למחרת התעוררתי כשראשי צלול באופן מיוחד. להפתעתי הרבה, הייתי בחדרי שלי. חבריי, בלי ספק, הוחזרו אל התא שלהם בלי שהרגישו בכך יותר ממני. על מה שקרה בלילה הם לא ידעו דבר, בדיוק כמוני, וכדי לחדור אל התעלומה הזאת יכולתי לסמוך רק על מה שיביא העתיד.
אז חשבתי לצאת מחדרי. האם אני שוב חופשי, או אסיר? חופשי לגמרי. פתחתי את הדלת, הלכתי אל המסדרון, עליתי במדרגות המרכזיות. הלוחות, שנסגרו בערב הקודם, היו פתוחים. יצאתי אל הרציף.
נד לנד וקונסיי חיכו לי שם. שאלתי אותם; הם לא ידעו דבר. הם שקעו בשינה כבדה שבה איבדו את הכרתם לגמרי, ונדהמו כשמצאו את עצמם בתא שלהם.
ואשר ל"נאוטילוס", הוא נראה שקט ומסתורי כתמיד. הוא צף על פני הגלים בקצב מתון. שום דבר לא נראה משתנה על הסיפון.
סגן המפקד עלה אז אל הרציף, ונתן את הפקודה הרגילה למטה.
ואשר לקפטן נמו, הוא לא הופיע.
מבין האנשים שעל הסיפון ראיתי רק את המשרת האדיש, ששירת אותי בסדירותו האילמת הרגילה.
בסביבות שתיים הייתי בטרקלין, עסוק בסידור רשימותיי, כשהקפטן פתח את הדלת והופיע. קדתי. הוא השיב בהרכנת ראש קלה, בלי לדבר. חזרתי לעבודתי, ותקוותי הייתה שאולי ייתן לי הסבר כלשהו על אירועי הלילה הקודם. הוא לא נתן. הבטתי בו. הוא נראה עייף; עיניו הכבדות לא התרעננו בשינה; פניו נראו עצובות מאוד. הוא הלך הלוך ושוב, התיישב וקם שוב, לקח ספר כלשהו, הניח אותו, עיין במכשיריו בלי לרשום את רשימותיו הרגילות, ונראה חסר מנוחה ומודאג. לבסוף ניגש אליי ואמר:
"אתה רופא, מסייה ארונקס?"
ציפיתי כל כך מעט לשאלה כזאת, שנעצתי בו מבט זמן מה בלי לענות.
"אתה רופא?" חזר. "כמה מעמיתיך למדו רפואה."
"ובכן," אמרתי, "אני רופא, והייתי מנתח מתמחה בבית החולים. עסקתי ברפואה כמה שנים לפני שנכנסתי למוזיאון."
"טוב מאוד, אדוני."
ניכר היה שתשובתי השביעה את רצונו של הקפטן. אבל מאחר שלא ידעתי מה יאמר עכשיו, חיכיתי לשאלות נוספות, ושמרתי את תשובותיי לפי הנסיבות.
"מסייה ארונקס, האם תסכים לטפל באחד מאנשיי?" שאל.
"הוא חולה?"
"כן."
"אני מוכן ללכת אחריך."
"בוא, אם כן."
אני מודה שליבי הלם, אינני יודע למה. ראיתי קשר מסוים בין מחלתו של אחד מאנשי הצוות לבין אירועי היום הקודם; והתעלומה הזאת עניינה אותי לפחות כמו האיש החולה.
קפטן נמו הוביל אותי אל ירכתי ה"נאוטילוס", והכניס אותי לתא שנמצא ליד מגורי המלחים.
שם, על מיטה, שכב אדם כבן ארבעים, בעל הבעת פנים נחושה, טיפוס אנגלו־סקסי אמיתי.
רכנתי מעליו. הוא לא היה רק חולה; הוא היה פצוע. ראשו, עטוף בתחבושות מכוסות דם, נח על כרית. התרתי את התחבושות, והפצוע הביט בי בעיניו הגדולות ולא גילה שום סימן של כאב בזמן שעשיתי זאת. זה היה פצע נורא. הגולגולת, שנופצה בידי כלי קטלני כלשהו, השאירה את המוח חשוף, והוא נפגע קשות. קרישי דם נוצרו בגוש החבול והשבור, בצבע של שמרי יין.
היה גם זעזוע וגם דימום במוח. נשימתו הייתה איטית, וכמה תנועות עוויתיות של השרירים הרעידו את פניו. מיששתי את הדופק שלו. הוא היה לסירוגין. קצות הגוף כבר התקררו, וראיתי שהמוות בלתי נמנע. אחרי שחבשתי את פצעיו של האיש האומלל, התקנתי שוב את התחבושות על ראשו, ופניתי אל קפטן נמו.
"מה גרם לפצע הזה?" שאלתי.
"מה זה משנה?" השיב בהתחמקות. "מכה שברה את אחד המנופים של המנוע, והוא פגע בו. אבל מה דעתך על מצבו?"
היססתי לפני שעניתי.
"אתה יכול לדבר," אמר הקפטן. "האיש הזה אינו מבין צרפתית."
העפתי מבט אחרון בפצוע.
"הוא ימות בתוך שעתיים."
"שום דבר לא יכול להציל אותו?"
"שום דבר."
ידו של קפטן נמו התכווצה, וכמה דמעות נצצו בעיניו, שחשבתי שאינן מסוגלות להזיל דמעות.
כמה רגעים עוד התבוננתי באיש הגוסס, שחייו אזלו לאט. חיוורונו גבר באור החשמלי שנשפך על ערש מותו. הבטתי במצחו הנבון, החרוש קמטים מוקדמים, שנגרמו ככל הנראה מאסונות ומצער. ניסיתי ללמוד את סוד חייו מן המילים האחרונות שנמלטו משפתיו.
"אתה יכול ללכת עכשיו, מסייה ארונקס," אמר הקפטן.
השארתי אותו בתא של הגוסס, וחזרתי לחדרי נרגש מאוד מן המחזה הזה. במשך כל היום רדפו אותי חשדות לא נוחים, ובלילה ישנתי רע, ובין חלומותיי השבורים נדמה היה לי שאני שומע אנחות רחוקות כמו צלילי מזמור אבל. האם היו אלה תפילות למתים, שנלחשו באותה שפה שלא יכולתי להבין?
למחרת בבוקר עליתי אל הרציף. קפטן נמו היה שם לפניי. מיד כשראה אותי, ניגש אליי.
"פרופסור, האם יהיה לך נוח לצאת היום לסיור תת־ימי?"
"עם חבריי?" שאלתי.
"אם ירצו."
"אנחנו מצייתים לפקודותיך, קפטן."
"האם תואילו אפוא ללבוש את חליפות הצלילה שלכם?"
לא היה מדובר במתים או בגוססים. הצטרפתי אל נד לנד ואל קונסיי, וסיפרתי להם על הצעתו של קפטן נמו. קונסיי מיהר לקבל אותה, והפעם הקנדי נראה מוכן לגמרי ללכת בעקבותינו.
השעה הייתה שמונה בבוקר. בשמונה וחצי היינו מצוידים לסיור החדש הזה, ומצוידים בשני המכשירים לאור ולנשימה. הדלת הכפולה הייתה פתוחה; ובליווי קפטן נמו, שאחריו הלכו תריסר מאנשי הצוות, דרכנו, בעומק של כשלושים רגל, על הקרקעית המוצקה שעליה נח ה"נאוטילוס".
מדרון קל הסתיים בקרקעית לא אחידה, בעומק חמישה עשר פאתום. הקרקעית הזאת הייתה שונה לגמרי מזו שביקרתי בה בסיור הראשון שלי מתחת למימי האוקיינוס השקט. כאן לא היה חול דק, לא אחו תת־ימיים, לא יער ימי. זיהיתי מיד את האזור הנפלא שבו עשה לנו הקפטן כבוד באותו יום. זו הייתה ממלכת האלמוגים.
האור יצר אלף גוונים מקסימים, ששיחקו בין הענפים הצבעוניים כל כך. נדמה היה לי שאני רואה את הצינורות הקרומיים והגליליים רועדים תחת תנודות המים. התפתיתי לקטוף את עלי הכותרת הרעננים שלהם, המעוטרים בזרועות עדינות, חלקם פתוחים זה עתה, האחרים בניצנים, בזמן שדג קטן, ששחה במהירות, נגע בהם קלות, כמו להקות ציפורים. אבל אם ידי התקרבה אל הפרחים החיים האלה, אל הצמחים המונפשים והרגישים האלה, כל המושבה נבהלה. עלי הכותרת הלבנים חזרו אל נדניהם האדומים, הפרחים נבלו לנגד עיניי, והשיח הפך לגוש של גבשושיות אבן.
המקרה הביא אותי ממש אל הדוגמאות היקרות ביותר של בעל החיים דמוי הצמח הזה. האלמוג הזה היה יקר יותר מזה שנמצא בים התיכון, בחופי צרפת, איטליה וצפון אפריקה. גווניו הצדיקו את השמות הפיוטיים "פרח הדם" ו"קצף הדם" שהמסחר נתן למוצריו היפים ביותר. אלמוג נמכר בעשרים לירות שטרלינג לאונקיה; ובמקום הזה, המצעים התת־ימיים היו מעשירים חברה שלמה של צוללני אלמוגים. החומר היקר הזה, שמבלבלים אותו לא פעם עם פוליפים אחרים, יצר כאן את הסבכים הבלתי ניתנים להתרה שנקראים "מקיוטה", ועליהם הבחנתי בכמה דוגמאות יפות של אלמוג ורוד.
אבל עד מהרה השיחים מצטופפים, וההסתעפויות מתרבות. סבכים מאובנים של ממש, קורות ארוכות של אדריכלות דמיונית, נגלו לפנינו. קפטן נמו נכנס תחת מעבר אפל, ובו, במדרון קל, הגענו לעומק של מאה יארד. האור מן המנורות שלנו יצר לפעמים השפעות קסומות, כשהלך לפי קוויהן המחוספסים של הקשתות הטבעיות ושל הנטיפים שהיו מסודרים כמו נברשות, וקצותיהם נדלקו בנקודות של אש.
לבסוף, אחרי שעתיים של הליכה, הגענו לעומק של כשלוש מאות יארד, כלומר אל הגבול הקיצוני שבו מתחיל האלמוג להיווצר. אבל כאן לא היה שיח בודד, או סבך צנוע, למרגלות עצים גבוהים. זה היה יער עצום של צמחייה מינרלית גדולה, עצים מאובנים ענקיים, מחוברים בזרים של חבלבלי ים אלגנטיים, כולם מעוטרים בעננים ובהשתקפויות. עברנו בחופשיות תחת ענפיהם הגבוהים, שאבדו בצל הגלים.
קפטן נמו עצר. חבריי ואני נעצרנו, וכשהסתובבתי, ראיתי שאנשיו יוצרים חצי עיגול סביב מפקדם. כשהתבוננתי בתשומת לב, הבחנתי שארבעה מהם נושאים על כתפיהם חפץ בצורה מוארכת.
במקום הזה עמדנו במרכזה של קרחת יער רחבה, מוקפת בעלווה הגבוהה של היער התת־ימי. המנורות שלנו הטילו על המקום מעין דמדומים בהירים, שהאריכו באופן מיוחד את הצללים על הקרקע. בקצה הקרחת התעבה החושך, ורק ניצוצות קטנים שהחזירו קצות האלמוגים הקלו עליו.
נד לנד וקונסיי היו לידי. התבוננו, וחשבתי שאני עומד להיות עד למחזה מוזר. כשהבטתי בקרקע, ראיתי שהיא מוגבהת במקומות מסוימים בתלוליות קלות, מצופות במשקעים גירניים, ומסודרות בסדירות שהסגירה את יד האדם.
באמצע הקרחת, על בסיס של סלעים שנערמו בגסות, עמד צלב של אלמוג, שפרש את זרועותיו הארוכות, שאפשר היה לחשוב שהן עשויות מדם מאובן. לפי אות מקפטן נמו, אחד האנשים התקדם; ובמרחק כמה רגליים מן הצלב התחיל לחפור בור במכוש שלקח מחגורתו. הבנתי הכול! הקרחת הזאת הייתה בית קברות, הבור הזה קבר, החפץ המוארך הזה גופתו של האיש שמת בלילה! הקפטן ואנשיו באו לקבור את חברם במקום המנוחה המשותף הזה, בקרקעית האוקיינוס הבלתי נגיש הזה!
הקבר נחפר לאט; הדגים ברחו לכל הכיוונים כשמקום מחבואם הופרע כך; שמעתי את מכות המכוש, שהעלו ניצוצות כשפגע באבן צור כלשהי שאבדה בקרקעית המים. עד מהרה היה הבור גדול ועמוק מספיק כדי לקבל את הגופה. אז התקרבו הנושאים; הגופה, עטופה בבד פשתן לבן, הורדה אל הקבר הלח. קפטן נמו, זרועותיו שלובות על חזו, וכל ידידיו של האיש שאהב אותם, כרעו בתפילה.
אחר כך מולא הקבר בפסולת שנלקחה מן הקרקע, והיא יצרה תלולית קלה. כשנעשה הדבר, קמו קפטן נמו ואנשיו; ואז, כשהתקרבו אל הקבר, כרעו שוב, וכולם הושיטו את ידיהם לאות פרידה אחרונה. אחר כך חזרה תהלוכת האבל אל ה"נאוטילוס", כשהיא עוברת תחת קשתות היער, בין הסבכים, לאורך שיחי האלמוגים, ועדיין במעלה. לבסוף הופיע האור של הספינה, ושובל האור שלו הדריך אותנו אל ה"נאוטילוס". באחת חזרנו.
מיד כשהחלפתי את בגדיי עליתי אל הרציף, ונתון לרגשות סותרים, התיישבתי ליד תיבת המצפן. קפטן נמו הצטרף אליי. קמתי ואמרתי לו:
"אם כך, כפי שאמרתי, האיש הזה מת בלילה?"
"כן, מסייה ארונקס."
"והוא נח עכשיו, ליד חבריו, בבית הקברות של האלמוגים?"
"כן, נשכח מכל האחרים, אבל לא מאיתנו. אנחנו חפרנו את הקבר, והפוליפים מקבלים על עצמם לחתום את מתינו לנצח." והוא קבר את פניו במהירות בידיו, וניסה לשווא לדכא יבבה. אחר כך הוסיף: "בית הקברות השליו שלנו נמצא שם, כמה מאות רגל מתחת לפני הגלים."
"מתיך ישנים בשקט, לפחות, קפטן, הרחק מהישג ידם של הכרישים."
"כן, אדוני, של הכרישים ושל בני האדם," השיב הקפטן ברצינות.