הבטנו אל שולי היער בלי לקום. ידי נעצרה באמצע הדרך אל פי, וידו של נד לנד השלימה את מלאכתה.
"אבנים אינן נופלות מן השמיים," העיר קונסיי, "ואם כן, הן ראויות לשם אבני מטאור."
אבן שנייה, מכוונת היטב, שהפילה רגל של יונה טעימה מידו של קונסיי, הוסיפה עוד משקל להערתו. שלושתנו קמנו, הצמדנו את הרובים לכתפינו, והיינו מוכנים להשיב לכל התקפה.
"קופים?" קרא נד לנד.
"כמעט; אלה תושבי האי."
"אל הסירה!" אמרתי, ומיהרתי אל הים.
אכן היה הכרחי לסגת, כי כעשרים מתושבי המקום, חמושים בקשתות ובקלעים, הופיעו בשולי חורשה שהסתירה את האופק מימין, בקושי מאה צעדים מאיתנו.
הסירה שלנו הייתה קשורה כשישים רגל מאיתנו. האנשים התקרבו אלינו, לא בריצה, אבל בתנועות עוינות. אבנים וחיצים נפלו בצפיפות.
נד לנד לא רצה להשאיר את האספקה שלו; ולמרות הסכנה הקרובה, החזיר בצד אחד והקנגורו בצד השני, הוא הלך מהר למדי. בתוך שתי דקות היינו על החוף. להעמיס את הסירה באספקה ובנשק, לדחוף אותה אל הים ולהציב את המשוטים, כל זה היה מעשה של רגע. עוד לא התרחקנו שני אורכי חבל עוגן, כשמאה מתושבי האי, מיללים ומנופפים בידיהם, נכנסו אל המים עד מותניהם. עקבתי לראות אם הופעתם תמשוך כמה אנשים מן ה"נאוטילוס" אל הרציף. אבל לא. המכונה העצומה, ששכבה במרחק, הייתה נטושה לגמרי.
כעבור עשרים דקות היינו על הסיפון. הפתחים היו פתוחים. אחרי שקשרנו את הסירה, נכנסנו אל תוך ה"נאוטילוס".
ירדתי אל הטרקלין, ומשם שמעתי כמה אקורדים. קפטן נמו היה שם, רכון מעל העוגב שלו, ושקוע באקסטזה מוזיקלית.
"קפטן!"
הוא לא שמע אותי.
"קפטן!" אמרתי, ונגעתי בידו.
הוא נרעד, ופנה ואמר: "אה! זה אתה, פרופסור? ובכן, היה לך ציד טוב, אספת צמחים בהצלחה?"
"כן, קפטן; אבל למרבה הצער הבאנו איתנו להקה של הולכים על שתיים, שקרבתם מטרידה אותי."
"אילו הולכים על שתיים?"
"פראים."
"פראים!" חזר אחריי באירוניה. "אז אתה מופתע, פרופסור, שדרכת על אדמה זרה ומצאת בה פראים? פראים! איפה אין כאלה? וחוץ מזה, האם הם גרועים מאחרים, אלה שאתה קורא להם פראים?"
"אבל, קפטן..."
"כמה ספרת?"
"מאה לפחות."
"מסייה ארונקס," השיב קפטן נמו, והניח את אצבעותיו על מקשי העוגב, "גם אם כל תושבי פפואה יתאספו על החוף הזה, לא יהיה ל'נאוטילוס' ממה לחשוש מהתקפותיהם."
אצבעותיו של הקפטן רצו אז על קלידי הכלי, והבחנתי שהוא נוגע רק בקלידים השחורים, מה שנתן למנגינותיו אופי סקוטי מובהק. עד מהרה שכח שאני נוכח, ושקע בהרהור שלא הפרעתי לו. עליתי שוב אל הרציף: הלילה כבר ירד; כי בקו רוחב נמוך כזה השמש שוקעת מהר ובלי דמדומים. יכולתי לראות את האי רק במעורפל; אבל המדורות הרבות שהודלקו על החוף הראו שתושבי האי אינם חושבים לעזוב אותו. הייתי לבד כמה שעות, לפעמים חשבתי על תושבי האי, אבל בלי שום פחד מהם, כי הביטחון הבלתי מעורער של הקפטן היה מדבק, ולפעמים שכחתי אותם כדי להתפעל מהדר הלילה הטרופי. זיכרונותיי נדדו אל צרפת בעקבות כוכבי גלגל המזלות שעמדו לזרוח בה בעוד כמה שעות. הירח זרח בין קבוצות הכוכבים של השיא.
הלילה חלף בלי שום תקלה. תושבי האי פחדו בלי ספק למראה המפלצת שעלתה על שרטון במפרץ. הפתחים היו פתוחים, ויכלו להציע גישה קלה אל תוך ה"נאוטילוס".
בשש בבוקר ה-8 בינואר עליתי אל הרציף. השחר הפציע. עד מהרה נגלה האי מבעד לערפילים המתפזרים, תחילה החוף, אחר כך הפסגות.
תושבי האי היו שם, רבים יותר מביום הקודם, חמש מאות או שש מאות אולי; כמה מהם, שניצלו את השפל, באו אל האלמוגים, פחות משני אורכי חבל עוגן מן ה"נאוטילוס". הבחנתי בהם בקלות; הם היו פפואנים, בעלי גוף אתלטי, אנשים חסונים, בעלי מצח גבוה ורחב, אף גדול, ושיניים לבנות. שערם המתולתל, בגוון אדמדם, בלט על גופם הכהה והמבריק. מתנוכי אוזניהם, שנחתכו ונמתחו, היו תלויות מחרוזות של עצמות. רובם היו עירומים. ביניהם הבחנתי בכמה נשים, לבושות מן המותניים ועד הברכיים בחצאית רחבה של עשבים, שהוחזקה בחגורה של צמחים. כמה ראשים עיטרו את צוואריהם בסהר ובענקים של חרוזי זכוכית, אדומים ולבנים; כמעט כולם היו חמושים בקשתות, חיצים ומגינים, ונשאו על כתפיהם מעין רשת שהכילה את האבנים העגולות שהם מטילים בקלעיהם במיומנות רבה. אחד הראשים האלה, שהיה קרוב למדי ל"נאוטילוס", בחן אותו בתשומת לב. אולי היה "מאדו" רם מעלה, כי היה עטוף במחצלת של עלי בננה, מחורצת בשוליה ומעוטרת בצבעים מבריקים.
יכולתי בקלות להפיל את האיש הזה, שהיה במרחק קצר; אבל חשבתי שמוטב לחכות לגילויי עוינות של ממש. בין אירופים לתושבי המקום, ראוי שהאירופים יהדפו בתקיפות, ולא יתקפו.
בזמן השפל שוטטו תושבי האי ליד ה"נאוטילוס", אבל לא הטרידו; שמעתי אותם חוזרים פעמים רבות על המילה "אסאי", ומתנועותיהם הבנתי שהם מזמינים אותי לרדת ליבשה, הזמנה שדחיתי.
כך שבאותו יום הסירה לא יצאה, לאי שביעות רצונו הרבה של מר לנד, שלא יכול היה להשלים את האספקה שלו.
הקנדי המיומן הזה ניצל את זמנו להכנת המזונות והבשר שהביא מן האי. ואשר לתושבי האי, הם חזרו אל החוף בסביבות אחת עשרה בבוקר, מיד כשראשי האלמוגים התחילו להיעלם תחת הגאות העולה; אבל ראיתי שמספרם על החוף גדל במידה ניכרת. ככל הנראה באו מן האיים השכנים, או אולי מפפואה. ועם זאת, לא ראיתי אף סירה של תושבי המקום. מאחר שלא היה לי דבר טוב יותר לעשות, חשבתי לגרוף את המים הצלולים והיפים האלה, שמתחתם ראיתי שפע של קונכיות, בעלי חיים דמויי צמחים וצמחי ים. וחוץ מזה, זה היה היום האחרון שה"נאוטילוס" יעביר באזור הזה, אם יצוף בים הפתוח למחרת, כפי שהבטיח קפטן נמו.
לכן קראתי לקונסיי, והוא הביא לי מגרפה קלה, דומה מאוד לאלה שבדיג צדפות. ועכשיו לעבודה! במשך שעתיים דגנו בלי הפסקה, אבל בלי להעלות שום דבר נדיר. המגרפה התמלאה באוזני מידאס, בקונכיות נבל, במלמות, ובמיוחד בצדפות הפטיש היפות ביותר שראיתי אי פעם. העלינו גם כמה מלפפוני ים, צדפות פנינה, ותריסר צבים קטנים ששמרנו למזווה של הספינה.
אבל בדיוק כשהכי פחות ציפיתי לכך, הנחתי את ידי על פלא, אפשר לומר על עיוות טבעי, שנדיר מאוד למצוא אותו. קונסיי גרף זה עתה, והרשת שלו עלתה מלאה בקונכיות רגילות שונות, כשלפתע ראה אותי תוחב את זרועי במהירות לתוך הרשת, כדי לשלוף קונכייה, ושמע אותי קורא קריאה.
"מה קרה, אדוני?" שאל בהפתעה. "אדוני ננשך?"
"לא, בחור; אבל הייתי נותן ברצון אצבע בשביל התגלית שלי."
"איזו תגלית?"
"הקונכייה הזאת," אמרתי, והרמתי את מושא ניצחוני.
"זו פשוט זיתית ארגמנית, סוג הזיתיות, סדרת מסרקי הזימים, מחלקת החלזונות, מערכת הרכיכות."
"כן, קונסיי; אבל במקום להתפתל מימין לשמאל, הזיתית הזאת מתפתלת משמאל לימין."
"האם ייתכן?"
"כן, בחור; זו קונכייה שמאלית."
כל הקונכיות מתפתלות ימינה, מלבד יוצאי דופן נדירים; וכשבמקרה הספירלה שלהן שמאלית, חובבים מוכנים לשלם את משקלן בזהב.
קונסיי ואני היינו שקועים בהתבוננות באוצר שלנו, ואני הבטחתי לעצמי להעשיר בו את המוזיאון, כשאבן שהשליך למרבה הצער אחד מתושבי האי פגעה בחפץ היקר שבידו של קונסיי ושברה אותו. קראתי קריאת ייאוש! קונסיי הרים את הרובה שלו, וכיוון אל אחד מהם, שהניף את הקלע שלו במרחק עשרה יארד ממנו. רציתי לעצור אותו, אבל הוא כבר ירה, והיריה שברה את צמיד הקמעות שהקיף את זרועו של האיש.
"קונסיי!" קראתי. "קונסיי!"
"מה, אדוני! אינך רואה שהאיש הזה התחיל בהתקפה?"
"קונכייה אינה שווה את חייו של אדם," אמרתי.
"אה! הנבל!" קרא קונסיי. "הייתי מעדיף שישבור את כתפי!"
קונסיי דיבר ברצינות, אבל אני לא הייתי בדעתו. ועם זאת, המצב השתנה כמה דקות קודם לכן, ולא הבחנו בכך. כעשרים סירות הקיפו את ה"נאוטילוס". הסירות האלה, חצובות מגזע עץ, ארוכות וצרות, מתאימות היטב למהירות, היו מאוזנות באמצעות מוט במבוק ארוך שצף על המים. חותרים מיומנים, עירומים למחצה, הפעילו אותן, ועקבתי אחר התקדמותם בדאגה מסוימת. היה ברור שהפפואנים האלה כבר באו במגע עם אירופים והכירו את ספינותיהם. אבל הגליל הארוך הזה מברזל, שעגן במפרץ, בלי תרנים ובלי ארובות, מה יכלו לחשוב עליו? שום דבר טוב, כי בתחילה שמרו על מרחק מכובד. אבל כשראו שאינו זז, הם התעודדו בהדרגה, וניסו להתרגל אליו. והרי ההיכרות הזאת היא בדיוק מה שהיה צריך להימנע ממנו. כלי הנשק שלנו, שלא השמיעו רעש, יכלו להשפיע רק במידה מתונה על אנשים שמכבדים רק דברים רועשים. ברק בלי רעם היה מפחיד את האדם רק מעט, אף שהסכנה היא בברק ולא ברעש.
ברגע זה התקרבו הסירות אל ה"נאוטילוס", ומטר של חיצים נחת עליו.
ירדתי אל הטרקלין, אבל לא מצאתי שם איש. העזתי לדפוק על הדלת שנפתחה אל חדרו של הקפטן. "היכנס," הייתה התשובה.
נכנסתי, ומצאתי את קפטן נמו שקוע בחישובים אלגבריים של x וגדלים אחרים.
"אני מפריע לך," אמרתי, מתוך נימוס.
"זה נכון, מסייה ארונקס," השיב הקפטן, "אבל אני חושב שיש לך סיבות רציניות לרצות לראות אותי?"
"חמורות מאוד; תושבי האי מקיפים אותנו בסירותיהם, ובעוד כמה דקות יתקפו אותנו בוודאי כמה מאות מהם."
"אה!" אמר קפטן נמו בשקט. "הם באו עם הסירות שלהם?"
"כן, אדוני."
"טוב, אדוני, צריך לסגור את הפתחים."
"בדיוק, ובאתי לומר לך..."
"אין דבר פשוט מזה," אמר קפטן נמו. ובלחיצה על כפתור חשמלי, העביר פקודה לאנשי הצוות.
"הכול נעשה, אדוני," אמר כעבור כמה רגעים. "הסירה מוכנה, והפתחים סגורים. אני מניח שאינך חושש שהאדונים האלה יוכלו לפרוץ קירות שהפגזים של הפריגטה שלכם לא השפיעו עליהם?"
"לא, קפטן; אבל עדיין קיימת סכנה."
"מהי, אדוני?"
"שמחר, בערך בשעה הזאת, נצטרך לפתוח את הפתחים כדי לחדש את האוויר של ה'נאוטילוס'. ואם ברגע זה יתפסו הפפואנים את הרציף, אינני רואה איך תוכל למנוע מהם להיכנס."
"אם כך, אדוני, אתה משער שהם יעלו עלינו?"
"אני בטוח בזה."
"ובכן, אדוני, שיבואו. אינני רואה סיבה למנוע מהם. בסופו של דבר, הפפואנים האלה הם יצורים מסכנים, ואינני רוצה שביקורי באי יעלה בחייו של אף אחד מן האומללים האלה."
על זה עמדתי ללכת; אבל קפטן נמו עיכב אותי, וביקש שאשב לידו. הוא שאל אותי בעניין על הסיורים שלנו ביבשה ועל הציד שלנו; ונראה שלא הבין את התשוקה לבשר שאחזה בקנדי. אחר כך עברה השיחה לנושאים שונים, ובלי להיות פתוח יותר, גילה קפטן נמו יותר אדיבות.
בין השאר, דיברנו במקרה על מצבו של ה"נאוטילוס", שעלה על שרטון בדיוק באותו מקום במצר הזה שבו כמעט אבד דימון ד'אורוויל. ובהקשר הזה:
"ד'אורוויל הזה היה אחד מאנשי הים הגדולים שלכם," אמר לי הקפטן, "אחד הנווטים הנבונים ביותר שלכם. הוא קפטן קוק שלכם, הצרפתים. איש מדע אומלל! אחרי שהתמודד עם קרחוני הקוטב הדרומי, עם שוניות האלמוגים של אוקיאניה, עם כל סכנות האוקיינוס השקט, לאבוד באומללות ברכבת! אילו האיש הנמרץ הזה יכול היה להרהר ברגעיו האחרונים, מה לדעתך העסיק את מחשבותיו האחרונות?"
כשדיבר כך, נראה קפטן נמו נרגש, והרגש שלו נתן לי דעה טובה יותר עליו. אחר כך, המפה בידינו, סקרנו את מסעותיו של הנווט הצרפתי, את מסעות ההקפה שלו מסביב לעולם, את שתי הפעמים שנלכד בקוטב הדרומי, שהובילו לגילוי ארץ אדלי וארץ לואי פיליפ, ואת קביעת המיקום ההידרוגרפי של האיים העיקריים באוקיאניה.
"מה שד'אורוויל שלכם עשה על פני הימים," אמר קפטן נמו, "את זה עשיתי אני מתחתם, ובקלות רבה יותר, בשלמות רבה יותר ממנו. ה'אסטרולב' וה'זלה', שהסערה טלטלה אותן בלי הרף, לא יכלו להשתוות ל'נאוטילוס', מקום העבודה השקט שהוא, דומם באמת בתוך המים.
"מחר," הוסיף הקפטן, וקם, "מחר, בעשרים דקות לשלוש אחר הצהריים, יצוף ה'נאוטילוס', ויעזוב את מצרי טורס בלי פגע."
אחרי שאמר את המילים האלה בקצרה, קד קפטן נמו קידה קלה. זה היה כדי לשלח אותי, וחזרתי לחדרי.
שם מצאתי את קונסיי, שרצה לדעת מה הייתה תוצאת הפגישה שלי עם הקפטן.
"בחור," אמרתי, "כשהעמדתי פנים שאני מאמין שה'נאוטילוס' שלו בסכנה מצד תושבי פפואה, הקפטן ענה לי בעוקצנות רבה. יש לי רק דבר אחד לומר לך: סמוך עליו, ולך לישון בשלום."
"אינך זקוק לשירותיי, אדוני?"
"לא, ידידי. מה נד לנד עושה?"
"אם תסלח לי, אדוני," ענה קונסיי, "נד ידידנו עסוק בהכנת פשטידת קנגורו שתהיה פלא."
נשארתי לבד והלכתי לישון, אבל ישנתי גרוע. שמעתי את רעשם של תושבי האי, שרקעו ברגליהם על הרציף וצעקו צעקות מחרישות אוזניים. הלילה עבר כך, בלי להפריע למנוחתם הרגילה של אנשי הצוות. נוכחותם של האורחים הלא קרואים האלה השפיעה עליהם לא יותר משאכפת לחיילים בסוללת תותחים מוסתרת מן הנמלים שזוחלות על חזיתה.
בשש בבוקר קמתי. הפתחים לא נפתחו. האוויר שבפנים לא חודש, אבל השתמשו במכלים, שמולאו מוכנים לכל מקרה חירום, והם שחררו כמה רגל מעוקבת של חמצן אל האוויר המדולדל של ה"נאוטילוס".
עבדתי בחדרי עד הצהריים, בלי שראיתי את קפטן נמו אפילו לרגע. על הסיפון לא נראו שום הכנות ליציאה.
חיכיתי עוד זמן מה, ואחר כך הלכתי אל הטרקלין הגדול. השעון הראה שתיים וחצי. בעוד עשר דקות תגיע הגאות לשיאה: ואם קפטן נמו לא הבטיח הבטחה פזיזה, ה"נאוטילוס" ישתחרר מיד. ואם לא, יעברו חודשים רבים עד שיוכל לעזוב את מצע האלמוגים שלו.
ועם זאת, התחילו להרגיש בספינה כמה רעידות מבשרות. שמעתי את השדרית מתחככת בקרקעית הגירנית המחוספסת של שונית האלמוגים.
בעשרים וחמש דקות לשלוש הופיע קפטן נמו בטרקלין.
"אנחנו יוצאים לדרך," אמר.
"אה!" השבתי.
"נתתי פקודה לפתוח את הפתחים."
"והפפואנים?"
"הפפואנים?" ענה קפטן נמו, ומשך קלות בכתפיו.
"הם לא ייכנסו לתוך ה'נאוטילוס'?"
"איך?"
"פשוט בכך שיקפצו פנימה דרך הפתחים שפתחת."
"מסייה ארונקס," ענה קפטן נמו בשקט, "הם לא ייכנסו כך דרך הפתחים של ה'נאוטילוס', גם אם יהיו פתוחים."
הבטתי בקפטן.
"אינך מבין?" אמר.
"בקושי."
"ובכן, בוא ותראה."
הפניתי את צעדיי אל גרם המדרגות המרכזי. שם עמדו נד לנד וקונסיי, וצפו בערמומיות בכמה מאנשי הצוות שפתחו את הפתחים, בזמן שצעקות זעם וקריאות נוראות הדהדו בחוץ.
מכסי הפתחים הורדו החוצה. עשרים פנים מפחידות הופיעו. אבל הראשון מתושבי האי שהניח את ידו על מעקה המדרגות, נהדף מאחור בכוח בלתי נראה כלשהו, אינני יודע מה, וברח תוך שהוא צועק את הצעקות הנוראות ביותר ומתפתל בפראות.
עשרה מחבריו באו אחריו. הם נתקלו באותו גורל.
קונסיי היה באקסטזה. נד לנד, שנסחף אחר יצריו האלימים, זינק אל המדרגות. אבל ברגע שתפס את המעקה בשתי ידיו, גם הוא הופל בתורו.
"הכה בי ברק!" צעק, וקילל.
זה הסביר הכול. זה לא היה מעקה; אלא כבל מתכת טעון בחשמל, שהתחבר מן הסיפון אל הרציף. כל מי שנגע בו הרגיש מכה חזקה, והמכה הזאת הייתה קטלנית אילו קפטן נמו היה מזרים אל המוליך את כל עוצמת הזרם. באמת אפשר היה לומר שבינו לבין תוקפיו הוא מתח רשת של חשמל, שאיש לא יכול לעבור בה בלי עונש.
בינתיים נסוגו הפפואנים המבוהלים, משותקים מאימה. ואנחנו, צוחקים למחצה, ניחמנו ושפשפנו את נד לנד האומלל, שקילל כמו משוגע.
אבל ברגע זה ה"נאוטילוס", שהורם בגלים האחרונים של הגאות, עזב את מצע האלמוגים שלו בדיוק בדקה הארבעים שקבע הקפטן. המדחף שלו סחף את המים לאט ובהדר. מהירותו גברה בהדרגה, וכשהוא שט על פני האוקיינוס, הוא עזב בשלום את המעברים המסוכנים של מצרי טורס.