באותו ערב, בקו רוחב 21°30′ צפון, צף ה"נאוטילוס" על פני הים, והתקרב אל חוף ערב. ראיתי את ג'דה, בית המסחר החשוב ביותר של מצרים, סוריה, טורקיה והודו. הבחנתי בבירור למדי בבנייניה, בספינות שעגנו ליד הרציפים, ובאלה ששוקען אילץ אותן לעגון במעגן החיצוני. השמש, נמוכה למדי באופק, פגעה במלואה בבתי העיר והבליטה את לובנם. מחוץ לעיר, כמה בקתות עץ, וכמה עשויות קנים, הראו את הרובע שבו גרים הבדואים. עד מהרה הסתתרה ג'דה מעינינו בצללי הלילה, וה"נאוטילוס" מצא את עצמו מתחת למים זרחניים מעט.
למחרת, 10 בפברואר, ראינו כמה ספינות שהפליגו נגד הרוח. ה"נאוטילוס" חזר לשייט התת־ימי שלו; אבל בצהריים, כשנקבע מיקומו, והים היה נטוש, הוא עלה שוב עד קו המים שלו.
בליווי נד וקונסיי, ישבתי על הרציף. החוף בצד המזרחי נראה כמו גוש שהודפס בעמימות על ערפל לח.
נשענו על דפנות הסירה הקטנה, ושוחחנו על דא ועל הא, כשנד לנד הושיט את ידו לעבר נקודה בים ואמר:
"אתה רואה שם משהו, אדוני?"
"לא, נד," השבתי, "אבל אין לי את העיניים שלך, אתה יודע."
"הסתכל טוב," אמר נד, "שם, מצד ימין, בערך בגובה הפנס! אתה לא רואה גוש שנראה כאילו הוא זז?"
"בוודאי," אמרתי, אחרי שהתבוננתי בתשומת לב, "אני רואה משהו כמו גוף שחור וארוך על פני המים."
ואכן, עד מהרה העצם השחור כבר לא היה רחוק מאיתנו יותר ממיל. הוא נראה כמו שרטון חול גדול שהונח בים הפתוח. זה היה דוגונג ענקי!
נד לנד הביט בלהיטות. עיניו נצצו מתאווה למראה בעל החיים. ידו נראתה מוכנה לנעוץ בו צלצל. אפשר היה לחשוב שהוא מחכה לרגע להשליך את עצמו לים ולתקוף אותו ביסוד שלו.
ברגע זה הופיע קפטן נמו על הרציף. הוא ראה את הדוגונג, הבין את תנוחתו של הקנדי, ופנה אליו ואמר:
"אילו החזקת צלצל עכשיו, מר לנד, האם הוא לא היה שורף את ידך?"
"בדיוק כך, אדוני."
"ולא היית מצטער לחזור, ליום אחד, למקצוע הדייג שלך, ולהוסיף את היונק הימי הזה לרשימת אלה שכבר הרגת?"
"לא הייתי מצטער, אדוני."
"ובכן, אתה יכול לנסות."
"תודה לך, אדוני," אמר נד לנד, ועיניו בערו.
"רק," המשיך הקפטן, "אני ממליץ לך, לטובתך, לא להחטיא את היצור."
"האם מסוכן לתקוף את הדוגונג?" שאלתי, למרות משיכת הכתפיים של הקנדי.
"כן," השיב הקפטן, "לפעמים בעל החיים מסתובב אל תוקפיו והופך את סירתם. אבל בשביל מר לנד אין לחשוש מן הסכנה הזאת. עינו מהירה, וזרועו בטוחה."
ברגע זה עלו אל הרציף שבעה מאנשי הצוות, אילמים ודוממים כתמיד. אחד מהם נשא צלצל וחבל, דומים לאלה שמשמשים בציד לווייתנים. הסירה הקטנה הורמה מן הרציף, נשלפה מן השקע שלה, והורדה לים. שישה חותרים תפסו את מקומותיהם, וראש המלחים ניגש אל ההגה. נד, קונסיי ואני עברנו אל ירכתי הסירה.
"אתה לא בא, קפטן?" שאלתי.
"לא, אדוני; אבל אני מאחל לך ציד מוצלח."
הסירה יצאה לדרך, ובכוחם של ששת החותרים התקרבה במהירות אל הדוגונג, שצף כשני מילין מן ה"נאוטילוס".
כשהגענו כמה אורכי חבל עוגן מן היונק הימי, הואטה המהירות, והמשוטים טבלו בלי רעש במים השקטים. נד לנד, הצלצל בידו, עמד בחלקה הקדמי של הסירה. הצלצל שמשמש להכאת הלווייתן קשור בדרך כלל לחבל ארוך מאוד, שמשתחרר במהירות כשהיצור הפצוע מושך אותו אחריו. אבל כאן החבל לא היה ארוך מעשרה פאתום, וקצהו היה קשור לחבית קטנה, שבציפתה הייתה אמורה להראות את המסלול שהדוגונג עושה מתחת למים.
עמדתי והתבוננתי בקפידה ביריבו של הקנדי. הדוגונג הזה, שנקרא גם הליקור, דומה מאוד לתחש; גופו המוארך הסתיים בזנב ארוך, וסנפירי הצד שלו באצבעות של ממש. ההבדל בינו לבין התחש היה בלסת העליונה, שהייתה חמושה בשתי שיניים ארוכות ומחודדות, שיצרו בכל צד חטים מתפצלים.
הדוגונג הזה, שנד לנד התכונן לתקוף, היה במידות ענקיות; אורכו היה יותר משבעה יארד. הוא לא זז, ונראה כאילו הוא ישן על הגלים, ונסיבה זו הקלה על לכידתו.
הסירה התקרבה עד שישה יארד מבעל החיים. המשוטים נחו על בתי המשוט. קמתי למחצה. נד לנד, כשגופו נטוי מעט לאחור, הניף את הצלצל בידו המנוסה.
פתאום נשמעה שריקה, והדוגונג נעלם. הצלצל, אף שהוטל בכוח רב, פגע כנראה רק במים.
"לעזאזל!" קרא הקנדי בזעם. "החטאתי אותו!"
"לא," אמרתי, "היצור פצוע, הבט בדם; אבל הנשק שלך לא נתקע בגופו."
"הצלצל שלי! הצלצל שלי!" צעק נד לנד.
המלחים המשיכו לחתור, וראש המלחים פנה אל החבית הצפה. כשהצלצל הוחזר, יצאנו במרדף אחר בעל החיים.
הוא עלה מדי פעם אל פני המים כדי לנשום. הפצע לא החליש אותו, כי הוא זינק קדימה במהירות רבה.
הסירה, שזרועות חזקות חתרו בה, עפה בעקבותיו. כמה פעמים התקרבה עד כמה יארדים, והקנדי היה מוכן להכות, אבל הדוגונג נמלט בצלילה פתאומית, ואי אפשר היה להשיג אותו.
דמיינו את הזעם שהסעיר את נד לנד חסר הסבלנות! הוא הטיח ביצור האומלל את הקללות הנמרצות ביותר בשפה האנגלית. ואני, מצדי, רק התרגזתי לראות את הדוגונג חומק מכל התקפותינו.
רדפנו אחריו בלי הרף במשך שעה, והתחלתי לחשוב שיהיה קשה ללכוד אותו, כשבעל החיים, שנאחז ברעיון הנקמה המעוות, שעוד יצטער עליו, פנה אל הסירה ותקף אותנו בתורו.
התמרון הזה לא נעלם מעיני הקנדי.
"זהירות!" צעק.
ראש המלחים אמר כמה מילים בשפתו המשונה, בלי ספק כדי להזהיר את האנשים להיזהר.
הדוגונג הגיע עד עשרים רגל מן הסירה, נעצר, ורחרח את האוויר בזריזות בנחיריו הגדולים (שאינם נמצאים בקצה החוטם, אלא בחלקו העליון). אחר כך זינק והשליך את עצמו עלינו.
הסירה לא יכלה לחמוק מן המכה, וכשהיא הפוכה למחצה, נכנסו לתוכה לפחות שני טונות של מים, שהיה צריך לרוקן אותם; אבל בזכות ראש המלחים, ספגנו את המכה בצד, לא בחזית, כך שלא התהפכנו לגמרי. בזמן שנד לנד, שנאחז בחרטום, הלם בבעל החיים הענקי במכות מן הצלצל שלו, ננעצו שיני היצור בדופן הסירה, והוא הרים את כולה מן המים, כמו אריה שמרים צבי. נפלנו זה על זה, ואינני יודע איך הייתה ההרפתקה נגמרת, אילו הקנדי, שעדיין זעם על החיה, לא היה פוגע בה בלב.
שמעתי את שיניו נשחקות על לוח הברזל, והדוגונג נעלם, ולקח איתו את הצלצל. אבל החבית חזרה עד מהרה אל פני המים, וזמן קצר אחר כך גם גופת בעל החיים, הפוכה על גבה. הסירה הגיעה אליה, גררה אותה, ופנתה ישר אל ה"נאוטילוס".
נדרשו מנופים בעלי כוח עצום כדי להעלות את הדוגונג אל הרציף. הוא שקל 10,000 ליברות.
למחרת, 11 בפברואר, הועשר המזווה של ה"נאוטילוס" בציד עדין יותר. להקה של שחפיות נחה על ה"נאוטילוס". זה היה מין של שחפית הנילוס, המיוחד למצרים; מקורה שחור, ראשה אפור ומחודד, העין מוקפת כתמים לבנים, הגב, הכנפיים והזנב בצבע אפרפר, הבטן והגרון לבנים, והרגליים אדומות. הם לקחו גם כתריסר ברווזי נילוס, עוף בר בעל טעם משובח, שגרונו וחלקו העליון של ראשו לבנים עם כתמים שחורים.
בסביבות חמש בערב ראינו מצפון את כף ראס מוחמד. הכף הזה יוצר את קצה ערב הסלעית, שבין מפרץ סואץ למפרץ עקבה.
ה"נאוטילוס" חדר אל מצר ג'ובל, שמוביל אל מפרץ סואץ. ראיתי בבירור הר גבוה, שהתנשא בין שני המפרצים של ראס מוחמד. זה היה הר חורב, אותו סיני שבראשו ראה משה את אלוהים פנים אל פנים.
בשש עבר ה"נאוטילוס", לפעמים צף ולפעמים שקוע, במרחק מה מא־טור, שנמצאת בקצה המפרץ, שמימיו נראו צבועים באדום, כפי שכבר העיר קפטן נמו. אחר כך ירד הלילה בתוך שקט כבד, שהופר לפעמים בקריאות השקנאים ועופות לילה אחרים, ברעש הגלים שהתנפצו על החוף והתחככו בסלעים, או בנשיפותיה של ספינת קיטור רחוקה שהכתה במימי המפרץ בגלגלי ההנעה הרועשים שלה.
משמונה עד תשע נשאר ה"נאוטילוס" כמה פאתומים מתחת למים. לפי חישובי, היינו ודאי קרובים מאוד לסואץ. דרך החלון של הטרקלין ראיתי את קרקעית הסלעים מוארת בזוהר במנורה החשמלית שלנו. נראה היה שאנחנו משאירים את המצר מאחורינו יותר ויותר.
ברבע אחרי תשע, כשהספינה חזרה אל פני המים, עליתי אל הרציף. מאחר שהשתוקקתי מאוד לעבור במנהרה של קפטן נמו, לא יכולתי להישאר במקום אחד, ולכן באתי לנשום את אוויר הלילה הצח.
עד מהרה ראיתי בצל אור חיוור, שדהה למחצה בגלל הערפל, ומאיר כמיל מאיתנו.
"מגדלור צף!" אמר מישהו לידי.
הסתובבתי, וראיתי את הקפטן.
"זה האור הצף של סואץ," המשיך. "לא יעבור זמן רב עד שנגיע אל פתח המנהרה."
"הכניסה ודאי אינה קלה?"
"לא, אדוני; ולכן אני נוהג להיכנס אל תא ההגאי ולכוון את דרכנו בעצמי. ועכשיו, אם תואיל לרדת, מסייה ארונקס, ה'נאוטילוס' יורד מתחת לגלים, ולא יחזור אל פני המים עד שנעבור במנהרה הערבית."
קפטן נמו הוביל אותי לעבר גרם המדרגות המרכזי; באמצע הדרך פתח דלת, עבר במסדרון העליון, והגיע אל תא ההגאי, שכזכור התנשא בקצה הרציף. זה היה תא בגודל שש רגל על שש, דומה מאוד לזה של הנתב בספינות הקיטור של המיסיסיפי או של ההדסון. באמצע פעל גלגל, שהוצב אנכית, ומחובר לחבל ההגה, שעבר עד ירכתי ה"נאוטילוס". ארבעה אשנבים עם זכוכיות עדשה, שהותקנו בחריץ בדופן התא, אפשרו לאיש שליד ההגה לראות לכל הכיוונים.
התא הזה היה חשוך; אבל עיניי התרגלו עד מהרה לאפלה, והבחנתי בנתב, איש חזק, שידיו נחות על חישורי הגלגל. בחוץ נראה הים מואר בבהירות בפנס, שהטיל את קרניו מאחורי התא ועד הקצה השני של הרציף.
"עכשיו," אמר קפטן נמו, "בוא ננסה לעבור."
חוטי חשמל חיברו את תא הנתב אל חדר המכונות, ומשם יכול היה הקפטן להעביר ל"נאוטילוס" בעת ובעונה אחת את הכיוון ואת המהירות. הוא לחץ על כפתור מתכת, ומיד ירדה מהירות המדחף.
הבטתי בשתיקה בקיר הגבוה והישר שלאורכו שטנו ברגע זה, הבסיס הדומם של חוף חולי מסיבי. הלכנו לאורכו כך שעה, רק כמה יארדים ממנו.
קפטן נמו לא הסיר את עינו מן המצפן, שהיה תלוי בשתי טבעותיו בתא. בתנועה פשוטה שינה הנתב את מסלולו של ה"נאוטילוס" בכל רגע.
עמדתי ליד האשנב, וראיתי מבנים נהדרים של אלמוגים, בעלי חיים דמויי צמחים, ואצות, שהניעו את זרועותיהם העצומות, שנשלחו מסדקי הסלע.
ברבע אחרי עשר לקח הקפטן עצמו את ההגה. מעבר גדול, שחור ועמוק, נפתח לפנינו. ה"נאוטילוס" נכנס אליו באומץ. שאגה מוזרה נשמעה סביב דפנותיו. אלה היו מי ים סוף, שהשיפוע של המנהרה הטיח באלימות לעבר הים התיכון. ה"נאוטילוס" נסחף עם השטף, מהיר כחץ, למרות מאמצי המכונות, שכדי להתנגד ביעילות רבה יותר, הכו בגלים במדחף הפוך.
על קירות המעבר הצר לא יכולתי לראות דבר מלבד קרניים מבריקות, קווים ישרים, תלמים של אש, שהשרטטה המהירות הגדולה תחת האור החשמלי המבריק. ליבי הלם בחוזקה.
בשלושים וחמש דקות אחרי עשר עזב קפטן נמו את ההגה, ופנה אליי ואמר:
"הים התיכון!"
בפחות מעשרים דקות עבר ה"נאוטילוס", נסחף בשטף, את מיצר סואץ.