הידועים בשמות מילפורות, פוריטים, מדרפורות ואסטראות. הפוליפים האלה נמצאים בעיקר בקרקעיות הסלעיות של הים, קרוב לפני המים; ולכן הם מתחילים את עבודתם מן החלק העליון, וקוברים את עצמם בהדרגה בשאריות ההפרשות שתומכות בהם. זו לפחות התיאוריה של דרווין, שמסביר כך את היווצרותם של האטולים; תיאוריה עדיפה (לדעתי) על זו שלפיה עבודות האלמוגים מונחות על פסגות של הרים או הרי געש ששקועים כמה רגליים מתחת לפני הים.
יכולתי להתבונן מקרוב בחומות המוזרות האלה, כי הן ירדו אנכית לעומק של יותר מ-300 יארד, ואלומות האור החשמלי שלנו האירו את החומר הגירני בזוהר. כשענתי לשאלה שקונסיי שאל אותי, כמה זמן נדרש כדי להקים את המחסומים הענקיים האלה, הדהמתי אותו מאוד כשאמרתי לו שהמלומדים מעריכים זאת בשמינית אינץ' במאה שנה.
לקראת ערב נעלם קלרמון־טונר במרחק, ומסלולו של ה"נאוטילוס" השתנה באופן ניכר. אחרי שחצה את חוג הגדי בקו אורך 135, הוא שט למערב־צפון־מערב, ופנה שוב אל האזור הטרופי. אף שהשמש הקיצית הייתה חזקה מאוד, לא סבלנו מן החום, כי בעומק של חמישה עשר או עשרים פאתום מתחת לפני המים, הטמפרטורה לא עלתה על עשר עד שתים עשרה מעלות.
ב-15 בדצמבר השארנו ממזרח את קבוצת איי החברה המכשפת ואת טהיטי החיננית, מלכת האוקיינוס השקט. בבוקר ראיתי, כמה מילין במעלה הרוח, את פסגותיו הגבוהות של האי. המים האלה סיפקו לשולחננו דגים מצוינים, מקרלים, טונות וכמה זנים של נחש ים.
ב-25 בדצמבר שט ה"נאוטילוס" אל לב איי הברידים החדשים, שגילה קירוס ב-1606, שבוגנוויל חקר ב-1768, ושקוק נתן להם את שמם הנוכחי ב-1773. הקבוצה הזאת מורכבת בעיקר מתשעה איים גדולים, שיוצרים רצועה של 120 ליגות מצפון־צפון־מערב לדרום־דרום־מזרח, בין קו רוחב 15 לקו רוחב 2 דרום, ובין קו אורך 164 ל-168. עברנו קרוב למדי לאי אורו, שבצהריים נראה כמו גוש של יערות ירוקים, ומעליו פסגה גבוהה מאוד.
מאחר שאותו יום היה חג המולד, נראה היה שנד לנד מצטער מאוד על שאינו חוגג את "חג המולד", החג המשפחתי שהפרוטסטנטים אוהבים כל כך. לא ראיתי את קפטן נמו שבוע, כשבבוקר ה-27 הוא נכנס אל הטרקלין הגדול, ותמיד נראה כאילו ראה אותך לפני חמש דקות. הייתי עסוק בשרטוט מסלולו של ה"נאוטילוס" על מפת העולם. הקפטן ניגש אליי, הניח את אצבעו על נקודה אחת במפה, ואמר מילה אחת בלבד:
"ונקורו."
ההשפעה הייתה מופלאה! זה היה שם האיים שבהם אבד לה פרוז! קמתי בבת אחת.
"ה'נאוטילוס' הביא אותנו לוונקורו?" שאלתי.
"כן, פרופסור," אמר הקפטן.
"ואני יכול לבקר באיים המפורסמים שבהם התנפצו ה'בוסול' וה'אסטרולב'?"
"אם תרצה, פרופסור."
"מתי נהיה שם?"
"אנחנו שם עכשיו."
עליתי אל הרציף, וקפטן נמו אחריי, וסרקתי בלהיטות את האופק.
בצפון־מזרח הגיחו שני איים געשיים בגדלים שונים, מוקפים בשונית אלמוגים שהיקפה ארבעים מיל. היינו קרובים לוונקורו, זה שדימון ד'אורוויל קרא לו "אי החיפוש", ובדיוק מול הנמל הקטן של ואנו, שנמצא בקו רוחב 16°4′ דרום ובקו אורך 164°32′ מזרח. האדמה נראתה מכוסה ירק מן החוף ועד הפסגות שבפנים האי, שבראשן עמד הר קפוגו, בגובה 476 רגל. ה"נאוטילוס", אחרי שעבר את חגורת הסלעים החיצונית דרך מעבר צר, מצא את עצמו בין משברים שבהם עומק הים היה שלושים עד ארבעים פאתום. בצל הירוק של כמה עצי מנגרובים הבחנתי בכמה מתושבי האי, שנראו מופתעים מאוד מהתקרבותנו. האם לא ראו בגוף השחור הארוך, שנע בין הרוח למים, יונק ימי אימתני כלשהו, שהביטו בו בחשד?
בדיוק אז שאל אותי קפטן נמו מה אני יודע על טביעתו של לה פרוז.
"רק מה שכולם יודעים, קפטן," השבתי.
"ותוכל לומר לי מה כולם יודעים על כך?" שאל באירוניה.
"בקלות."
סיפרתי לו את כל מה שפרסמו ספריו האחרונים של דימון ד'אורוויל, ואלה עיקרי הדברים.
לה פרוז וסגנו, רב החובל דה לנגל, נשלחו בידי לואי השישה עשר ב-1785 למסע הקפה מסביב לעולם. הם הפליגו על הקורבטות "בוסול" ו"אסטרולב", ומאף אחת מהן לא נשמע עוד דבר. ב-1791 ציידה ממשלת צרפת, שדאגה בצדק לגורלן של שתי הספינות, שתי ספינות סוחר גדולות, ה"רשרש" וה"אספרנס", שיצאו מברסט ב-28 בספטמבר בפיקודו של ברוני ד'אנטרקסטו.
כעבור חודשיים נודע להם מבואן, מפקד ה"אלבמרל", ששרידים של ספינות טרופות נראו על חופי ג'ורג'יה החדשה. אבל ד'אנטרקסטו התעלם מן הידיעה הזאת, שהייתה לא ודאית למדי, וכיוון את דרכו אל איי האדמירליות, שהוזכרו בדיווח של רב החובל האנטר כמקום שבו טבע לה פרוז.
הם חיפשו לשווא. ה"אספרנס" וה"רשרש" עברו מול ונקורו בלי לעצור שם, ולמעשה המסע הזה היה הרה אסון, שכן עלה לד'אנטרקסטו בחייו, ובחייהם של שניים מסגניו ושל כמה מאנשי הצוות שלו.
רב החובל דילון, יורד ים ותיק ונבון של האוקיינוס השקט, היה הראשון שמצא עקבות ברורים של הספינות הטרופות. ב-15 במאי 1824 עברה ספינתו, ה"סנט פטריק", ליד טיקופיה, אחד מאיי הברידים החדשים. שם התקרב אליה מלח הודי בסירה, ומכר לו ידית של חרב מכסף, שעל ניצבה היו חרוטות אותיות. המלח טען שלפני שש שנים, בזמן שהותו בוונקורו, ראה שני אירופים שהשתייכו לספינות שעלו על השוניות לפני כמה שנים.
דילון ניחש שהוא מתכוון ללה פרוז, שהיעלמותו הטרידה את העולם כולו. הוא ניסה להגיע לוונקורו, שם, לדברי המלח, ימצא שרידים רבים של הספינות הטרופות, אבל הרוחות והזרמים מנעו ממנו.
דילון חזר לכלכותה. שם עורר את עניינן של האגודה האסייתית ושל חברת הודו המזרחית בתגליתו. ספינה, שקיבלה את השם "רשרש", הועמדה לרשותו, והוא יצא לדרך ב-23 בינואר 1827, בליווי סוכן צרפתי.
ה"רשרש", אחרי שעגנה בכמה נקודות באוקיינוס השקט, הטילה עוגן מול ונקורו ב-7 ביולי 1827, באותו נמל של ואנו שבו היה ה"נאוטילוס" עכשיו.
שם אספה שרידים רבים של הספינות הטרופות: כלי ברזל, עוגנים, רצועות גלגלות, תותחונים מסתובבים, כדור של 18 ליברות, שברים של מכשירים אסטרונומיים, חתיכה של קישוט ירכתיים, ופעמון ברונזה שנשא את הכתובת "באזן עשה אותי", סימן בית היציקה של מספנת ברסט בסביבות 1785. לא יכול היה להיות עוד שום ספק.
דילון, אחרי שערך את כל הבירורים, נשאר במקום האומלל עד אוקטובר. אחר כך עזב את ונקורו, וכיוון את דרכו לניו זילנד; עגן בכלכותה ב-7 באפריל 1828, וחזר לצרפת, שם קיבל אותו שארל העשירי בחום.
אבל באותו זמן, בלי לדעת על מעשיו של דילון, כבר יצא דימון ד'אורוויל לחפש את מקום הטביעה. נודע להם מצייד לווייתנים שכמה מדליות וצלב של מסדר סן לואי נמצאו בידי כמה מתושבי הלואיזיאד וקלדוניה החדשה. דימון ד'אורוויל, מפקד ה"אסטרולב" (ספינה חדשה שנקראה על שם הספינה האבודה), הפליג אז, וחודשיים אחרי שדילון עזב את ונקורו הוא עגן בהובארט טאון. שם נודעו לו תוצאות הבירורים של דילון, והוא מצא שאדם בשם ג'יימס הובס, סגן שני על ה"יוניון" מכלכותה, אחרי שירד אל אי שנמצא בקו רוחב 8°18′ דרום ובקו אורך 156°30′ מזרח, ראה כמה מוטות ברזל ובדים אדומים שהשתמשו בהם תושבי האזור. דימון ד'אורוויל, נבוך מאוד, ובלי לדעת אם להאמין לדיווחים של עיתונים זולים, החליט ללכת בעקבות דילון.
ב-10 בפברואר 1828 הופיעה ה"אסטרולב" מול טיקופיה, ולקחה כמדריך וכמתורגמן עריק שנמצא על האי; היא עשתה את דרכה לוונקורו, ראתה אותו ב-12 לחודש, שהתה בין השוניות עד ה-14, ורק ב-20 הטילה עוגן בתוך המחסום, בנמל של ואנו.
ב-23 הקיפו כמה קצינים את האי והביאו כמה חפצים חסרי חשיבות. התושבים, שנקטו שיטה של הכחשות והתחמקויות, סירבו להוביל אותם אל המקום האומלל. ההתנהגות המעורפלת הזאת גרמה להם להאמין שהתושבים התעללו בניצולים, ואכן נראה היה שהם חוששים שדימון ד'אורוויל בא לנקום את לה פרוז ואת אנשיו האומללים.
אבל ב-26, כשפויסו בכמה מתנות והבינו שאין להם לחשוש מנקמה, הם הובילו את מסייה ז'קינו אל מקום הטביעה.
שם, בעומק שלושה או ארבעה פאתום, בין השוניות של פאקו וואנו, שכבו עוגנים, תותחים, מטילי עופרת וברזל, משוקעים במשקעים הגירניים. הסירה הגדולה וסירת הציד של ה"אסטרולב" נשלחו אל המקום הזה, ולא בלי קושי משו אנשיהן עוגן ששקל 1,800 ליברות, תותח פליז, כמה מטילי ברזל ושני תותחונים מסתובבים מנחושת.
דימון ד'אורוויל, כשחקר את התושבים, למד גם שלה פרוז, אחרי שאיבד את שתי ספינותיו על שוניות האי הזה, בנה סירה קטנה יותר, רק כדי לאבוד בפעם השנייה. היכן, איש לא ידע.
אבל ממשלת צרפת, שחששה שדימון ד'אורוויל אינו יודע על מעשיו של דילון, שלחה לוונקורו את הספינה "באיונז", בפיקודו של לגואראן דה טרומלן, שהוצבה בחוף המערבי של אמריקה. ה"באיונז" הטילה את עוגנה מול ונקורו כמה חודשים אחרי שעזבה ה"אסטרולב", אבל לא מצאה שום מסמך חדש; אך קבעה שהתושבים כיבדו את האנדרטה לזכר לה פרוז. זה עיקר מה שסיפרתי לקפטן נמו.
"אם כך," אמר, "איש אינו יודע עכשיו היכן אבדה הספינה השלישית, שבנו הניצולים על האי ונקורו?"
"איש אינו יודע."
קפטן נמו לא אמר דבר, אבל רמז לי ללכת אחריו אל הטרקלין הגדול. ה"נאוטילוס" שקע כמה יארדים מתחת לגלים, והלוחות נפתחו.
מיהרתי אל הפתח, ומתחת לקרומי האלמוגים, המכוסים בפטריות, בסיפונולים, באלקיונים ובאלמוגי אבן, מבעד לרבבות של דגים מקסימים, שפתונים, דגי סמל, פומפרידים, דיאקופים והולוצנטרים, זיהיתי כמה שרידים שהמכמורות לא הצליחו לתלוש: ארכובות ברזל, עוגנים, תותחים, כדורים, חלקים של כננת, חרטום של ספינה, כולם חפצים שהוכיחו בבירור את טביעתה של ספינה כלשהי, ועכשיו היו מכוסים בשטיח של פרחים חיים. בזמן שהבטתי במחזה המדכא הזה, אמר קפטן נמו בקול עצוב:
"המפקד לה פרוז יצא לדרך ב-7 בדצמבר 1785 עם ספינותיו, ה'בוסול' וה'אסטרולב'. תחילה הטיל עוגן במפרץ בוטני, ביקר באיי הידידות ובקלדוניה החדשה, אחר כך כיוון את דרכו לסנטה קרוז, ועגן בנמוקה, אחד מאיי קבוצת הפאי. אחר כך התנפצו ספינותיו על השוניות הלא מוכרות של ונקורו. ה'בוסול', שהפליגה ראשונה, עלתה על שרטון בחוף הדרומי. ה'אסטרולב' באה לעזרתה, ועלתה גם היא על שרטון. הספינה הראשונה נהרסה כמעט מיד. השנייה, שעלתה על השרטון מאחורי הרוח, החזיקה מעמד כמה ימים. התושבים קיבלו את הניצולים בברכה. הם התיישבו על האי, ובנו סירה קטנה יותר משרידי שתי הגדולות. כמה מלחים נשארו בוונקורו מרצונם; האחרים, חלשים וחולים, יצאו לדרך עם לה פרוז. הם כיוונו את דרכם לאיי שלמה, ושם אבדו, עם כל מה שהיה להם, בחוף המערבי של האי הראשי בקבוצה, בין כף האכזבה לכף הסיפוק."
"איך אתה יודע זאת?"
"בזכות זה, שמצאתי במקום שבו הייתה הטביעה האחרונה."
קפטן נמו הראה לי קופסת פח, מוטבעת בסמל צרפת ואכולה בידי מי הים. הוא פתח אותה, וראיתי צרור ניירות, צהובים אבל עדיין קריאים.
היו אלה ההוראות של שר הצי למפקד לה פרוז, עם הערות בשוליים בכתב ידו של לואי השישה עשר.
"אה! זה מוות יפה למלח!" אמר קפטן נמו לבסוף. "קבר אלמוגים הוא קבר שקט; ואני מקווה שאני וחבריי לא נמצא קבר אחר."