עכשיו אנחנו מגיעים אל החלק השני של מסענו מתחת לים. הראשון הסתיים במחזה המרגש בבית הקברות של האלמוגים, שהותיר בי רושם עמוק כל כך. כך, בלב הים הגדול הזה, עברו חייו של קפטן נמו, ואפילו קברו הוכן באחת התהומות העמוקות ביותר שלו. שם אף אחת ממפלצות האוקיינוס לא תוכל להפריע לשנתם האחרונה של אנשי ה"נאוטילוס", של אותם ידידים שקשורים זה לזה במוות כמו בחיים. "וגם לא אף אדם," הוסיף הקפטן. עדיין אותה התרסה עזה ובלתי מתפשרת כלפי החברה האנושית!
לא יכולתי עוד להסתפק בתיאוריה שסיפקה את קונסיי.
הבחור הטוב התעקש לראות במפקד ה"נאוטילוס" אחד מאותם מלומדים לא ידועים, שמשיבים לאנושות בוז תמורת אדישות. בשבילו, הוא היה גאון שלא הבינו אותו, שנמאסו עליו האכזבות של העולם, ומצא מקלט בתווך הבלתי נגיש הזה, שבו יוכל ללכת אחר נטיותיו בחופשיות. לדעתי, זה מסביר רק צד אחד של אופיו של קפטן נמו. ואכן, התעלומה של הלילה האחרון ההוא, שבו היינו כלואים, השינה, והזהירות האלימה שבה חטף הקפטן מעיניי את המשקפת שהרמתי כדי לסרוק את האופק, הפצע הקטלני של האיש, שנגרם ממכה בלתי מוסברת שספג ה"נאוטילוס", כל אלה העלו אותי על עקבות חדשים. לא; קפטן נמו לא הסתפק בהימנעות מבני האדם. המכונה האימתנית שלו לא התאימה רק לתשוקתו לחופש, אלא אולי גם לתוכנית של נקמה נוראה כלשהי.
ברגע זה שום דבר אינו ברור לי; אני רואה רק הבהוב של אור בתוך כל החושך, ועליי להסתפק בכתיבה לפי מה שיכתיבו האירועים.
באותו יום, 24 בינואר 1868, בצהריים, בא הקצין השני למדוד את גובה השמש. עליתי אל הרציף, הדלקתי סיגר, וצפיתי בפעולה. נראה לי שהאיש אינו מבין צרפתית; כי כמה פעמים העריתי הערות בקול רם, שהיו ודאי מעוררות בו סימן בלתי רצוני של תשומת לב אילו הבין אותן; אבל הוא נשאר שליו ואילם.
בזמן שערך תצפיות בסקסטנט, בא אחד ממלחי ה"נאוטילוס" (האיש החזק שליווה אותנו בסיור התת־ימי הראשון שלנו אל האי קרספו) לנקות את זכוכיות הפנס. בחנתי את חלקי המכשיר, שעוצמתו הוגברה פי מאה בזכות טבעות עדשה, שהוצבו כמו אלה שבמגדלור, והטילו את זוהרם במישור אופקי. המנורה החשמלית הורכבה כך שתיתן את האור החזק ביותר שלה. ואכן, האור נוצר בריק, וזה הבטיח גם את יציבותו וגם את עוצמתו. הריק הזה חסך במוטות הגרפיט שביניהם נוצרה קשת האור, נקודת חיסכון חשובה בשביל קפטן נמו, שלא יכול היה להחליף אותם בקלות; ובתנאים האלה התבלותם הייתה זניחה. כשה"נאוטילוס" היה מוכן להמשיך במסעו התת־ימי, ירדתי אל הטרקלין. הפתח נסגר, והמסלול סומן ישר מערבה.
חרשנו את מימי האוקיינוס ההודי, מישור נוזלי עצום, ששטחו 1,200,000,000 אקר, ומימיו צלולים ושקופים כל כך, שכל מי שרוכן מעליהם נתקף סחרחורת. ה"נאוטילוס" צף בדרך כלל בעומק של בין חמישים למאה פאתום. המשכנו כך כמה ימים. לכל אחד מלבדי, שאהבתי מאוד את הים, השעות היו נראות ארוכות ומונוטוניות; אבל הטיולים היומיים על הרציף, כשהתמלאתי באוויר המחייה של האוקיינוס, המראה של המים העשירים דרך חלונות הטרקלין, הספרים בספרייה, כתיבת זיכרונותיי, מילאו את כל זמני, ולא השאירו לי רגע של שעמום או עייפות.
במשך כמה ימים ראינו מספר רב של עופות מים, שחפים ושחפיות. כמה מהם נהרגו בזריזות, וכשהוכנו בדרך מסוימת, היו לציד מים ראוי למדי. בין הציפורים רחבות הכנפיים, שנישאו למרחק רב מכל יבשה ונחו על הגלים מעייפות מעופן, ראיתי כמה אלבטרוסים נהדרים, שהשמיעו קריאות צורמות כמו נעירת חמור, וציפורים ממשפחת ארוכי הכנף.
ואשר לדגים, הם תמיד עוררו את התפעלותנו כשהפתענו את סודות חייהם במים דרך הלוחות הפתוחים. ראיתי סוגים רבים שמעולם לא הייתה לי הזדמנות להתבונן בהם.
אציין בעיקר את דגי התיבה, המיוחדים לים סוף, לאוקיינוס ההודי ולחלק שבו הוא שוטף את חופי אמריקה הטרופית. הדגים האלה, כמו הצב, הארמדילו, קיפוד הים והסרטנים, מוגנים בשריון שאינו גירני ואינו אבני, אלא עצם של ממש. אצל חלקם הוא בצורת משולש מוצק, ואצל אחרים בצורת מרובע מוצק. בין המשולשים ראיתי כמה באורך אינץ' וחצי, שבשרם בריא וטעמו נפלא; הם חומים בזנב וצהובים בסנפירים, ואני ממליץ להכניס אותם למים מתוקים, שמספר מסוים של דגי ים מתרגלים אליהם בקלות. אזכיר גם דגי תיבה מרובעים, שעל גבם ארבע בליטות גדולות; כמה מנוקדים בכתמים לבנים בחלק התחתון של הגוף, ושאפשר לאלף אותם כמו ציפורים; דגי תיבה מצוידים בקוצים שנוצרו מהתארכות הקליפה הגרמית שלהם, ושבגלל נחרותיהם המוזרות נקראים "חזירי ים"; וגם "גמלים" בעלי דבשות גדולות בצורת חרוט, שבשרם קשה מאוד ודמוי עור.
עכשיו אני שואל מן הרשימות היומיות של קונסיי. "דגים מסוימים מסוג הפטרודון, המיוחדים לימים האלה, בעלי גב אדום וחזה לבן, שמובחנים בשלוש שורות של סיבים לאורך הגוף; וכמה חשמליים, באורך שבעה אינץ', מקושטים בצבעים העזים ביותר. אחר כך, כדוגמאות לסוגים אחרים, כמה ביציים, שדומים לביצה בצבע חום כהה, מסומנים בפסים לבנים, ובלי זנב; דיודונים, דורבני ים של ממש, מצוידים בקוצים, ומסוגלים להתנפח עד שהם נראים כמו כריות מזדקרות בחיצים; סוסוני ים, המצויים בכל אוקיינוס; כמה פגסים בעלי חוטם מוארך, שסנפירי החזה שלהם, המוארכים מאוד ובצורת כנפיים, מאפשרים להם, אם לא לעוף, לפחות לזנק אל האוויר; דגים בעלי זנב מכוסה טבעות רבות של קונכייה; מקרוגנתים בעלי לסתות ארוכות, דג מצוין, באורך תשעה אינץ', בוהק בצבעים נעימים ביותר; קליומורים בצבע חיוור, בעלי ראש מחוספס; ושפע של פרפרוניים בעלי חוטם ארוך וצינורי, שהורגים חרקים בכך שהם יורים בהם, כמו ברובה אוויר, טיפת מים אחת. אלה אפשר לקרוא להם לוכדי הזבובים של הימים.
"בסוג השמונים ותשעה של הדגים, לפי מיונו של לספד, השייך לתת־המחלקה השנייה של דגי הגרם, שמאופיינים במכסי זימים ובקרומי זימים, הבחנתי בעקרבנון, שראשו מצויד בקוצים, ויש לו רק סנפיר גב אחד; היצורים האלה מכוסים, או לא, בקשקשים קטנים, לפי תת־המחלקה שהם שייכים אליה. תת־המחלקה השנייה נותנת לנו דוגמאות של דידקטילים באורך ארבעה עשר או חמישה עשר אינץ', בעלי קרניים צהובות, וראשים בעלי מראה דמיוני ביותר. ואשר לתת־המחלקה הראשונה, היא נותנת כמה דוגמאות של אותו דג משונה שנקרא בצדק 'צפרדע ים', בעל ראש גדול, לפעמים מחורר, לפעמים נפוח בבליטות, מזדקר בקוצים ומכוסה בגבשושיות; יש לו קרניים לא סדירות ומכוערות; גופו וזנבו מכוסים יבלות; העקיצה שלו גורמת פצע מסוכן; הוא דוחה ומחריד למראה."
מ-21 ועד 23 בינואר שט ה"נאוטילוס" במהירות של מאתיים וחמישים ליגות בעשרים וארבע שעות, כלומר חמש מאות וארבעים מילין, או עשרים ושניים מיל לשעה. אם זיהינו כל כך הרבה זנים שונים של דגים, זה משום שהם נמשכו אל האור החשמלי וניסו לעקוב אחרינו; אבל רובם נשארו עד מהרה מאחור בגלל מהירותנו, אף שכמה מהם שמרו על מקומם במימי ה"נאוטילוס" לזמן מה. בבוקר ה-24, בקו רוחב 12°5′ דרום ובקו אורך 94°33′, ראינו את האי קילינג, תצורת אלמוגים שנטועים בה עצי קוקוס נהדרים, ושבה ביקרו מר דרווין ורב החובל פיצרוי. ה"נאוטילוס" שט לאורך חופי האי השומם הזה למרחק קצר. הרשתות שלו העלו דוגמאות רבות של פוליפים וקונכיות מוזרות של רכיכות. כמה תוצרים יקרים מן המין של הדלפינולות העשירו את אוצרותיו של קפטן נמו, ואני הוספתי להם אסטראה מנוקדת, מין של פוליפ טפיל שנמצא לעתים קרובות כשהוא צמוד לקונכייה.
עד מהרה נעלם האי קילינג מן האופק, ומסלולנו כוון לצפון־מערב, לכיוון חצי האי ההודי.
מן האי קילינג היה מסלולנו איטי יותר ומשתנה יותר, ולעתים קרובות לקח אותנו למעמקים גדולים. כמה פעמים השתמשו במשטחים הנטויים, שמנופים פנימיים מסוימים העמידו באלכסון לקו המים. כך ירדנו כשני מילין, אבל בלי להגיע אף פעם אל המעמקים הגדולים ביותר של הים ההודי, שמדידות של שבעת אלפים פאתום לא הגיעו אליהם מעולם. ואשר לטמפרטורה של השכבות התחתונות, המדחום הראה תמיד 4 מעלות מעל האפס. הבחנתי רק שבאזורים העליונים המים היו תמיד קרים יותר בשכבות העמוקות מאשר על פני הים.
ב-25 בינואר היה האוקיינוס נטוש לגמרי; ה"נאוטילוס" העביר את היום על פני המים, הכה בגלים במדחף החזק שלו וגרם להם להיתז לגובה רב. מי בנסיבות כאלה לא היה חושב אותו ליונק ימי ענקי? שלושה רבעים מן היום הזה העברתי על הרציף. התבוננתי בים. שום דבר באופק, עד שבסביבות ארבע הופיעה ספינת קיטור שהפליגה מערבה, באלכסון מאחורינו. התרנים שלה נראו לרגע, אבל היא לא יכלה לראות את ה"נאוטילוס", שהיה נמוך מדי במים. שיערתי שספינת הקיטור הזאת שייכת לחברת פי. אנד או., שמפעילה קו מציילון לסידני, ועוצרת בכף המלך ג'ורג' ובמלבורן.
בחמש בערב, לפני הדמדומים החולפים שמקשרים בין הלילה ליום באזורים הטרופיים, נדהמנו קונסיי ואני ממחזה מוזר.
זו הייתה להקה של ארגונאוטים שנעה על פני האוקיינוס. יכולנו לספור כמה מאות. הם השתייכו למין בעל הבליטות, המיוחד לימים ההודיים.
הרכיכות החינניות האלה נעו לאחור באמצעות צינור התנועה שלהן, שדרכו דחפו את המים שכבר שאבו פנימה. משמונה זרועותיהן, שש היו מוארכות ונמתחו וצפו על המים, ואילו השתיים האחרות, מגולגלות ושטוחות, נפרשו לרוח כמו מפרש קל. ראיתי את קונכיותיהן הספירליות והמחורצות, שקובייה משווה אותן בצדק לסירה אלגנטית. סירה באמת! היא נושאת את היצור שמפריש אותה בלי שהוא צמוד אליה.
במשך כמעט שעה צף ה"נאוטילוס" בתוך הלהקה הזאת של רכיכות. אחר כך, אינני יודע איזה פחד פתאומי תקף אותן. אבל כמו לפי אות, כל המפרשים קופלו, הזרועות קופלו, הגוף נמשך פנימה, הקונכיות התהפכו ושינו את מרכז הכובד שלהן, וכל הצי נעלם מתחת לגלים. מעולם לא תמרנו ספינות של שייטת באחדות רבה יותר.
באותו רגע ירד הלילה בבת אחת, והגלים, שבקושי הורמו בידי הרוח, נחו בשקט ליד דפנות ה"נאוטילוס".
למחרת, 26 בינואר, חצינו את קו המשווה על קו האורך השמונים ושניים ונכנסנו אל חצי הכדור הצפוני. במשך היום ליוותה אותנו להקה אימתנית של כרישים, יצורים נוראים שמתרבים בימים האלה והופכים אותם למסוכנים מאוד. היו אלה כרישים מן המין "צסטרציון פיליפי", בעלי גב חום ובטן לבנבנה, חמושים באחת עשרה שורות של שיניים; כרישים "בעלי עין", שגרונם מסומן בכתם שחור גדול מוקף לבן כמו עין. היו גם כמה כרישי איזבלה, בעלי חוטם מעוגל ומסומן בכתמים כהים. היצורים החזקים האלה הטילו את עצמם לא פעם על חלונות הטרקלין באלימות כזאת, שהרגשנו לא בטוחים במיוחד. בזמנים כאלה נד לנד כבר לא שלט בעצמו. הוא רצה לעלות אל פני המים ולנעוץ צלצל במפלצות, במיוחד בכמה כרישים חלקים, שפיהם משובץ בשיניים כמו פסיפס; ובכרישי נמר גדולים באורך של כמעט שישה יארד, שהאחרונים נראו כמלהיבים אותו במיוחד. אבל ה"נאוטילוס", שהגביר את מהירותו, השאיר בקלות מאחור את המהירים שבהם.
ב-27 בינואר, בכניסה למפרץ בנגל העצום, פגשנו שוב ושוב מחזה מדכא: גופות מתים שצפו על פני המים. היו אלה המתים של כפרי הודו, שהגנגס נשא אותם עד הים, ושהנשרים, הקברנים היחידים של הארץ, לא הצליחו לאכול. אבל הכרישים לא החמיצו את ההזדמנות לעזור להם במלאכת הקבורה שלהם.
בסביבות שבע בערב שט ה"נאוטילוס", שקוע למחצה, בים של חלב. במבט ראשון נראה האוקיינוס כאילו הפך לחלב. האם זו הייתה השפעת קרני הירח? לא; כי הירח, שהיה בן יומיים בקושי, עוד הסתתר מתחת לאופק בקרני השמש. השמיים כולם, אף שהאירו אותם קרני הכוכבים, נראו שחורים לעומת הלובן של המים.
קונסיי לא האמין למראה עיניו, ושאל אותי מה הסיבה לתופעה המוזרה הזאת. למרבה המזל, יכולתי לענות לו.
"זה נקרא ים של חלב," הסברתי. "שטח גדול של גלים לבנים קטנים, שאפשר לראות לעתים קרובות בחופי אמבון, ובחלקים האלה של הים."
"אבל, אדוני," אמר קונסיי, "אתה יכול לומר לי מה גורם לתופעה כזאת? כי אני מניח שהמים לא הפכו באמת לחלב."
"לא, בחור; והלובן שמפתיע אותך נגרם רק מנוכחותן של רבבות של חד־תאיים, מעין תולעים קטנות מאירות, ג'לטיניות וחסרות צבע, בעובי של שערה, שאורכן אינו עולה על שבע אלפיות אינץ'. היצורים האלה נצמדים זה לזה לפעמים לאורך כמה ליגות."
"כמה ליגות!" קרא קונסיי.
"כן, בחור; ואל תנסה לחשב את מספרם של החד־תאיים האלה. לא תוכל, כי אם אינני טועה, ספינות שטו בימי החלב האלה יותר מארבעים מיל."
לקראת חצות חזר הים פתאום לצבעו הרגיל; אבל מאחורינו, עד גבולות האופק, השמיים החזירו את הגלים המלבינים, ובמשך זמן רב נראו כספוגים בהבהובים העמומים של זוהר צפוני.