למחרת, 10 בינואר, המשיך ה"נאוטילוס" בדרכו בין שני ימים, אבל במהירות מופלאה כזאת, שלא יכולתי להעריך אותה בפחות משלושים וחמישה מיל לשעה. מהירות המדחף הייתה כזאת, שלא יכולתי לא לעקוב אחר סיבוביו ולא לספור אותם. כשהרהרתי בכך שהכוח החשמלי המופלא הזה, אחרי שנתן ל"נאוטילוס" תנועה, חום ואור, גם מגן עליו מפני התקפות מבחוץ, והופך אותו לתיבת מבטחים שאף יד זרה אינה יכולה לגעת בה בלי שיכה בה ברק, התפעלותי לא ידעה גבול, והיא עברה מן המבנה אל המהנדס שהביא אותו לעולם.
מסלולנו פנה מערבה, וב-11 בינואר עקפנו את כף וסל, בקו אורך 135 ובקו רוחב 10 דרום, שיוצר את הקצה המזרחי של מפרץ קרפנטריה. השוניות עדיין היו רבות, אבל פזורות באופן אחיד יותר, ומסומנות במפה בדיוק רב. ה"נאוטילוס" נמנע בקלות מן המשברים של מאני משמאל ומשוניות ויקטוריה מימין, בקו אורך 130 ועל קו הרוחב העשירי, שלאורכו הלכנו בדיוק.
ב-13 בינואר הגיע קפטן נמו אל ים טימור, וראה את האי בשם זה בקו אורך 122.
מן הנקודה הזאת נטה כיוונו של ה"נאוטילוס" לדרום־מערב. חרטומו כוון אל האוקיינוס ההודי. לאן תישא אותנו עכשיו גחמתו של קפטן נמו? האם יחזור אל חופי אסיה, או שיתקרב שוב אל חופי אירופה? שתיהן השערות לא סבירות לגבי אדם שבורח מן היבשות המיושבות. האם ירד אז דרומה? האם יעקוף את כף התקווה הטובה, ואחר כך את כף הורן, ולבסוף יגיע עד הקוטב הדרומי? האם יחזור לבסוף אל האוקיינוס השקט, שבו ה"נאוטילוס" שלו יכול לשוט חופשי ועצמאי? הזמן יגיד.
אחרי שעברנו לאורך שרטוני קרטייה, היברניה, סרינגפטם וסקוט, המאמצים האחרונים של המוצק נגד הנוזל, ב-14 בינואר איבדנו לגמרי את היבשה מעינינו. מהירותו של ה"נאוטילוס" פחתה במידה ניכרת, ובמסלול לא סדיר הוא שחה לפעמים בחיק המים, ולפעמים צף על פניהם.
בתקופה הזאת של המסע ערך קפטן נמו כמה ניסויים מעניינים על הטמפרטורה המשתנה של הים בשכבות שונות. בתנאים רגילים עורכים את התצפיות האלה במכשירים מסובכים למדי, ובתוצאות מפוקפקות משהו, באמצעות משקולות מדידה עם מדחומים, שהזכוכיות שלהם נשברות לעתים קרובות תחת לחץ המים, או במכשיר שמבוסס על השינויים בהתנגדות המתכות לזרמים החשמליים. תוצאות שהושגו כך לא היו מדויקות. לעומת זאת, קפטן נמו ירד בעצמו למדוד את הטמפרטורה במעמקי הים, והמדחום שלו, שבא במגע עם שכבות המים השונות, נתן לו מיד ובדיוק את הטמפרטורה הדרושה.
כך, בין שבמילוי יתר של מכליו ובין שבירידה באלכסון בעזרת המשטחים הנטויים, הגיע ה"נאוטילוס" בזה אחר זה לעומק של שלושה, ארבעה, חמישה, שבעה, תשעה ועשרה אלפים יארד, והתוצאה הסופית של הניסוי הזה הייתה שהים שומר על טמפרטורה ממוצעת של ארבע מעלות וחצי בעומק של חמשת אלפים פאתום בכל קווי הרוחב.
ב-16 בינואר נראה ה"נאוטילוס" כאילו נעצר, רק כמה יארדים מתחת לפני הגלים. המכשירים החשמליים שלו לא פעלו, והמדחף הדומם השאיר אותו להיסחף לחסדי הזרמים. שיערתי שאנשי הצוות עסוקים בתיקונים פנימיים, שהיו נחוצים בגלל עוצמת התנועות המכניות של המכונה.
חבריי ואני היינו אז עדים למחזה מוזר. הלוחות של הטרקלין היו פתוחים, ומאחר שהפנס של ה"נאוטילוס" לא פעל, שררה אפלה עמומה בתוך המים. התבוננתי במצב הים בתנאים האלה, והדגים הגדולים ביותר נראו לי לא יותר מצללים בקושי מוגדרים, כשה"נאוטילוס" מצא את עצמו פתאום מוצף באור מלא. בתחילה חשבתי שהפנס הודלק, והוא מטיל את קרינתו החשמלית אל מסת המים. טעיתי, ואחרי סקירה מהירה הבנתי את טעותי.
ה"נאוטילוס" צף בתוך שכבה זרחנית, שבחשכה הזאת נעשתה מסנוורת לגמרי. היא נוצרה מרבבות של יצורים זעירים מאירים, שזוהרם גבר כשגלשו על גוף המתכת של הספינה. הופתעתי מהבזקים בתוך יריעות האור האלה, כאילו היו פלגים של עופרת מותכת בכבשן לוהט, או גושי מתכת שלובנו עד לבן, כך שבכוח הניגוד, חלקים מסוימים של האור נראו כאילו הם מטילים צל בתוך הבעירה הכללית, שממנה נראה כאילו כל צל גורש. לא; זו לא הייתה הקרינה השקטה של האור הרגיל שלנו. היו בה חיים ומרץ יוצאי דופן: זה היה באמת אור חי!
למעשה, זה היה צבר אינסופי של חד־תאיים צבעוניים, של כדוריות של ממש של ג'לי, מצוידות בזרוע דמוית חוט, שמהן ספרו עד עשרים וחמישה אלף בפחות משני חצאי אינץ' מעוקבים של מים.
במשך כמה שעות צף ה"נאוטילוס" בגלים המבריקים האלה, והתפעלותנו גברה כשהתבוננו במפלצות הים שהשתעשעו כמו סלמנדרות. ראיתי שם, בתוך האש הזאת שאינה שורפת, את הדולפין המהיר והאלגנטי (הליצן הבלתי נלאה של האוקיינוס), וכמה דגי חרב באורך עשר רגל, מבשרי הסערה, שחרבם האימתנית הכתה מדי פעם בזכוכית הטרקלין. אחר כך הופיעו הדגים הקטנים יותר, דגי הבליסטה, המקרלים המקפצים, דגי זאב קוצניים ומאה אחרים, שפספסו את האוויר המואר בשחייתם. המחזה המסנוור הזה היה מקסים! אולי מצב אטמוספרי כלשהו הגביר את עוצמת התופעה. אולי סערה כלשהי הסעירה את פני הגלים. אבל בעומק הזה של כמה יארדים, ה"נאוטילוס" לא הושפע מזעמה, ונח בשלווה במים שקטים.
כך התקדמנו, מוקסמים בלי הרף מפלא חדש. הימים עברו מהר, ולא ספרתי אותם. נד, כמנהגו, ניסה לגוון את התפריט על הסיפון. כמו חלזונות, היינו קבועים בקונכיותינו, ואני מצהיר שקל לחיות חיי חילזון.
כך נראו החיים האלה קלים וטבעיים, וכבר לא חשבנו על החיים שחיינו ביבשה; אבל משהו קרה שהזכיר לנו את המוזרות של מצבנו.
ב-18 בינואר היה ה"נאוטילוס" בקו אורך 105 ובקו רוחב 15 דרום. מזג האוויר היה מאיים, הים סוער ומתגלגל. נשבה רוח מזרחית חזקה. הברומטר, שירד כבר כמה ימים, ניבא סערה קרובה. עליתי אל הרציף בדיוק כשסגן המפקד מדד את הזוויות השעתיות, וחיכיתי, כמנהגי, עד שייאמר המשפט היומי. אבל באותו יום הוחלף במשפט אחר, לא פחות בלתי מובן. כמעט מיד ראיתי את קפטן נמו מופיע עם משקפת, ומביט לעבר האופק.
כמה דקות הוא עמד ללא תנועה, בלי להסיר את עינו מנקודת התצפית. אחר כך הוריד את המשקפת והחליף כמה מילים עם סגנו. הסגן נראה כקורבן של רגש כלשהו, שניסה לשווא לדכא. קפטן נמו, ששלט בעצמו יותר, היה קר רוח. נראה גם שהוא מעלה כמה התנגדויות, שהסגן השיב עליהן בהבטחות נחרצות. לפחות כך הסקתי מן ההבדל בטון ובתנועות שלהם. אני עצמי הבטתי בקפידה לכיוון שהצביעו עליו, בלי לראות דבר. השמיים והמים נבלעו בקו הברור של האופק.
בינתיים הלך קפטן נמו מקצה אחד של הרציף לקצה השני, בלי להביט בי, ואולי בלי לראות אותי. צעדו היה יציב, אבל פחות סדיר מן הרגיל. לפעמים עצר, שילב את זרועותיו, והתבונן בים. מה יכול היה לחפש במרחב העצום הזה?
ה"נאוטילוס" היה אז כמה מאות מילין מן החוף הקרוב ביותר.
הסגן לקח את המשקפת ובחן את האופק בעקשנות, הלך ובא, רקע ברגלו, וגילה התרגשות עצבנית רבה יותר ממפקדו. וחוץ מזה, התעלומה הזאת חייבת הייתה להיפתר, ובקרוב; כי לפי פקודה של קפטן נמו, המנוע הגביר את כוח ההנעה שלו, והמדחף הסתובב מהר יותר.
בדיוק אז הסב הסגן שוב את תשומת לבו של הקפטן. הקפטן הפסיק ללכת וכיוון את המשקפת אל המקום שהצביעו עליו. הוא הביט זמן רב. אני הייתי נבוך מאוד, וירדתי אל הטרקלין, והוצאתי משקפת מצוינת שבה השתמשתי בדרך כלל. אחר כך, כשנשענתי על תא הפנס שבלט מקדמת הרציף, התחלתי לסרוק את כל קו השמיים והים.
אבל עוד לא הצמדתי את עיני אל המשקפת, וכבר נחטפה מידיי במהירות.
הסתובבתי. קפטן נמו עמד לפניי, אבל לא הכרתי אותו. פניו השתנו לגמרי. עיניו הבריקו באפלה; שיניו היו חשוקות; גופו הנוקשה, אגרופיו הקפוצים וראשו ששקע בין כתפיו הסגירו את הסערה העזה שאחזה בכל גופו. הוא לא זז. המשקפת שלי, שנפלה מידיו, התגלגלה לרגליו.
האם עוררתי, בלי לדעת, את התקף הזעם הזה? האם האיש הבלתי מובן הזה דמיין שגיליתי סוד אסור כלשהו? לא; לא אני הייתי מושא השנאה הזאת, כי הוא לא הביט בי; עינו הייתה נעוצה בנקודה הבלתי חדירה שבאופק. לבסוף התעשת קפטן נמו. סערתו שככה. הוא אמר כמה מילים בשפה זרה לסגנו, ואז פנה אליי. "מסייה ארונקס," אמר בטון מצווה משהו, "אני דורש ממך לקיים אחד התנאים שקושרים אותך אליי."
"מהו, קפטן?"
"עליך להיות סגור, עם חבריך, עד שאמצא לנכון לשחרר אתכם."
"אתה האדון," השבתי, והבטתי בו ישירות. "אבל האם מותר לי לשאול אותך שאלה אחת?"
"אף לא אחת, אדוני."
לא היה טעם להתנגד לפקודה המצווה הזאת; זה היה חסר תועלת. ירדתי אל התא של נד לנד ושל קונסיי, וסיפרתי להם את החלטת הקפטן. אתם יכולים לשפוט איך קיבל הקנדי את ההודעה הזאת.
אבל לא היה זמן לוויכוח. ארבעה מאנשי הצוות חיכו בדלת, והובילו אותנו אל אותו תא שבו העברנו את הלילה הראשון שלנו על סיפון ה"נאוטילוס".
נד לנד רצה למחות, אבל הדלת נסגרה בפניו.
"האם אדוני יאמר לי מה פירוש הדבר?" שאל קונסיי.
סיפרתי לחבריי מה קרה. הם נדהמו כמוני, ולא ידעו להסביר זאת כמוני.
בינתיים הייתי שקוע בהרהוריי, ולא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הפחד המוזר שנראה על פני הקפטן. לא ידעתי כלל איך להסביר אותו, כשהרהוריי הופרעו במילים האלה של נד לנד:
"הלו! ארוחת הבוקר מוכנה."
ואכן, השולחן היה ערוך. ניכר היה שקפטן נמו נתן את הפקודה הזאת באותו זמן שבו זירז את מהירותו של ה"נאוטילוס".
"האם אדוני ירשה לי לתת המלצה?" שאל קונסיי.
"כן, בחור."
"ובכן, שאדוני יאכל ארוחת בוקר. זה נבון, כי איננו יודעים מה עלול לקרות."
"אתה צודק, קונסיי."
"למרבה הצער," אמר נד לנד, "נתנו לנו רק את האוכל של הספינה."
"נד ידידי," שאל קונסיי, "מה היית אומר אילו שכחו לגמרי את ארוחת הבוקר?"
הטיעון הזה קטע את תלונותיו של מטיל הצלצל.
התיישבנו לשולחן. הארוחה נאכלה בשתיקה.
בדיוק אז כבה הכדור המאיר שהאיר את התא, והשאיר אותנו בחושך מוחלט. נד לנד נרדם עד מהרה, ומה שהדהים אותי היה שגם קונסיי שקע בשינה כבדה. חשבתי מה יכול היה לגרום לנמנום שלו שאין לעמוד בפניו, כשהרגשתי שמוחי מתערפל. למרות מאמציי להשאיר את עיניי פקוחות, הן נעצמו. חשד מכאיב אחז בי. ניכר היה שחומרי הרדמה עורבבו במזון שאכלנו זה עתה. המאסר לא הספיק כדי להסתיר מאיתנו את תוכניותיו של קפטן נמו; היה צורך גם בשינה. אז שמעתי את הלוחות נסגרים. התנודות של הים, שגרמו לטלטול קל, פסקו. האם עזב ה"נאוטילוס" את פני האוקיינוס? האם חזר אל שכבת המים הדוממת? ניסיתי להתנגד לשינה. זה היה בלתי אפשרי. נשימתי נחלשה. הרגשתי קור של מוות מקפיא את איבריי הנוקשים והמשותקים למחצה. עפעפיי, כמו כיפות של עופרת, נפלו על עיניי. לא יכולתי להרים אותם; שינה חולנית, מלאה הזיות, נטלה ממני את הווייתי. אחר כך נעלמו החזיונות, והשאירו אותי בחוסר הכרה מוחלט.