התרגשתי מאוד כשנגעתי ביבשה. נד לנד בדק את הקרקע ברגליו, כאילו כדי להשתלט עליה. ובכל זאת, רק חודשיים קודם לכן נעשינו, כלשונו של קפטן נמו, "נוסעים על סיפון ה'נאוטילוס'", ולמעשה, אסירים של מפקדו.
בתוך כמה דקות היינו במרחק טווח יריה מן החוף. האופק כולו הסתתר מאחורי וילון יפה של יערות. עצים עצומים, שגזעיהם הגיעו לגובה של 200 רגל, היו קשורים זה לזה בזרים של חבלבלים, ערסלים טבעיים של ממש, שרוח קלה נדנדה. היו אלה מימוזות, תאנים, היביסקוסים ועצי דקל, מעורבבים יחד בשפע; ובצל כיפתם הירוקה צמחו סחלבים, קטניות ושרכים.
אבל בלי לשים לב לכל הדוגמאות היפות האלה של צמחיית פפואה, נטש הקנדי את הנעים לטובת המועיל. הוא גילה עץ קוקוס, הפיל כמה מן הפירות, שבר אותם, ושתינו את החלב ואכלנו את האגוז בסיפוק שהיה מחאה נגד המזון הרגיל של ה"נאוטילוס".
"מצוין!" אמר נד לנד.
"מעולה!" השיב קונסיי.
"ואני לא חושב," אמר הקנדי, "שהוא יתנגד שנכניס לסיפון מטען של אגוזי קוקוס."
"אני לא חושב שיתנגד, אבל הוא לא יטעם מהם."
"רע בשבילו," אמר קונסיי.
"וטוב בשבילנו," השיב נד לנד. "יישאר לנו יותר."
"רק מילה אחת, מר לנד," אמרתי למטיל הצלצל, שהתחיל להשמיד עץ קוקוס נוסף. "אגוזי קוקוס הם דבר טוב, אבל לפני שנמלא בהם את הסירה, יהיה נבון לסייר ולראות אם האי אינו מצמיח משהו מועיל לא פחות. ירקות טריים יתקבלו בברכה על סיפון ה'נאוטילוס'."
"אדוני צודק," השיב קונסיי, "ואני מציע לשמור שלושה מקומות בסירה שלנו: אחד לפירות, השני לירקות, והשלישי לבשר הציד, שעוד לא ראיתי ממנו אף דוגמה קטנה."
"קונסיי, אסור לנו להתייאש," אמר הקנדי.
"בואו נמשיך," השבתי, "ונהיה דרוכים. אף שהאי נראה לא מיושב, הוא עדיין עלול להכיל כמה פרטים שיהיו פחות בררנים מאיתנו בעניין טבעו של הציד."
"הו! הו!" אמר נד לנד, והניע את לסתותיו באופן משמעותי.
"נו, נד!" אמר קונסיי.
"באמת!" השיב הקנדי. "אני מתחיל להבין את הקסם שבאכילת בני אדם."
"נד! נד! מה אתה אומר? אתה, אוכל אדם? לא ארגיש בטוח לידך, במיוחד שאני חולק איתך את התא. אולי אתעורר יום אחד ואמצא את עצמי אכול למחצה."
"קונסיי ידידי, אני אוהב אותך מאוד, אבל לא מספיק כדי לאכול אותך שלא לצורך."
"לא הייתי סומך עליך," השיב קונסיי. "אבל די. אנחנו חייבים בהחלט להפיל איזה ציד כדי להשביע את הקניבל הזה, אחרת באחד הבקרים היפים האלה אדוני ימצא רק חתיכות של משרתו לשרת אותו."
בזמן ששוחחנו כך, חדרנו אל הקשתות האפלות של היער, ובמשך שעתיים סיירנו בו לכל הכיוונים.
המקרה גמל לנו על החיפוש אחר צמחים אכילים, ואחד התוצרים המועילים ביותר של האזורים הטרופיים סיפק לנו מזון יקר ערך, שחסר לנו על הסיפון. אני מתכוון לעץ הלחם, שמצוי בשפע רב על האי גילבואה; והבחנתי בעיקר בזן חסר הזרעים, שנושא במלאיה את השם "רימה".
נד לנד הכיר היטב את הפירות האלה. הוא כבר אכל רבים מהם במסעותיו הרבים, וידע איך להכין את החומר האכיל. וחוץ מזה, המראה שלהם הלהיב אותו, והוא לא יכול היה להתאפק עוד.
"אדוני," אמר, "אמות אם לא אטעם קצת מן העוגה של פרי הלחם הזה."
"טעם, נד ידידי, טעם כמה שתרצה. באנו לכאן לערוך ניסויים; ערוך אותם."
"זה לא ייקח הרבה זמן," אמר הקנדי.
ובעזרת עדשה הוא הדליק מדורה של עצים יבשים, שפצחו בשמחה. בינתיים בחרנו קונסיי ואני את הפירות הטובים ביותר של עץ הלחם. כמה מהם עוד לא הבשילו מספיק, וקליפתם העבה כיסתה ציפה לבנה אבל סיבית משהו. אחרים, רובם צהובים ורכים כמו ג'לי, רק חיכו שיקטפו אותם.
בפירות האלה לא היה גרעין. קונסיי הביא תריסר לנד לנד, והוא הניח אותם על גחלים, אחרי שחתך אותם לפרוסות עבות, ובזמן שעשה זאת חזר ואמר:
"תראה, אדוני, כמה טוב הלחם הזה. ועוד יותר כשנמנע ממנו כל כך הרבה זמן. זה אפילו לא לחם," הוסיף, "אלא מאפה עדין. אדוני לא אכל ממנו מעולם?"
"לא, נד."
"טוב מאוד, היכון לדבר עסיסי. אם לא תבקש עוד, אני כבר לא מלך מטילי הצלצל."
אחרי כמה דקות, החלק של הפירות שהיה חשוף לאש נצלה לגמרי. הפנים נראה כמו בצק לבן, מעין פירורים רכים, שטעמם דמה לטעם של ארטישוק.
יש להודות שהלחם הזה היה מצוין, ואכלתי ממנו בהנאה רבה.
"מה השעה עכשיו?" שאל הקנדי.
"שתיים לפחות," השיב קונסיי.
"כמה מהר הזמן טס על אדמה מוצקה!" נאנח נד לנד.
"בואו נלך," השיב קונסיי.
חזרנו דרך היער, והשלמנו את האוסף שלנו בפשיטה על דקלי הכרוב, שאספנו מצמרות העצים, על פולים קטנים שזיהיתי כ"אברו" של המלאים, ועל בטטות מאיכות מעולה.
היינו עמוסים כשהגענו אל הסירה. אבל נד לנד לא מצא שהאספקה שלו מספיקה. אבל הגורל האיר לנו פנים. בדיוק כשדחפנו את הסירה, הוא הבחין בכמה עצים, בגובה עשרים וחמש עד שלושים רגל, ממין של דקל סאגו.
לבסוף, בחמש בערב, עמוסים באוצרותינו, עזבנו את החוף, וכעבור חצי שעה הגענו אל ה"נאוטילוס". איש לא הופיע כשהגענו. הגליל העצום מצופה הברזל נראה נטוש. אחרי שהאספקה הועלתה, ירדתי אל חדרי, ואחרי ארוחת הערב ישנתי שינה עמוקה.
למחרת, 6 בינואר, שום דבר חדש על הסיפון. אף קול בפנים, אף סימן של חיים. הסירה נחה ליד הדופן, באותו מקום שבו השארנו אותה. החלטנו לחזור אל האי. נד לנד קיווה להצליח יותר מביום הקודם בעניין הציד, ורצה לבקר בחלק אחר של היער.
עם שחר יצאנו לדרך. הסירה, שנישאה על הגלים שזרמו אל החוף, הגיעה אל האי בתוך כמה דקות.
ירדנו לחוף, ומתוך מחשבה שמוטב להיענות לקנדי, הלכנו אחרי נד לנד, שרגליו הארוכות איימו להשאיר אותנו מאחור. הוא עלה לאורך החוף מערבה; אחר כך, אחרי שחצה בהליכה כמה פלגים, הגיע אל הרמה הגבוהה, שהייתה תחומה ביערות נפלאים. כמה שלדגים שוטטו לאורך הפלגים, אבל לא נתנו לנו להתקרב אליהם. זהירותם הוכיחה לי שהציפורים האלה יודעות למה לצפות מהולכים על שתיים מן המין שלנו, והסקתי שאם האי אינו מיושב, לפחות בני אדם פוקדים אותו לפעמים.
אחרי שחצינו אחו גדול למדי, הגענו אל שולי יער קטן, שהיה מלא בשירתן ובמעופן של ציפורים רבות.
"יש כאן רק ציפורים," אמר קונסיי.
"אבל הן אכילות," השיב מטיל הצלצל.
"אני לא מסכים איתך, נד ידידי, כי אני רואה שם רק תוכים."
"קונסיי ידידי," אמר נד ברצינות, "התוכי הוא כמו פסיון בשביל מי שאין לו שום דבר אחר."
"וחוץ מזה," הוספתי, "הציפור הזאת, כשמכינים אותה כראוי, שווה סכין ומזלג."
ואכן, תחת העלווה הסמיכה של היער הזה עופף עולם של תוכים מענף לענף, וכל מה שהיה חסר להם היה חינוך קפדני כדי שידברו בלשון בני האדם. ברגע זה הם פטפטו עם תוכים בכל הצבעים, ועם קקדו רציניים, שנראה כאילו הם מהרהרים בבעיה פילוסופית כלשהי, בזמן שלוריים אדומים מבריקים חלפו כמו פיסת בד דגל שהרוח נושאת, ותוכים פפואניים בצבעי תכלת יפהפיים, ובסך הכול מגוון של יצורים מכונפים שמקסים מאוד לראות אותם, אבל מעטים מהם אכילים.
אבל ציפור אחת, המיוחדת לארצות האלה, שמעולם לא עברה את גבולות איי ארו ואיי פפואה, חסרה באוסף הזה. אבל המזל שמר אותה בשבילי לא לזמן רב.
אחרי שעברנו דרך חורשה צפופה במידה, מצאנו מישור שהיה חסום בשיחים. אז ראיתי את הציפורים הנהדרות האלה, שסידור נוצותיהן הארוכות מאלץ אותן לעוף נגד הרוח. מעופן הגלי, הקשתות החינניות שלהן באוויר, וגווני צבעיהן, משכו והקסימו את העין. לא התקשיתי לזהות אותן.
"ציפורי גן עדן!" קראתי.
למלאים, שמנהלים סחר גדול בציפורים האלה עם הסינים, יש כמה דרכים ללכוד אותן שלא יכולנו להשתמש בהן. לפעמים הם מציבים מלכודות בצמרות העצים הגבוהים שציפורי גן העדן מעדיפות לפקוד. לפעמים הם לוכדים אותן בדבק דביק שמשתק את תנועותיהן. הם אפילו מרחיקים לכת ומרעילים את המעיינות שהציפורים נוהגות לשתות מהם. אבל אנחנו נאלצנו לירות בהן במעופן, וזה נתן לנו סיכויים קלושים להפיל אותן; ואכן, בזבזנו לשווא חצי מן התחמושת שלנו.
בסביבות אחת עשרה בבוקר עברנו את רכס ההרים הראשון שיוצר את מרכז האי, ולא הרגנו דבר. הרעב דחף אותנו קדימה. הציידים סמכו על שלל הציד, והם טעו. למרבה המזל, קונסיי, להפתעתו הרבה, ירה יריה כפולה והבטיח לנו ארוחת בוקר. הוא הפיל יונה לבנה ויונת בר, ואלה, אחרי שנמרטו בזריזות ונתלו על שיפוד, נצלו מול אש אדומה של עצים יבשים. בזמן שהציפורים המעניינות האלה התבשלו, הכין נד את פרי עץ הלחם. אחר כך נטרפו יוני הבר עד העצמות, והוכרזו מצוינות. אגוז המוסקט, שהן נוהגות למלא בו את זפקן, מתבל את בשרן והופך אותו למאכל טעים ביותר.
"ובכן, נד, מה חסר לך עכשיו?"
"איזה ציד על ארבע, מסייה ארונקס. כל היונים האלה הן רק תוספות וזוטות; ועד שלא אהרוג בעל חיים עם צלעות, לא אהיה מרוצה."
"גם אני לא, נד, אם לא אתפוס ציפור גן עדן."
"בואו נמשיך לצוד," השיב קונסיי. "בואו נלך לכיוון הים. הגענו אל המדרונות הראשונים של ההרים, ואני חושב שמוטב שנחזור אל אזור היערות."
זו הייתה עצה נבונה, והלכנו לפיה. אחרי הליכה של שעה הגענו אל יער של עצי סאגו. כמה נחשים לא מזיקים זחלו והתרחקו מאיתנו. ציפורי גן העדן ברחו כשהתקרבנו, ובאמת כבר התייאשתי מלהתקרב לאחת מהן, כשקונסיי, שהלך לפנים, התכופף פתאום, קרא קריאת ניצחון, וחזר אליי כשבידו דוגמה נהדרת.
"אה! בראבו, קונסיי!"
"אדוני טוב מאוד."
"לא, בחור; עשית מכה מצוינת. לתפוס אחת מן הציפורים האלה חיה, ולשאת אותה ביד!"
"אם אדוני יבחן אותה, יראה שאינני ראוי לשבח רב."
"למה, קונסיי?"
"כי הציפור הזאת שיכורה כמו שליו."
"שיכורה!"
"כן, אדוני; שיכורה מאגוזי המוסקט שטרפה מתחת לעץ המוסקט, שמתחתיו מצאתי אותה. ראה, נד ידידי, ראה את התוצאות המפלצתיות של אי ההתאפקות!"
"לעזאזל!" קרא הקנדי. "רק בגלל שלא שתיתי ג'ין כבר חודשיים, אתה צריך לנזוף בי?"
בינתיים בחנתי את הציפור המוזרה. קונסיי צדק. הציפור, שיכורה מן המיץ, הייתה חסרת אונים לגמרי. היא לא יכלה לעוף; בקושי יכלה ללכת.
הציפור הזאת השתייכה ליפה מבין שמונת המינים שנמצאים בפפואה ובאיים השכנים. זו הייתה "ציפור האזמרגד הגדולה, המין הנדיר ביותר". אורכה היה שלוש רגל. ראשה היה קטן יחסית, עיניה ממוקמות ליד פתח המקור, וגם הן קטנות. אבל גווני הצבע היו יפים: מקור צהוב, רגליים וציפורניים חומות, כנפיים בצבע אגוז עם קצוות סגולים, צהוב חיוור בעורף ובראש, וצבע אזמרגד בגרון, וערמוני בחזה ובבטן. שתי נוצות דמויות קרניים, רכות כפלומה, התרוממו מתחת לזנב, והמשיכו את הנוצות הארוכות והקלות בעלות העדינות המופלאה, והן השלימו את כל הציפור המופלאה הזאת, שתושבי המקום קראו לה בפיוטיות "ציפור השמש".
אבל אם משאלותיי התמלאו כשזכיתי בציפור גן העדן, משאלות הקנדי עוד לא התמלאו. למרבה המזל, בסביבות שתיים הפיל נד לנד חזיר נהדר, מן המין שתושבי המקום קוראים לו "בארי־אוטנג". בעל החיים הגיע בזמן כדי לספק לנו בשר אמיתי של בעל ארבע רגליים, והוא התקבל בברכה. נד לנד היה גאה מאוד ביריה שלו. החזיר, שנפגע בכדור החשמלי, נפל מת במקום. הקנדי פשט את עורו וניקה אותו כראוי, אחרי שלקח חצי תריסר צלעות, שנועדו לספק לנו ארוחה צלויה בערב. אחר כך חודש הציד, ובו בלטו עוד יותר מעללי נד וקונסיי.
ואכן, שני הידידים, כשהיכו בשיחים, הבריחו עדר של קנגורו, שנמלטו וקיפצו על רגליהם הגמישות. אבל בעלי החיים האלה לא ברחו מהר מספיק כדי שהקליע החשמלי לא יעצור את דרכם.
"אה, פרופסור!" קרא נד לנד, שנסחף בהנאות הציד. "איזה ציד מצוין, ובתבשיל, לא פחות! איזו אספקה ל'נאוטילוס'! שניים! שלושה! חמישה נפלו! ולחשוב שאנחנו נאכל את הבשר הזה, והטיפשים שעל הסיפון לא יקבלו פירור!"
אני חושב שבשמחתו המופרזת, אילו הקנדי לא היה מדבר כל כך הרבה, היה הורג את כולם. אבל הוא הסתפק בתריסר אחד של חיות הכיס המעניינות האלה. בעלי החיים האלה היו קטנים. הם היו מין של "קנגורו ארנבי", שחיים בדרך כלל בחללי העצים, ומהירותם רבה מאוד; אבל הם שמנים במידה, ומספקים לפחות מזון ראוי להערכה. היינו מרוצים מאוד מתוצאות הציד. נד המאושר הציע לחזור אל האי המקסים הזה למחרת, כי רצה לרוקן אותו מכל בעלי החיים האכילים בעלי ארבע הרגליים. אבל הוא חישב את חשבונו בלי בעל הבית.
בשש בערב חזרנו אל החוף; הסירה שלנו הייתה קשורה במקום הרגיל. ה"נאוטילוס", כמו סלע ארוך, בלט מעל הגלים שני מילין מן החוף. נד לנד, בלי לחכות, עסק בעניין החשוב של ארוחת הערב. הוא הבין היטב בבישול. ה"בארי־אוטנג", שנצלה על הגחלים, מילא עד מהרה את האוויר בריח טעים.
ואכן, ארוחת הערב הייתה מצוינת. שתי יוני בר השלימו את התפריט יוצא הדופן הזה. עוגת הסאגו, לחם עץ הלחם, כמה מנגו, חצי תריסר אננסים, והמשקה שהותסס מכמה אגוזי קוקוס, שימחו אותנו מאוד. אני אפילו חושב שרעיונותיהם של חבריי הטובים לא היו צלולים כפי שהיה רצוי.
"מה אם לא נחזור אל ה'נאוטילוס' הערב?" אמר קונסיי.
"מה אם לא נחזור לעולם?" הוסיף נד לנד.
בדיוק אז נפלה אבן לרגלינו וקטעה את הצעתו של מטיל הצלצל.