למחרת, בארבע בבוקר, העיר אותי המשרת שקפטן נמו העמיד לשירותי. קמתי בחיפזון, התלבשתי, ונכנסתי אל הטרקלין.
קפטן נמו חיכה לי.
"מסייה ארונקס," אמר, "אתה מוכן לצאת?"
"אני מוכן."
"אם כך, לך נא אחריי."
"וחבריי, קפטן?"
"אמרו להם, והם מחכים."
"איננו לובשים את חליפות הצלילה שלנו?" שאלתי.
"עוד לא. לא הרשיתי ל'נאוטילוס' להתקרב יותר מדי לחוף הזה, ואנחנו במרחק מה משרטון מנאר; אבל הסירה מוכנה, והיא תיקח אותנו אל הנקודה המדויקת שבה נרד, וזה יחסוך לנו דרך ארוכה. היא נושאת את מכשירי הצלילה שלנו, ונלבש אותם כשנתחיל את מסענו התת־ימי."
קפטן נמו הוביל אותי אל גרם המדרגות המרכזי, שהוביל אל הרציף. נד וקונסיי כבר היו שם, מאושרים מן הרעיון של "טיול השעשועים" שהלך והתכונן. חמישה מלחים מן ה"נאוטילוס", עם משוטיהם, חיכו בסירה, שהייתה קשורה לדופן.
הלילה עוד היה אפל. שכבות של עננים כיסו את השמיים, ואפשרו לראות רק כוכבים מעטים. הבטתי לכיוון היבשה, ולא ראיתי דבר מלבד קו אפל שתחם שלושה רבעים מן האופק, מדרום־מערב לצפון־מערב. ה"נאוטילוס", שעלה בלילה לאורך החוף המערבי של ציילון, היה עכשיו ממערב למפרץ, או ליתר דיוק לים הסגור, שיוצרים היבשת והאי מנאר. שם, מתחת למים האפלים, השתרע שרטון הצדפות, שדה פנינים שאינו כלה, שאורכו יותר מעשרים מיל.
קפטן נמו, נד לנד, קונסיי ואני תפסנו את מקומותינו בירכתי הסירה. ראש המלחים ניגש אל ההגה; ארבעת חבריו נשענו על משוטיהם, החבל הותר, והתרחקנו.
הסירה הפליגה דרומה; החותרים לא מיהרו. הבחנתי שמכותיהם, החזקות במים, באו זו אחר זו רק כל עשר שניות, לפי השיטה המקובלת בדרך כלל בצי. בזמן שכלי השיט נע מכוח תנופתו, נתזו הטיפות על המעמקים האפלים של הגלים בחדות, כמו טיפות של עופרת מותכת. גל קטן, שהתפשט לרוחב, הניע מעט את הסירה, וכמה אצות התנופפו לפניה.
שתקנו. על מה חשב קפטן נמו? אולי על היבשה שהתקרב אליה, ושנראתה לו קרובה מדי, בניגוד לדעתו של הקנדי, שחשב שהיא רחוקה מדי. ואשר לקונסיי, הוא היה שם רק מתוך סקרנות.
בסביבות חמש וחצי הראו הגוונים הראשונים באופק את קו החוף העליון בבירור רב יותר. הוא היה שטוח למדי במזרח, והתרומם מעט בדרום. עוד חמישה מילין הפרידו בינינו, והוא היה מעורפל בגלל האד שעל המים. בשש הפציע היום בבת אחת, באותה מהירות שמיוחדת לאזורים הטרופיים, שאינם מכירים לא שחר ולא דמדומים. קרני השמש חדרו את מסך העננים שנערמו באופק המזרחי, והכדור הקורן עלה במהירות. ראיתי את היבשה בבירור, עם כמה עצים פזורים פה ושם. הסירה התקרבה אל האי מנאר, שהתעגל דרומה. קפטן נמו קם ממקומו והתבונן בים.
לפי אות ממנו הוטל העוגן, אבל השרשרת בקושי השתחררה, כי העומק היה קצת יותר מיארד, והמקום הזה היה אחת הנקודות הגבוהות ביותר של שרטון הצדפות.
"הנה אנחנו כאן, מסייה ארונקס," אמר קפטן נמו. "אתה רואה את המפרץ הסגור הזה? כאן, בעוד חודש, יתאספו סירות הדיג הרבות של היצואנים, ואלה המים שהצוללנים שלהם יחפשו בהם באומץ רב כל כך. למרבה המזל, המפרץ הזה ממוקם היטב לדיג מן הסוג הזה. הוא מוגן מפני הרוחות החזקות ביותר; הים אף פעם אינו סוער במיוחד כאן, וזה נוח לעבודתו של הצוללן. עכשיו נלבש את החליפות שלנו, ונתחיל בטיול שלנו."
לא עניתי, ובזמן שהתבוננתי בגלים החשודים, התחלתי בעזרת המלחים ללבוש את חליפת הים הכבדה שלי. קפטן נמו וחבריי התלבשו גם הם. אף אחד מאנשי ה"נאוטילוס" לא היה אמור ללוות אותנו בסיור החדש הזה.
עד מהרה היינו עטופים עד הגרון בבגדי גומי; מכשירי האוויר הוצמדו אל גבינו ברצועות. ואשר למכשירי רומקורף, לא היה בהם צורך. לפני שהכנסתי את ראשי לכיפת הנחושת, שאלתי על כך את הקפטן.
"הם יהיו מיותרים," השיב. "איננו הולכים לעומק רב, וקרני השמש יספיקו כדי להאיר את דרכנו. וחוץ מזה, לא יהיה זה נבון לשאת את האור החשמלי במים האלה; זוהרו עלול למשוך שלא בעיתו כמה מן התושבים המסוכנים של החוף."
כשאמר קפטן נמו את המילים האלה, פניתי אל קונסיי ואל נד לנד. אבל שני ידידיי כבר הכניסו את ראשיהם לכיפת המתכת, ולא יכלו לא לשמוע ולא לענות.
נותרה עוד שאלה אחרונה לשאול את קפטן נמו.
"וכלי הנשק שלנו?" שאלתי. "הרובים שלנו?"
"רובים! לשם מה? האם אנשי ההרים אינם תוקפים את הדוב בפגיון בידם, והאם הפלדה אינה בטוחה יותר מן העופרת? הנה להב חזק; שים אותו בחגורתך, ונצא לדרך."
הבטתי בחבריי; הם היו חמושים כמונו, ויותר מזה, נד לנד הניף צלצל עצום, שהניח בסירה לפני שעזבנו את ה"נאוטילוס".
אחר כך, בעקבות הקפטן, נתתי שיחבשו לראשי את קסדת הנחושת הכבדה, ומכלי האוויר שלנו התחילו מיד לפעול. כעבור רגע הורדנו, אחד אחרי השני, לעומק של כשני יארד של מים, על חול אחיד. קפטן נמו עשה סימן בידו, והלכנו אחריו במדרון מתון עד שנעלמנו מתחת לגלים.
מעל רגלינו, כמו להקות של חרטומנים בביצה, התרוממו להקות של דגים מן הסוג חד־הסנפיר, שאין להם סנפירים מלבד הזנב. זיהיתי את ה"ג'אווני", נחש של ממש באורך שתי רגל וחצי, בצבע אפרפר כהה מלמטה, שאפשר היה לבלבל אותו בקלות עם צלופח ים אילולא הפסים המוזהבים שבצדו. בסוג הסטרומטאוס, שגופם שטוח וסגלגל מאוד, ראיתי כמה בעלי הצבעים המבריקים ביותר, שנושאים את סנפיר הגב שלהם כמו חרמש; דג מצוין למאכל, שמיובש וכבוש ידוע בשם קרוואדה; אחר כך כמה טרנקברים, ששייכים לסוג שגופו מכוסה בשריון של קונכייה משמונה לוחות לאורכו.
השמש העולה האירה את מסת המים יותר ויותר. הקרקע השתנתה בהדרגה. אחרי החול הדק בא שביל מושלם של סלעים מעוגלים, מכוסה בשטיח של רכיכות ובעלי חיים דמויי צמחים. בין הדוגמאות של הענפים האלה הבחנתי בכמה פלקונות, בעלות קונכיות דקות ולא שוות, מין של צדפה המיוחד לים סוף ולאוקיינוס ההודי; כמה לוצינות כתומות בעלות קונכיות מעוגלות; כוכבי ים באורך שלוש רגל וחצי, שהתרוממו מתחת לגלים כמו ידיים מוכנות לתפוס; היו גם כמה פנופירים, מאירים קלות; ולבסוף, כמה אוקולינות, כמו מניפות נהדרות, שיצרו את אחת הצמחיות העשירות ביותר בימים האלה.
בתוך הצמחים החיים האלה, ותחת סוכות צמחי המים, היו שכבות של פרוקי רגליים מגושמים, במיוחד כמה רנינות, ששריונן יצר משולש מעוגל מעט, וכמה פרתנופות בעלות מראה מחריד.
בסביבות שבע מצאנו את עצמנו לבסוף סוקרים את שרטוני הצדפות, שעליהם מתרבות צדפות הפנינה במיליונים.
קפטן נמו הצביע בידו על הערימה העצומה של צדפות; והבנתי היטב שהמכרה הזה אינו כלה, כי כוח היצירה של הטבע עולה בהרבה על יצר ההרס של האדם. נד לנד, נאמן ליצרו, מיהר למלא רשת שנשא לצדו בכמה מן הדוגמאות המשובחות ביותר. אבל לא יכולנו לעצור. היינו חייבים ללכת אחרי הקפטן, שנראה כאילו הוא מנווט את עצמו בשבילים שרק הוא מכיר. הקרקע עלתה בבירור, ולפעמים, כשהרמתי את זרועי, היא בלטה מעל פני הים. אחר כך היה גובה השרטון יורד בגחמנות. לא פעם עקפנו סלעים גבוהים שנחצבו בצורת פירמידות. בסדקים האפלים שלהם, סרטנים ענקיים, שניצבו על צבתותיהם הגבוהות כמו מכונות מלחמה, הביטו בנו בעיניים קפואות, ותחת רגלינו זחלו סוגים שונים של תולעים טבעתיות.
ברגע זה נפתחה לפנינו מערה גדולה, חצובה בערימת סלעים ציורית, ומרופדת בכל המרבד הסמיך של הצמחייה התת־ימית. בתחילה היא נראתה לי חשוכה מאוד. קרני השמש נראו כאילו הן כבות בהדרגה, עד שהשקיפות העמומה שלה נעשתה לא יותר מאור טבוע. קפטן נמו נכנס; אנחנו באנו אחריו. עיניי התרגלו עד מהרה למצב היחסי הזה של חשכה. יכולתי להבחין בקשתות שזינקו בגחמנות מעמודים טבעיים, שעמדו רחבים על בסיס הגרניט שלהם, כמו העמודים הכבדים של האדריכלות הטוסקנית. למה הוביל אותנו המדריך הבלתי מובן שלנו אל קרקעית המרתף התת־ימי הזה? עד מהרה ידעתי. אחרי שירדנו במדרון חד למדי, דרכו רגלינו על קרקעית של מעין בור עגול. שם עצר קפטן נמו, והצביע בידו על חפץ שעוד לא הבחנתי בו. זו הייתה צדפה במידות יוצאות דופן, טרידקנה ענקית, גביע שיכול היה להכיל אגם שלם של מי קודש, אגן שרוחבו יותר משני יארד וחצי, ולכן גדול מזה שקישט את הטרקלין של ה"נאוטילוס". התקרבתי אל הרכיכה יוצאת הדופן הזאת. היא הייתה צמודה בסיביה אל משטח גרניט, ושם, מבודדת, התפתחה במים השקטים של המערה. העריכו את משקלה של הטרידקנה הזאת ב-600 ליברות. צדפה כזאת מכילה 30 ליברות של בשר; וצריך קיבה של גרגנטואה כדי לחסל כמה תריסרים מהן.
ניכר היה שקפטן נמו ידע על קיומה של הצדפה הזאת, ונראה היה שיש לו סיבה מיוחדת לבדוק את מצבה הנוכחי. הקונכיות היו פתוחות מעט; הקפטן התקרב ותקע את הפגיון שלו ביניהן כדי למנוע מהן להיסגר; אחר כך הרים בידו את הקרום בעל השוליים המצוייצים, שיצר גלימה ליצור. שם, בין הקפלים, ראיתי פנינה חופשית, שגודלה כגודל אגוז קוקוס. צורתה הכדורית, צלילותה המושלמת וברקה הנפלא הפכו אותה לתכשיט שאין לשער את ערכו. נסחף בסקרנותי, הושטתי את ידי כדי לתפוס אותה, לשקול אותה ולגעת בה; אבל הקפטן עצר אותי, עשה סימן של סירוב, ושלף במהירות את הפגיון שלו, ושתי הקונכיות נסגרו בבת אחת. אז הבנתי את כוונתו של קפטן נמו. כשהשאיר את הפנינה הזאת חבויה בגלימת הטרידקנה, הוא מאפשר לה לגדול לאט. בכל שנה יוסיפו הפרשות הרכיכה עוד שכבות סביבה. העריכו את שוויה ב-500,000 לירות שטרלינג לפחות.
כעבור עשר דקות עצר קפטן נמו בבת אחת. חשבתי שעצר לפני שנחזור. לא; בתנועה ציווה עלינו להתכופף לידו בסדק עמוק בסלע, וידו הצביעה על נקודה אחת במסת המים, שבה התבוננתי בתשומת לב.
כחמישה יארד ממני הופיע צל, ושקע אל הקרקע. המחשבה המטרידה על כרישים חלפה במוחי, אבל טעיתי; ושוב לא הייתה זו מפלצת של האוקיינוס שהיה לנו עסק איתה.
זה היה אדם, אדם חי, הודי, דייג, מסכן אומלל שבא, אני משער, ללקט לפני הקציר. יכולתי לראות את תחתית הסירה שלו, עוגנת כמה רגליים מעל ראשו. הוא צלל ועלה לסירוגין. אבן שהוחזקה בין רגליו, חצובה בצורת חרוט, בזמן שחבל קשר אותו אל סירתו, עזרה לו לרדת מהר יותר. זה היה כל הציוד שלו. כשהגיע אל הקרקעית, בעומק של כחמישה יארד, כרע על ברכיו ומילא את שקו בצדפות שאסף באקראי. אחר כך עלה, רוקן אותו, משך את האבן שלו, והתחיל את הפעולה שוב, והיא נמשכה שלושים שניות.
הצוללן לא ראה אותנו. צל הסלע הסתיר אותנו מעיניו. ואיך יחלום ההודי המסכן הזה שבני אדם, יצורים כמוהו, נמצאים שם מתחת למים, עוקבים אחר תנועותיו ולא מחמיצים אף פרט בדיג? כמה פעמים עלה כך, וצלל שוב. הוא לא לקח יותר מעשר בכל צלילה, כי נאלץ לתלוש אותן מן השרטון שאליו נצמדו בסיביהן החזקים. וכמה מן הצדפות האלה, שבשבילן סיכן את חייו, לא היו בהן פנינים! עקבתי אחריו מקרוב; תנועותיו היו סדירות; ובמשך חצי שעה לא נראתה שום סכנה מאיימת עליו.
התחלתי להתרגל למראה הדיג המעניין הזה, כשפתאום, בזמן שההודי היה על הקרקעית, ראיתי אותו עושה תנועת אימה, קם ומזנק כדי לחזור אל פני הים.
הבנתי את פחדו. צל ענקי הופיע ממש מעל הצוללן האומלל. זה היה כריש עצום שהתקדם באלכסון, עיניו בוערות ולסתותיו פעורות. נאלמתי מאימה, ולא יכולתי לזוז.
היצור הרעבתני זינק לעבר ההודי, שהשליך את עצמו הצידה כדי לחמוק מסנפירי הכריש; אבל לא מזנבו, כי הזנב פגע בחזהו והשכיב אותו על הקרקע.
המחזה הזה נמשך רק כמה שניות: הכריש חזר, ובהתהפכו על גבו התכונן לחצות את ההודי לשניים, כשראיתי את קפטן נמו קם בבת אחת, ואז, הפגיון בידו, צועד ישר אל המפלצת, מוכן להילחם בה פנים אל פנים. ברגע שבו עמד הכריש לחצות את הדייג האומלל לשניים, הוא הבחין ביריבו החדש, וכשהתהפך, פנה ישר אליו.
אני עדיין רואה את התנוחה של קפטן נמו. הוא החזיק את עצמו דרוך, וחיכה לכריש בקור רוח מעורר הערצה; וכשהכריש הסתער עליו, השליך את עצמו הצידה במהירות מופלאה, חמק מן המכה, ותקע את הפגיון שלו עמוק בצדו. אבל זה לא היה הסוף. פרץ קרב נורא.
הכריש נראה כאילו שאג, אם אפשר לומר כך. הדם זרם בשטף מפצעו. הים נצבע באדום, ומבעד לנוזל העכור לא יכולתי להבחין עוד בשום דבר. שום דבר, עד הרגע שבו, כמו ברק, ראיתי את הקפטן האמיץ נאחז באחד מסנפירי היצור, נאבק כמעט יד ביד במפלצת, ומנחית מכות בזו אחר זו על אויבו, ועדיין לא מצליח להנחית מכה מכרעת.
מאבקיו של הכריש הסעירו את המים בזעם כזה, שהטלטלה איימה להפיל אותי.
רציתי לבוא לעזרת הקפטן, אבל מסומר למקומי מאימה, לא יכולתי לזוז.
ראיתי את העין הפראית; ראיתי את השלבים השונים של הקרב. הקפטן נפל ארצה, מוטל תחת הגוש העצום שנשען עליו. לסתות הכריש נפערו לרווחה, כמו זוג מספריים של בית חרושת, והיה נגמר עם הקפטן; אבל מהר כמו מחשבה, הצלצל בידו, זינק נד לנד אל הכריש והיכה בו בחודו החד.
הגלים התמלאו במסה של דם. הם התנודדו תחת תנועותיו של הכריש, שהכה בהם בזעם שאין לתאר. נד לנד לא החטיא את מטרתו. זה היה גסיסתה של המפלצת. כשנפגעה בלב, היא התפתלה בעוויתות נוראות, שהמכה שלהן הפילה את קונסיי.
אבל נד לנד חילץ את הקפטן, שקם בלי שום פצע, הלך ישר אל ההודי, חתך במהירות את החבל שקשר אותו אל אבנו, לקח אותו בזרועותיו, ובמכה חדה של עקבו עלה אל פני המים.
שלושתנו הלכנו אחריו בתוך כמה שניות, ניצולים בנס, והגענו אל סירת הדייג.
דאגתו הראשונה של קפטן נמו הייתה להשיב את האיש האומלל לחיים. לא חשבתי שיצליח. קיוויתי שכן, כי הצלילה של המסכן לא נמשכה זמן רב; אבל המכה מזנב הכריש יכלה להיות מכת מוות.
למרבה המזל, בזכות השפשופים החזקים של הקפטן ושל קונסיי, ראיתי את ההכרה חוזרת בהדרגה. הוא פקח את עיניו. מה הייתה הפתעתו, ואפילו אימתו, כשראה ארבעה ראשי נחושת גדולים רוכנים מעליו! ומעל לכול, מה ודאי חשב כשקפטן נמו הוציא מכיס חליפתו שקית של פנינים, והניח אותה בידו! את הצדקה הנדיבה הזאת מאיש המים אל הציילוני המסכן הוא קיבל ביד רועדת. עיניו המשתוממות הראו שאינו יודע לאילו יצורים על־אנושיים הוא חב גם את הונו וגם את חייו.
לפי אות מן הקפטן חזרנו אל השרטון, ובאותה דרך שכבר עברנו הגענו כעבור כחצי שעה אל העוגן שהחזיק את סירת ה"נאוטילוס".
כשהיינו על הסירה, כל אחד מאיתנו, בעזרת המלחים, נפטר מקסדת הנחושת הכבדה.
המילה הראשונה של קפטן נמו הייתה אל הקנדי.
"תודה לך, מר לנד," אמר.
"זה היה גמול, קפטן," השיב נד לנד. "הייתי חייב לך את זה."
חיוך חיוור חלף על שפתי הקפטן, וזה היה הכול.
"אל ה'נאוטילוס'," אמר.
הסירה עפה על הגלים. כעבור כמה דקות פגשנו את גופת הכריש צפה. לפי הסימון השחור בקצות סנפיריו זיהיתי את המלנופטרון הנורא של הימים ההודיים, מן המין של הכרישים שנקרא כך בצדק. אורכו היה יותר מעשרים וחמש רגל; פיו העצום תפס שליש מגופו. הוא היה בוגר, כפי שאפשר היה לדעת לפי שש שורות השיניים שלו, שהיו מסודרות במשולש שווה שוקיים בלסת העליונה.
בזמן שהתבוננתי בגוש הדומם הזה, הופיעו תריסר מן החיות הרעבתניות האלה סביב הסירה; ובלי לשים לב אלינו, הסתערו על הגופה ונלחמו זה בזה על החתיכות.
בשמונה וחצי היינו שוב על סיפון ה"נאוטילוס". שם הרהרתי בתקריות שאירעו בסיור שלנו אל שרטון מנאר.
שתי מסקנות הייתי חייב להסיק מכך: אחת הנוגעת לאומץ שאין כמוהו של קפטן נמו, והשנייה למסירותו לבן אדם, לנציג של אותו מין שממנו ברח אל מתחת לים. מה שלא יאמר, האיש המוזר הזה עוד לא הצליח לרמוס את ליבו לגמרי.
כשהעריתי לו הערה זאת, הוא השיב בטון נרגש מעט:
"ההודי הזה, אדוני, הוא תושב של ארץ מדוכאת; ואני עדיין אחד מהם, ואהיה, עד נשימתי האחרונה!"