במהלך יום 29 בינואר נעלם האי ציילון מתחת לאופק, וה"נאוטילוס", במהירות של עשרים מיל לשעה, גלש אל מבוך התעלות שמפרידות בין איי המלדיביים לאיי הלקדיביים. הוא אף שט לאורך האי קילטן, אדמה שמקורה באלמוגים, שגילה וסקו דה גאמה ב-1499, ואחד מתשעה עשר האיים העיקריים של ארכיפלג הלקדיביים, שנמצא בין קו רוחב 10 ל-14°30′ צפון, ובקו אורך 69°50′ מזרח.
עברנו 16,220 מילין, או 7,500 ליגות צרפתיות, מנקודת המוצא שלנו בימי יפן.
למחרת (30 בינואר), כשעלה ה"נאוטילוס" אל פני האוקיינוס, לא נראתה יבשה. מסלולו היה צפון־צפון־מזרח, לכיוון ים עומאן, שבין ערב לחצי האי ההודי, ושמשמש מוצא למפרץ הפרסי. ניכר היה שזה מבוי סתום בלי שום יציאה אפשרית. לאן לוקח אותנו קפטן נמו? לא יכולתי לומר. אבל זה לא סיפק את הקנדי, שבאותו יום בא אליי ושאל לאן אנחנו הולכים.
"אנחנו הולכים לאן שגחמתו של הקפטן שלנו לוקחת אותנו, מר נד."
"אם כך, הגחמה שלו לא יכולה לקחת אותנו רחוק," אמר הקנדי. "למפרץ הפרסי אין מוצא: ואם ניכנס אליו, לא יעבור זמן רב עד שנצא ממנו שוב."
"טוב מאוד, אז נצא שוב, מר לנד; ואם אחרי המפרץ הפרסי ה'נאוטילוס' ירצה לבקר בים סוף, מצר באב אל־מנדב נמצא שם כדי לתת לנו כניסה."
"אני לא צריך לומר לך, אדוני," אמר נד לנד, "שים סוף סגור בדיוק כמו המפרץ, כי מיצר סואץ עוד לא נחצב; ואילו היה נחצב, סירה מסתורית כמו שלנו לא הייתה מסתכנת בתעלה עם תאי שיט. ושוב, ים סוף אינו הדרך שתחזיר אותנו לאירופה."
"אבל מעולם לא אמרתי שאנחנו חוזרים לאירופה."
"מה אתה משער, אם כן?"
"אני משער שאחרי שיבקר בחופים המעניינים של ערב ומצרים, ה'נאוטילוס' ירד שוב אל האוקיינוס ההודי, אולי יחצה את תעלת מוזמביק, אולי יעבור ליד איי המסקרנים, כדי להגיע אל כף התקווה הטובה."
"ומשנגיע לכף התקווה הטובה?" שאל הקנדי בהדגשה מיוחדת.
"ובכן, נחדור אל האוקיינוס האטלנטי, שעוד איננו מכירים. אה! נד ידידי, נמאס לך מן המסע הזה מתחת לים; שבעת מן המחזה המשתנה בלי הרף של נפלאות המעמקים. ואני, מצדי, אצטער לראות את סופו של מסע שזוכים לו מעט כל כך בני אדם."
במשך ארבעה ימים, עד 3 בפברואר, סרק ה"נאוטילוס" את ים עומאן, במהירויות שונות ובעומקים שונים. הוא נראה כאילו הוא שט באקראי, כאילו הוא מהסס באיזו דרך ללכת, אבל מעולם לא עברנו את חוג הסרטן.
כשעזבנו את הים הזה ראינו לרגע את מוסקט, אחת הערים החשובות ביותר בארץ עומאן. התפעלתי ממראה המוזר, מוקפת בסלעים שחורים שעליהם בלטו בתיה הלבנים ומבצריה. ראיתי את הכיפות המעוגלות של מסגדיה, את הקצוות האלגנטיים של צריחיה, את טרסותיה הרעננות והירוקות. אבל זה היה רק חיזיון! ה"נאוטילוס" שקע עד מהרה מתחת לגלים של חלק הים הזה.
עברנו לאורך החוף הערבי של מהרה וחדרמות, במרחק שישה מילין, וקו הרריו הגלי הוקל מדי פעם בחורבה עתיקה כלשהי. ב-5 בפברואר נכנסנו סוף־סוף למפרץ עדן, משפך מושלם שמוחדר אל צוואר באב אל־מנדב, שדרכו נכנסים מי האוקיינוס ההודי אל ים סוף.
ב-6 בפברואר צף ה"נאוטילוס" מול עדן, שיושבת על כף שמצר צר מחבר אותה ליבשה, מעין גיברלטר שאין לגשת אליה, שאת ביצוריה בנו מחדש האנגלים אחרי שכבשו אותה ב-1839. העפתי מבט בצריחים המתומנים של העיר הזאת, שהייתה פעם מחסן הסחורות העשיר ביותר בחוף.
חשבתי בוודאי שקפטן נמו, כשיגיע לנקודה הזאת, יחזור לאחור; אבל טעיתי, כי להפתעתי הרבה הוא לא עשה זאת.
למחרת, 7 בפברואר, נכנסנו אל מצר באב אל־מנדב, ששמו, בשפה הערבית, פירושו "שער הדמעות".
רוחבו עשרים מיל, ואורכו רק שלושים ושניים. ובשביל ה"נאוטילוס", שיצא במהירות מלאה, המעבר היה בקושי מלאכה של שעה. אבל לא ראיתי דבר, אפילו לא את האי פרים, שבו ביצרה הממשלה הבריטית את עמדת עדן. היו יותר מדי ספינות קיטור אנגליות או צרפתיות, מן הקווים מסואץ לבומביי, מכלכותה למלבורן, ומבורבון למאוריציוס, שחרשו את המעבר הצר הזה, מכדי שה"נאוטילוס" יעז להראות את עצמו. לכן נשאר בזהירות מתחת למים. לבסוף, בסביבות הצהריים, היינו במימי ים סוף.
לא ניסיתי אפילו להבין את הגחמה שגרמה לקפטן נמו להחליט להיכנס למפרץ. אבל הסכמתי לגמרי לכניסתו של ה"נאוטילוס" אליו. מהירותו הואטה: לפעמים נשאר על פני המים, לפעמים צלל כדי להימנע מספינה, וכך יכולתי להתבונן בחלקים העליונים והתחתונים של הים המעניין הזה.
ב-8 בפברואר, משחר היום, נראתה מוכה, עכשיו עיר חרבה, שחומותיה היו נופלות מיריית רובה, אבל היא עוד מסתירה פה ושם כמה דקלי תמר ירוקים; פעם הייתה עיר חשובה, שהיו בה שישה שווקים ציבוריים ועשרים ושישה מסגדים, וחומותיה, שהגנו עליהן ארבעה עשר מבצרים, יצרו חגורה שהיקפה שני מילין.
ה"נאוטילוס" התקרב אז אל החוף האפריקני, שבו עומק הים היה גדול יותר. שם, בין מים צלולים כבדולח, דרך הלוחות הפתוחים, הורשינו להתבונן בשיחים היפים של אלמוגים מבריקים ובגושי סלע גדולים שהיו עטופים בפרווה נהדרת של אצות ירוקות. איזה מחזה שאין לתאר, ואיזה מגוון של אתרים ונופים לאורך השרטונים והאיים הגעשיים האלה שתוחמים את החוף הלובי! אבל המקום שבו נראו השיחים האלה במלוא יופיים היה החוף המזרחי, שה"נאוטילוס" הגיע אליו עד מהרה. זה היה בחוף תהאמה, כי שם לא רק פרחה תצוגת בעלי החיים דמויי הצמחים הזאת מתחת לפני הים, אלא הם יצרו גם שזירות ציוריות שנפרשו כשישים רגל מעל פני המים, גחמניות יותר אבל צבעוניות פחות מאלה שרעננותן נשמרה בכוח החיים של המים.
איזה שעות מקסימות העברתי כך ליד חלון הטרקלין! באילו דוגמאות חדשות של צמחייה וחי תת־ימיים התפעלתי בזוהר הפנס החשמלי שלנו!
ב-9 בפברואר צף ה"נאוטילוס" בחלק הרחב ביותר של ים סוף, שבין סואקין בחוף המערבי לקונפודה בחוף המזרחי, ברוחב של תשעים מיל.
באותו יום בצהריים, אחרי שנקבע המיקום, עלה קפטן נמו אל הרציף, שבו הייתי במקרה, והחלטתי לא לתת לו לרדת שוב בלי שלפחות אלחץ עליו בעניין תוכניותיו הבאות. מיד כשראה אותי, ניגש אליי והציע לי באדיבות סיגר.
"ובכן, אדוני, ים סוף הזה מוצא חן בעיניך? התבוננת מספיק בנפלאות שהוא מכסה, בדגיו, בבעלי החיים דמויי הצמחים שלו, בערוגות הספוגים שלו וביערות האלמוגים שלו? העפת מבט בערים שעל גדותיו?"
"כן, קפטן נמו," השבתי, "וה'נאוטילוס' מתאים להפליא למחקר כזה. אה! זו סירה נבונה!"
"כן, אדוני, נבונה ובלתי פגיעה. היא אינה מפחדת לא מן הסערות הנוראות של ים סוף, לא מזרמיו ולא משרטוניו."
"בוודאי," אמרתי, "הים הזה נחשב לאחד הגרועים ביותר, ובימי הקדמונים, אם אינני טועה, שמו היה רע מאוד."
"רע מאוד, מסייה ארונקס. ההיסטוריונים היוונים והלטינים אינם מדברים בשבחו, וסטרבון אומר שהוא מסוכן מאוד בזמן הרוחות העונתיות ובעונת הגשמים. אל־אדריסי הערבי מתאר אותו בשם 'מפרץ קולזום', ומספר שספינות אבדו בו במספרים גדולים על השרטונים, ושאיש לא היה מסתכן לשוט בו בלילה. זה, הוא טוען, ים שנתון לסופות נוראות, זרוע איים לא מכניסי אורחים, ו'שאינו מציע שום דבר טוב לא על פניו ולא במעמקיו'."
"אפשר לראות," השבתי, "שההיסטוריונים האלה מעולם לא שטו על סיפון ה'נאוטילוס'."
"בדיוק," השיב הקפטן בחיוך, "ובעניין הזה בני זמננו אינם מתקדמים יותר מן הקדמונים. נדרשו דורות רבים כדי לגלות את הכוח המכני של הקיטור. מי יודע אם בעוד מאה שנה לא נראה 'נאוטילוס' שני? הקדמה איטית, מסייה ארונקס."
"זה נכון," עניתי. "הסירה שלך מקדימה את זמנה במאה שנה לפחות, אולי בתקופה שלמה. איזה אסון שסודה של המצאה כזאת ימות עם ממציאה!"
קפטן נמו לא ענה. אחרי כמה דקות של שתיקה, המשיך:
"דיברת על דעותיהם של ההיסטוריונים הקדמונים על השיט המסוכן בים סוף."
"זה נכון," אמרתי, "אבל האם פחדיהם לא היו מוגזמים?"
"כן ולא, מסייה ארונקס," השיב קפטן נמו, שנראה כאילו הוא מכיר את ים סוף בעל פה. "מה שכבר אינו מסוכן לספינה מודרנית, מצוידת היטב, בנויה בחוזקה ושולטת בדרכה בזכות הקיטור הצייתן, הציב כל מיני סכנות לספינות הקדמונים. דמיין לעצמך את הנווטים הראשונים ההם, שהסתכנו בספינות עשויות קרשים שנתפרו בחבלי דקל, ספוגים בשומן של כלב ים ומכוסים בשרף כתוש! לא היו להם אפילו מכשירים כדי לקבוע את מיקומם, והם הלכו לפי ניחוש בין זרמים שבקושי ידעו עליהם דבר. בתנאים כאלה טביעות הספינות היו רבות, והיו חייבות להיות רבות. אבל בזמננו, לספינות הקיטור ששטות בין סואץ לימי הדרום אין עוד מה לחשוש מזעמו של המפרץ הזה, למרות רוחות הסחר הנגדיות. הקפטן והנוסעים אינם מתכוננים ליציאתם בהקרבת קורבנות לפיוס; ובחזרתם, הם אינם הולכים עוד מעוטרים בזרים ובסרטים מוזהבים כדי להודות לאלים במקדש הסמוך."
"אני מסכים איתך," אמרתי, "ונראה שהקיטור הרג כל הכרת תודה בליבם של המלחים. אבל, קפטן, מאחר שנראה שלמדת במיוחד את הים הזה, תוכל לומר לי מה מקור שמו?"
"יש כמה הסברים בנושא, מסייה ארונקס. היית רוצה לשמוע את דעתו של כרוניקן מן המאה הארבע עשרה?"
"ברצון."
"הכותב הדמיוני הזה טוען שהשם ניתן לו אחרי מעבר בני ישראל, כשפרעה אבד בגלים שנסגרו לקול משה."
"הסבר של משורר, קפטן נמו," השבתי, "אבל אינני יכול להסתפק בזה. אני מבקש את דעתך האישית."
"הנה היא, מסייה ארונקס. לדעתי, עלינו לראות בשם 'הים האדום' תרגום של המילה העברית 'אדום'; ואם הקדמונים נתנו לו את השם הזה, הרי זה בגלל הצבע המיוחד של מימיו."
"אבל עד עכשיו לא ראיתי אלא גלים שקופים, בלי שום צבע מיוחד."
"סביר מאוד; אבל ככל שנתקדם אל קצה המפרץ, תראה את המראה המיוחד הזה. אני זוכר שראיתי את מפרץ א־טור אדום כולו, כמו ים של דם."
"ואתה מייחס את הצבע הזה לנוכחותה של אצה מיקרוסקופית?"
"כן."
"אם כך, קפטן נמו, זו לא הפעם הראשונה שאתה עובר בים סוף על סיפון ה'נאוטילוס'?"
"לא, אדוני."
"מאחר שדיברת קודם על מעבר בני ישראל ועל האסון שפקד את המצרים, אשאל אם מצאת מתחת למים עקבות של המאורע ההיסטורי הגדול הזה?"
"לא, אדוני; ומסיבה טובה."
"מהי?"
"שהמקום שבו עברו משה ועמו חסום עכשיו בחול עד כדי כך שהגמלים בקושי יכולים לרחוץ שם את רגליהם. אתה מבין היטב שלא יהיו שם מספיק מים בשביל ה'נאוטילוס' שלי."
"והמקום?" שאלתי.
"המקום נמצא קצת מעל מיצר סואץ, בזרוע שהייתה פעם שפך עמוק, כשים סוף השתרע עד אגמי המלח. ובכן, בין שהמעבר הזה היה נס ובין שלא, בני ישראל עברו שם בכל זאת כדי להגיע לארץ המובטחת, וצבא פרעה אבד בדיוק במקום ההוא; ואני חושב שחפירות שייעשו בתוך החול יגלו מספר רב של כלי נשק וכלים ממוצא מצרי."
"זה ברור," השבתי, "ולמען הארכאולוגים, נקווה שהחפירות האלה ייעשו במוקדם או במאוחר, כשיוקמו ערים חדשות על המיצר, אחרי בניית תעלת סואץ; תעלה שאין בה תועלת רבה, עם זאת, לכלי שיט כמו ה'נאוטילוס'."
"סביר מאוד; אבל מועילה לעולם כולו," אמר קפטן נמו. "הקדמונים הבינו היטב את התועלת שבקשר בין ים סוף לים התיכון לצורכי המסחר שלהם: אבל הם לא חשבו לחפור תעלה ישירה, ולקחו את הנילוס כמתווך. ככל הנראה, התעלה שחיברה את הנילוס לים סוף הותחלה בידי ססוסטריס, אם נאמין למסורת. דבר אחד בטוח: בשנת 615 לפני הספירה התחיל נכו בעבודות של תעלה שהוזנה ממי הנילוס, על פני מישור מצרים, לכיוון ערב. נדרשו ארבעה ימים כדי לעלות בתעלה הזאת, והיא הייתה רחבה כל כך ששתי ספינות משוטים יכלו לשוט בה זו לצד זו. בה המשיך דריווש בן היסטספס, וככל הנראה סיים אותה תלמי השני. סטרבון ראה אותה בשימוש: אבל השיפוע שלה, מנקודת המוצא ליד בובסטיס ועד ים סוף, היה קטן כל כך, שאפשר היה לשוט בה רק כמה חודשים בשנה. התעלה הזאת שירתה את כל צורכי המסחר עד תקופת האנטונינים, כשננטשה ונחסמה בחול. היא שוחזרה בפקודת הח'ליף עומר, ונהרסה סופית ב-761 או 762 בידי הח'ליף אל־מנצור, שרצה למנוע את הגעת האספקה למוחמד בן עבדאללה, שמרד בו. בזמן המשלחת למצרים גילה הגנרל בונפרטה שלכם עקבות של העבודות במדבר סואץ; וכשהגאות הפתיעה אותו, הוא כמעט אבד לפני שהגיע אל פי החירות, בדיוק במקום שבו חנה משה שלושת אלפים שנה לפניו."
"ובכן, קפטן, את מה שהקדמונים לא העזו לעשות, את החיבור הזה בין שני הימים, שיקצר את הדרך מקדיס להודו, הצליח מסייה דה לספס לעשות; ובקרוב הוא יהפוך את אפריקה לאי עצום."
"כן, מסייה ארונקס; יש לך זכות להיות גאה בבן ארצך. אדם כזה מביא לאומה יותר כבוד ממצביאים גדולים. הוא התחיל, כמו רבים אחרים, בגועל ובדחיות; אבל הוא ניצח, כי יש בו גאונות של רצון. ועצוב לחשוב שמפעל כזה, שהיה צריך להיות מפעל בינלאומי ושהיה מספיק כדי להאדיר את שמה של מלכות שלמה, הצליח בזכות מרצו של אדם אחד. כל הכבוד למסייה דה לספס!"
"כן! כבוד לאזרח הגדול," השבתי, מופתע מן האופן שבו דיבר זה עתה קפטן נמו.
"למרבה הצער," המשיך, "אינני יכול לקחת אותך דרך תעלת סואץ; אבל תוכל לראות את המזח הארוך של פורט סעיד מחרתיים, כשנהיה בים התיכון."
"בים התיכון!" קראתי.
"כן, אדוני; זה מדהים אותך?"
"מה שמדהים אותי זה לחשוב שנהיה שם מחרתיים."
"באמת?"
"כן, קפטן, אף שעד עכשיו הייתי צריך כבר להתרגל לא להתפלא משום דבר, מאז שאני על סיפון הסירה שלך."
"אבל מה הסיבה להפתעה הזאת?"
"ובכן! המהירות הנוראה שתצטרך לתת ל'נאוטילוס', אם מחרתיים הוא יהיה בים התיכון, אחרי שהקיף את אפריקה ועקף את כף התקווה הטובה!"
"מי אמר לך שהוא יקיף את אפריקה ויעקוף את כף התקווה הטובה, אדוני?"
"ובכן, אלא אם כן ה'נאוטילוס' שט על יבשה, ועובר מעל המיצר..."
"או מתחתיו, מסייה ארונקס."
"מתחתיו?"
"בוודאי," השיב קפטן נמו בשקט. "לפני זמן רב עשה הטבע מתחת ללשון האדמה הזאת את מה שהאדם עושה היום על פניה."
"מה! מעבר כזה קיים?"
"כן; מעבר תת־קרקעי, שקראתי לו המנהרה הערבית. הוא לוקח אותנו מתחת לסואץ ונפתח אל מפרץ פלוסיון."
"אבל המיצר הזה מורכב רק מחולות טובעניים?"
"עד עומק מסוים. אבל כבר בעומק של חמישים וחמישה יארד בלבד יש שכבה מוצקה של סלע."
"גילית את המעבר הזה במקרה?" שאלתי, מופתע יותר ויותר.
"במקרה ובהיגיון, אדוני; ובהיגיון אפילו יותר מאשר במקרה. לא רק שהמעבר הזה קיים, אלא שכבר השתמשתי בו כמה פעמים. בלעדיו לא הייתי מסתכן היום להיכנס אל ים סוף, שאין ממנו מעבר. הבחנתי שבים סוף ובים התיכון יש מספר מסוים של דגים מסוג זהה לגמרי. כשהייתי בטוח בעובדה, שאלתי את עצמי: האם ייתכן שאין קשר בין שני הימים? אם יש, הזרם התת־קרקעי חייב בהכרח לזרום מים סוף אל הים התיכון, רק בגלל הבדל הגובה. תפסתי מספר רב של דגים בסביבות סואץ. העברתי טבעת נחושת דרך זנבותיהם, והחזרתי אותם לים. כעבור כמה חודשים, בחופי סוריה, תפסתי כמה מן הדגים שלי, מעוטרים בטבעת. כך הוכח הקשר בין שני הימים. אז חיפשתי אותו עם ה'נאוטילוס' שלי; גיליתי אותו, הסתכנתי בו, ובקרוב, אדוני, גם אתה תעבור דרך המנהרה הערבית שלי!"