ב-28 בינואר, כשבצהריים עלה ה"נאוטילוס" אל פני הים, בקו רוחב 9°4′ צפון, נראתה יבשה כשמונה מילין מערבה. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה רכס הרים בגובה של כאלפיים רגל, שצורותיו היו גחמניות ביותר. כשקבעתי את המיקום, ידעתי שאנחנו מתקרבים אל האי ציילון, הפנינה שתלויה בתנוך האוזן של חצי האי ההודי.
קפטן נמו וסגנו הופיעו ברגע זה. הקפטן העיף מבט במפה. אחר כך פנה אליי ואמר:
"האי ציילון, המפורסם בשדות הפנינים שלו. היית רוצה לבקר באחד מהם, מסייה ארונקס?"
"בוודאי, קפטן."
"ובכן, הדבר קל. אבל אם נראה את שדות הפנינים, לא נראה את הדייגים. עונת הדיג השנתית עוד לא התחילה. לא חשוב, אתן הוראה לפנות אל מפרץ מנאר, ושם נגיע בלילה."
הקפטן אמר משהו לסגנו, וזה יצא מיד. עד מהרה חזר ה"נאוטילוס" אל היסוד הטבעי שלו, ומד הלחץ הראה שהוא בעומק של כשלושים רגל.
"ובכן, אדוני," אמר קפטן נמו, "אתה וחבריך תבקרו בשרטון מנאר, ואם במקרה יהיה שם איזה דייג, נראה אותו בעבודה."
"מוסכם, קפטן!"
"אגב, מסייה ארונקס, אינך מפחד מכרישים?"
"כרישים!" קראתי.
השאלה הזאת נראתה לי קשה מאוד.
"ובכן?" המשיך קפטן נמו.
"אני מודה, קפטן, שעוד לא התרגלתי במיוחד לסוג הזה של דגים."
"אנחנו רגילים אליהם," השיב קפטן נמו, "ועם הזמן גם אתה תתרגל. ובכל מקרה, נהיה חמושים, ובדרך אולי נוכל לצוד כמה מבני השבט הזה. זה מעניין. אם כך, עד מחר, אדוני, ומוקדם."
אחרי שאמר זאת בטון אדיש, עזב קפטן נמו את הטרקלין. ובכן, אילו הזמינו אתכם לצוד דובים בהרי שווייץ, מה הייתם אומרים?
"טוב מאוד! מחר נלך לצוד דובים." אילו ביקשו מכם לצוד אריות במישורי האטלס, או נמרים בג'ונגלים של הודו, מה הייתם אומרים?
"הא! הא! נראה שאנחנו הולכים לצוד נמרים או אריות!" אבל כשמזמינים אתכם לצוד כרישים בסביבתם הטבעית, אולי הייתם מהרהרים לפני שהייתם מקבלים את ההזמנה. ואשר לי, העברתי את ידי על מצחי, שעליו עמדו טיפות גדולות של זיעה קרה. "בוא נחשוב," אמרתי, "וניקח את הזמן. לצוד לוטרות ביערות תת־ימיים, כמו שעשינו באי קרספו, זה עוד עובר; אבל להסתובב בקרקעית הים, במקום שבו כמעט בטוח שתפגוש כרישים, זה דבר אחר לגמרי! אני יודע היטב שבארצות מסוימות, במיוחד באיי אנדמן, הצוללנים המקומיים אינם מהססים לתקוף אותם בפגיון ביד אחת ובלולאה ביד השנייה; אבל אני יודע גם שמעטים מאלה שמתמודדים עם היצורים האלה חוזרים בחיים. וחוץ מזה, אני לא אחד מהם, וגם אילו הייתי, אני חושב שקצת היסוס במקרה הזה לא היה במקומו פחות."
ברגע זה נכנסו קונסיי והקנדי, רגועים לגמרי, ואפילו עליזים. הם לא ידעו מה מחכה להם.
"באמת, אדוני," אמר נד לנד, "קפטן נמו שלך, שייקח אותו השד, הציע לנו זה עתה הצעה נעימה מאוד."
"אה!" אמרתי. "אתם יודעים?"
"ברשותך, אדוני," התערב קונסיי, "מפקד ה'נאוטילוס' הזמין אותנו לבקר מחר בשדות הפנינים הנהדרים של ציילון, בחברתך; הוא עשה זאת באדיבות, והתנהג כמו ג'נטלמן אמיתי."
"הוא לא אמר שום דבר נוסף?"
"שום דבר נוסף, אדוני, מלבד שכבר דיבר איתך על הטיול הקטן הזה."
"אדוני," אמר קונסיי, "האם תיתן לנו כמה פרטים על דיג הפנינים?"
"על הדיג עצמו," שאלתי, "או על התקריות שבו, מה מהם?"
"על הדיג," השיב הקנדי. "לפני שנכנסים לשטח, כדאי לדעת עליו משהו."
"טוב מאוד; שבו, ידידיי, ואלמד אתכם."
נד וקונסיי התיישבו על ספה, והדבר הראשון שהקנדי שאל היה:
"אדוני, מה זה פנינה?"
"נד הטוב שלי," עניתי, "בשביל המשורר, פנינה היא דמעה של הים; בשביל אנשי המזרח, היא טיפת טל שהתמצקה; בשביל הגבירות, היא תכשיט בצורה מוארכת, בעל ברק של חומר צדפתי, שהן עונדות על אצבעותיהן, על צווארן או על אוזניהן; בשביל הכימאי, היא תערובת של זרחת ופחמת סידן, עם מעט ג'לטין; ולבסוף, בשביל חוקרי הטבע, היא פשוט הפרשה חולנית של האיבר שמפיק את אם הפנינה אצל צדפות מסוימות."
"מערכת הרכיכות," אמר קונסיי.
"בדיוק כך, קונסיי המלומד שלי; ובין בעלי הקונכיות האלה, צדפות האוזן, הטרידקנות, הטורבו, במילה אחת, כל אלה שמפרישים את אם הפנינה, כלומר את החומר הכחול, הכחלחל, הסגול או הלבן שמצפה את הצד הפנימי של קונכיותיהם, מסוגלים להפיק פנינים."
"גם מולים?" שאל הקנדי.
"כן, מולים ממים מסוימים בסקוטלנד, ויילס, אירלנד, סקסוניה, בוהמיה וצרפת."
"טוב! מעכשיו אשים לב," השיב הקנדי.
"אבל," המשכתי, "הרכיכה המיוחדת שמפרישה את הפנינה היא צדפת הפנינה, המלאגרינה מרגריטיפרה, הפינטדינה היקרה ההיא. הפנינה אינה אלא תצורה צדפתית, שהשתקעה בצורה כדורית, בין שהיא צמודה לקונכייה ובין שהיא קבורה בקפלי גופו של היצור. על הקונכייה היא מחוברת; בבשר היא חופשית; אבל תמיד יש לה גרעין של חומר קשה קטן, אולי ביצה עקרה, אולי גרגר חול, שסביבו החומר הפניני משתקע שנה אחר שנה, בשכבות דקות סביב מרכז אחד."
"האם מוצאים פנינים רבות באותה צדפה?" שאל קונסיי.
"כן, בחור. יש צדפות שהן תיבת תכשיטים של ממש. מזכירים צדפה אחת, אף שאני מרשה לעצמי לפקפק בזה, שהכילה לא פחות ממאה וחמישים כרישים."
"מאה וחמישים כרישים!" קרא נד לנד.
"אמרתי כרישים?" אמרתי בחיפזון. "התכוונתי לומר מאה וחמישים פנינים. כרישים זה לא הגיוני."
"בוודאי שלא," אמר קונסיי. "אבל האם תספר לנו עכשיו באילו אמצעים מוציאים את הפנינים האלה?"
"נוהגים בכמה דרכים. כשהן צמודות לקונכייה, הדייגים תולשים אותן לא פעם במלקחיים; אבל הדרך הנפוצה ביותר היא להניח את הצדפות על מחצלות של אצות שמכסות את השרטונים. כך הן מתות באוויר הפתוח; ובסוף עשרה ימים הן כבר במצב מתקדם של ריקבון. אז טובלים אותן במכלים גדולים של מי ים; אחר כך פותחים אותן ושוטפים אותן."
"המחיר של הפנינים האלה משתנה לפי גודלן?" שאל קונסיי.
"לא רק לפי גודלן," עניתי, "אלא גם לפי צורתן, לפי 'המים' שלהן (כלומר, צבען), ולפי הברק שלהן: כלומר, אותו ניצוץ בהיר ומשתנה שהופך אותן למקסימות כל כך לעין. היפות ביותר נקראות פנינים בתוליות, או פנינים ללא דופי. הן נוצרות לבדן ברקמת הרכיכה, הן לבנות, לא פעם אטומות, ולפעמים שקופות כמו אופל; בדרך כלל הן עגולות או סגלגלות. מן העגולות עושים צמידים, מן הסגלגלות תליונים, ומאחר שהן יקרות יותר, הן נמכרות אחת אחת. אלה שצמודות לקונכייה של הצדפה הן לא סדירות יותר בצורתן, ונמכרות לפי משקל. ולבסוף, בדרגה נמוכה יותר ממוינות הפנינים הקטנות שידועות בשם פניני זרע; הן נמכרות לפי מידה, ומשמשות בעיקר ברקמה לקישוטי כנסיות."
"אבל," אמר קונסיי, "האם הדיג הזה של פנינים מסוכן?"
"לא," עניתי מהר, "במיוחד אם נוקטים אמצעי זהירות מסוימים."
"במה מסתכנים במקצוע כזה?" אמר נד לנד. "בבליעה של כמה לגימות של מי ים?"
"כפי שאתה אומר, נד. אגב," אמרתי, וניסיתי לאמץ את הטון האדיש של קפטן נמו, "אתה מפחד מכרישים, נד האמיץ?"
"אני!" השיב הקנדי. "מטיל צלצל במקצועי? המקצוע שלי הוא לזלזל בהם."
"אבל," אמרתי, "לא מדובר בדיג שלהם בקרס מסתובב, בהעלאתם לספינה, בכריתת זנבותיהם במכת קופיץ, בביתור שלהם ובהשלכת ליבם לים!"
"אם כך, מדובר ב..."
"בדיוק."
"במים?"
"במים."
"באמת, עם צלצל טוב! אתה יודע, אדוני, הכרישים האלה הם חיות בנויות גרוע. הם מתהפכים על הבטן כדי לתפוס אותך, ובזמן הזה..."
לנד לנד הייתה דרך לומר "לתפוס" שהקפיאה את דמי.
"ובכן, ואתה, קונסיי, מה אתה חושב על כרישים?"
"אני!" אמר קונסיי. "אהיה כן, אדוני."
"מוטב," חשבתי.
"אם אדוני מתכוון להתמודד עם הכרישים, אינני רואה למה משרתו הנאמן לא יתמודד איתם יחד איתו."