בלילה שבין 27 ל-28 בדצמבר עזב ה"נאוטילוס" את חופי ונקורו במהירות רבה. מסלולו היה דרום־מערבי, ובתוך שלושה ימים עבר את 750 הליגות שהפרידו בינו לבין קבוצת האיים של לה פרוז ולבין הקצה הדרומי־מזרחי של פפואה.
מוקדם בבוקר ה-1 בינואר 1868 הצטרף אליי קונסיי על הרציף.
"אדוני, האם תרשה לי לאחל לך שנה טובה?"
"מה! קונסיי; בדיוק כאילו הייתי בפריז, בחדר העבודה שלי בגן הבוטני? טוב, אני מקבל את איחוליך, ומודה לך עליהם. רק שאשאל אותך מה אתה מתכוון ב'שנה טובה' בנסיבות שלנו? האם אתה מתכוון לשנה שתביא אותנו אל סוף השבי שלנו, או לשנה שבה נמשיך במסע המוזר הזה?"
"באמת, אינני יודע מה לענות, אדוני. בטוח שנראה דברים מוזרים, ובחודשיים האחרונים לא היה לנו זמן להשתעמם. הפלא האחרון הוא תמיד המדהים ביותר; ואם נמשיך כך, אינני יודע איך זה ייגמר. לדעתי, לעולם לא נראה עוד דבר כזה. לכן אני חושב, בלי להעליב את אדוני, ששנה טובה תהיה שנה שבה נוכל לראות הכול."
ב-2 בינואר עברנו 11,340 מילין, או 5,250 ליגות צרפתיות, מנקודת המוצא שלנו בימי יפן. לפני חרטום הספינה השתרעו החופים המסוכנים של ים האלמוגים, בחוף הצפוני־מזרחי של אוסטרליה. הסירה שלנו שטה כמה מילין מן השרטון המאיים, שעליו כמעט אבדה ספינתו של קוק, ב-10 ביוני 1770. הספינה שעליה היה קוק התנגשה בסלע, ואם לא שקעה, זה היה בזכות חתיכת אלמוג שנשברה מן המכה ונתקעה בשדרית הפגועה.
רציתי לבקר בשונית, באורך 360 ליגות, שהים, הסוער תמיד, התנפץ עליה באלימות רבה, ברעש כמו רעם. אבל בדיוק אז משכו המשטחים הנטויים את ה"נאוטילוס" לעומק רב, ולא יכולתי לראות דבר מחומות האלמוגים הגבוהות. נאלצתי להסתפק בדוגמאות השונות של דגים שהעלו הרשתות. הבחנתי, בין השאר, בכמה טונות לבנות סנפיר, מין של מקרל גדול כמו טונה, בעל צדדים כחלחלים ומפוספס בפסים רוחביים, שנעלמים כשבעל החיים מת.
הדגים האלה הלכו אחרינו בלהקות, וסיפקו לנו מזון עדין מאוד. לקחנו גם מספר רב של דניסים, באורך של כאינץ' וחצי, שטעמם כמו של דג סנט פייר; ודגים מעופפים, כמו סנוניות תת־ימיות, שבלילות אפלים מאירים לסירוגין את האוויר ואת המים באורם הזרחני. בין הרכיכות ובעלי החיים דמויי הצמחים מצאתי בעיני הרשת כמה מינים של אלקיונריות, קיפודי ים, צדפות פטיש, דרבנים, קונכיות שעון, צריתים והיאליאות. הצומח יוצג באצות צפות יפות, למינריות ומקרוציסטים, ספוגים בריר שמחלחל דרך נקבוביותיהם; וביניהם אספתי נמסטומה נפלאה, שמוינה בין פלאי הטבע של המוזיאון.
יומיים אחרי שחצינו את ים האלמוגים, ב-4 בינואר, ראינו את חופי פפואה. בהזדמנות הזאת הודיע לי קפטן נמו שבכוונתו להיכנס אל האוקיינוס ההודי דרך מצרי טורס. ההודעה שלו הסתיימה בזה.
מצרי טורס רחבים כמעט שלושים וארבע ליגות; אבל הם חסומים בכמות אינספור של איים, איונים, משברים וסלעים, שהופכים את השיט בהם לכמעט בלתי אפשרי; ולכן נקט קפטן נמו את כל אמצעי הזהירות הדרושים כדי לחצות אותם. ה"נאוטילוס", שצף בין הרוח למים, שט בקצב מתון. המדחף שלו, כמו זנבו של יונק ימי, הכה בגלים לאט.
ניצלתי זאת, ושני חבריי ואני עלינו אל הרציף הריק. לפנינו היה תא ההגאי, ושיערתי שקפטן נמו נמצא שם ומכוון את מסלולו של ה"נאוטילוס". היו לפניי המפות המצוינות של מצרי טורס, ועיינתי בהן בתשומת לב. סביב ה"נאוטילוס" הים הסתער בזעם. זרם הגלים, שנע מדרום־מזרח לצפון־מערב במהירות של שניים וחצי מיל, התנפץ על האלמוגים שבלטו פה ושם.
"זה ים רע!" העיר נד לנד.
"מתועב באמת, ולא מתאים לסירה כמו ה'נאוטילוס'."
"הקפטן ודאי בטוח מאוד בדרכו, כי אני רואה שם חתיכות אלמוג שהיו גומרות את השדרית שלו אילו רק נגע בהן קלות."
ואכן, המצב היה מסוכן, אבל ה"נאוטילוס" נראה כאילו הוא מחליק כבקסם מעל הסלעים האלה. הוא לא הלך בדיוק בדרכן של ה"אסטרולב" וה"זלה", שכמעט הביאו אסון על דימון ד'אורוויל. הוא פנה צפונה יותר, שט לאורך איי מארי, וחזר דרום־מערבה לכיוון מעבר קמברלנד. חשבתי שהוא עומד לעבור בו, כשהוא חזר צפון־מערבה ועבר בין כמות גדולה של איים ואיונים שמעטים מכירים אותם, לכיוון מעבר איילנד ותעלת מובה.
תהיתי אם קפטן נמו, בפזיזות מטופשת, ינווט את ספינתו אל המעבר שבו נגעו בסלעים שתי הקורבטות של דימון ד'אורוויל; כשפנה שוב, ושט ישר מערבה, והתכוון אל האי גילבואה.
השעה הייתה אז שלוש אחר הצהריים. הגאות הגיעה לשיאה והמים התחילו לסגת. ה"נאוטילוס" התקרב אל האי, שעוד ראיתי, עם שוליו המיוחדים של עצי פנדנוס. הוא נשאר במרחק של כשני מילין ממנו. פתאום הפילה אותי מכה. ה"נאוטילוס" נגע בסלע, ונשאר בלי תנועה, נוטה קלות לצד שמאל.
כשקמתי, ראיתי את קפטן נמו ואת סגנו על הרציף. הם בחנו את מצב הספינה, והחליפו מילים בניב הבלתי מובן שלהם.
וזה היה מצבה: שני מילין מצד ימין נראה גילבואה, שהשתרע מצפון למערב כמו זרוע עצומה. לכיוון דרום ומזרח בלטו כמה אלמוגים, שהשאיר השפל. עלינו על שרטון, ובאחד מאותם ימים שבהם הגאות בינונית, עניין עצוב לציפתו של ה"נאוטילוס". ועם זאת, הספינה לא ניזוקה, כי השדרית שלה הייתה מחוברת היטב. אבל אם לא תוכל לגלוש ולא לזוז, היא עלולה להישאר לתמיד מרותקת לסלעים האלה, ואז יהיה גמור עם הספינה התת־ימית של קפטן נמו.
הרהרתי בכך, כשהקפטן, קר רוח ושליו, תמיד שולט בעצמו, ניגש אליי.
"תאונה?" שאלתי.
"לא; תקרית."
"אבל תקרית שתאלץ אותך אולי להיות תושב של היבשה הזאת שממנה אתה בורח?"
קפטן נמו הביט בי בסקרנות, ועשה תנועת שלילה, כאילו לומר ששום דבר לא יאלץ אותו לדרוך שוב על יבשה. אחר כך אמר:
"וחוץ מזה, מסייה ארונקס, ה'נאוטילוס' לא אבד; הוא עוד ישא אותך אל לב נפלאות האוקיינוס. המסע שלנו רק התחיל, ואינני רוצה להישלל מהר כל כך מן הכבוד של חברתך."
"ועם זאת, קפטן נמו," השבתי, בלי להתייחס לאירוניה שבמשפטו, "ה'נאוטילוס' עלה על שרטון בים הפתוח. והרי הגאות אינה חזקה באוקיינוס השקט; ואם לא תוכל להקל את ה'נאוטילוס', אינני רואה איך יחזור לצוף."
"הגאות אינה חזקה באוקיינוס השקט: בזה אתה צודק, פרופסור; אבל במצרי טורס יש עדיין הפרש של יארד וחצי בין גובה הגאות לגובה השפל. היום 4 בינואר, ובעוד חמישה ימים הירח יהיה מלא. ובכן, אתפלא מאוד אם הלוויין הזה לא ירים את מסות המים האלה מספיק, ויעשה לי שירות שאהיה אסיר תודה לו עליו."
אחרי שאמר זאת, ירד קפטן נמו, וסגנו אחריו, אל תוך ה"נאוטילוס". ואשר לספינה, היא לא זזה, ונשארה דוממת, כאילו פוליפי האלמוגים כבר הקיפו אותה בחומה במלט הבלתי ניתן להשמדה שלהם.
"ובכן, אדוני?" אמר נד לנד, שניגש אליי אחרי שהקפטן הלך.
"ובכן, נד ידידי, נחכה בסבלנות לגאות של ה-9 לחודש; כי נראה שהירח יואיל בטובו להשיט אותנו שוב."
"באמת?"
"באמת."
"והקפטן הזה לא מתכוון להטיל עוגן כלל, אם הגאות תספיק?" אמר קונסיי בפשטות.
הקנדי הביט בקונסיי, ואז משך בכתפיו.
"אדוני, אתה יכול להאמין לי כשאני אומר לך שחתיכת הברזל הזאת לא תשוט עוד לא על הים ולא מתחתיו; היא טובה רק כדי למכור אותה לפי משקלה. לכן אני חושב שהגיע הזמן להיפרד מקפטן נמו."
"נד ידידי, אינני מתייאש מן ה'נאוטילוס' החסון הזה כמוך; ובעוד ארבעה ימים נדע על מה אפשר לסמוך בגאות של האוקיינוס השקט. וחוץ מזה, בריחה הייתה אולי אפשרית אילו היינו מול חופי אנגליה או פרובנס; אבל בחופי פפואה זה דבר אחר; ויהיה מספיק זמן להגיע לקיצוניות הזאת אם ה'נאוטילוס' לא יתאושש, ואת זה אני רואה כאירוע חמור."
"אבל האם לא נוכל לפחות לנצל את המצב בתבונה? הנה אי; על האי הזה יש עצים; מתחת לעצים האלה, בעלי חיים של היבשה, נושאי צלעות ובשר צלוי, שהייתי מנסה אותם ברצון."
"בזה נד ידידנו צודק," אמר קונסיי, "ואני מסכים איתו. האם לא יוכל אדוני להשיג מידידו קפטן נמו רשות להוריד אותנו ליבשה, ולו רק כדי שלא נאבד את ההרגל לדרוך על החלקים המוצקים של כוכב הלכת שלנו?"
"אני יכול לבקש ממנו, אבל הוא יסרב."
"האם אדוני ינסה?" שאל קונסיי. "וכך נדע עד כמה אפשר לסמוך על אדיבותו של הקפטן."
להפתעתי הרבה, קפטן נמו נתן לי את הרשות שביקשתי, ונתן אותה בנעימות רבה, בלי אפילו לדרוש ממני הבטחה לחזור אל הספינה; אבל בריחה דרך גינאה החדשה עלולה הייתה להיות מסוכנת מאוד, ולא הייתי ממליץ לנד לנד לנסות אותה. מוטב להיות שבוי על סיפון ה"נאוטילוס" מאשר ליפול לידי תושבי המקום.
בשמונה, חמושים ברובים ובגרזינים, ירדנו מן ה"נאוטילוס". הים היה שקט למדי; רוח קלה נשבה לעבר היבשה. קונסיי ואני חתרנו, והתקדמנו מהר, ונד ניווט במעבר הישר שהשאירו המשברים ביניהם. הסירה הייתה נוחה לשליטה, ונעה במהירות.
נד לנד לא יכול היה לעצור את שמחתו. הוא היה כמו אסיר שברח מן הכלא, ולא ידע שעליו לחזור אליו.
"בשר! אנחנו הולכים לאכול בשר; ואיזה בשר!" אמר. "ציד אמיתי! ואולי אפילו לחם!"
"אינני אומר שהדג אינו טוב; אבל אסור להגזים בו; וחתיכה של בשר צבי טרי, צלויה על גחלים לוחשות, תגוון בנעימות את התפריט הרגיל שלנו."
"זללן!" אמר קונסיי. "הוא גורם לפי להתמלא ריר."
"עוד צריך לראות," אמרתי, "אם היערות האלה מלאים ציד, ואם הציד אינו כזה שיצוד את הצייד עצמו."
"נאמר היטב, מסייה ארונקס," השיב הקנדי, ששיניו נראו מושחזות כמו להב גרזן. "אבל אני אוכל נמר, מותן של נמר, אם לא יהיה שום בעל חיים אחר בעל ארבע רגליים על האי הזה."
"נד ידידנו מתחיל לדאוג," אמר קונסיי.
"יהיה אשר יהיה," המשיך נד לנד, "כל בעל חיים בעל ארבע רגליים בלי נוצות, או בעל שתי רגליים עם נוצות, יקבל את פני ביריה הראשונה שלי."
"טוב מאוד! הפזיזויות של מר לנד מתחילות."
"אל תחשוש, מסייה ארונקס," השיב הקנדי. "לא אצטרך עשרים וחמש דקות כדי להגיש לך מנה בסגנון שלי."
בשמונה וחצי עלתה סירת ה"נאוטילוס" ברכות על חול כבד, אחרי שעברה בשלום את שונית האלמוגים שמקיפה את האי גילבואה.