החזרזיר גר בבית מפואר מאוד באמצע עץ אשור, ועץ האשור היה באמצע היער, והחזרזיר גר באמצע הבית. ליד הבית שלו היה קרש שבור, ועליו היה כתוב: "לזרים א". כשכריסטופר רובין שאל את החזרזיר מה זה אומר, הוא אמר שזה השם של סבא שלו, והוא שייך למשפחה כבר הרבה זמן. כריסטופר רובין אמר שאי אפשר שקוראים למישהו לזרים א', וחזרזיר אמר שכן אפשר, כי לסבא שלו קראו ככה, וזה קיצור של לזרים אב, שזה קיצור של לזרים אברהם. ולסבא שלו היו שני שמות, למקרה שיאבד אחד: לזרים על שם דוד, ואברהם על שם לזרים.
"לי יש שני שמות," אמר כריסטופר רובין בקלילות.
"נו, הנה, זה מוכיח," אמר חזרזיר.
ביום חורף יפה אחד, כשחזרזיר טאטא את השלג מול הבית שלו, הוא הרים במקרה את הראש, והנה ויני־הפו. פו הלך סביב סביב במעגל, וחשב על משהו אחר. וכשחזרזיר קרא לו, הוא פשוט המשיך ללכת.
"הלו!" אמר חזרזיר. "מה אתה עושה?"
"צד," אמר פו.
"צד מה?"
"עוקב אחרי משהו," אמר ויני־הפו במסתוריות רבה.
"עוקב אחרי מה?" אמר חזרזיר והתקרב.
"זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: מה?"
"ומה אתה חושב שתענה?"
"אני אצטרך לחכות עד שאשיג אותו," אמר ויני־הפו. "עכשיו, תסתכל שם." הוא הצביע על האדמה שלפניו. "מה אתה רואה שם?"
"עקבות," אמר חזרזיר. "סימני כפות." הוא צייץ ציוץ קטן של התרגשות. "הו, פו! אתה חושב שזה... זה... זה ווזל?"
"יכול להיות," אמר פו. "לפעמים כן, ולפעמים לא. עם סימני כפות אף פעם אי אפשר לדעת."
עם המילים המעטות האלה המשיך לעקוב, וחזרזיר, אחרי שהסתכל עליו דקה או שתיים, רץ אחריו. ויני־הפו נעצר פתאום, והתכופף מעל העקבות במבט מבולבל.
"מה קרה?" שאל חזרזיר.
"זה דבר מצחיק מאוד," אמר הדב, "אבל נראה שעכשיו יש שתי חיות. אל הזה, מה־שזה־לא־היה, הצטרף עוד אחד, מה־שזה־לא־יהיה, ושניהם מתקדמים עכשיו יחד. אכפת לך לבוא איתי, חזרזיר, למקרה שיתברר שהן חיות עוינות?"
חזרזיר גירד את האוזן בצורה נחמדה, ואמר שאין לו מה לעשות עד יום שישי, והוא ישמח מאוד לבוא, למקרה שזה באמת ווזל.
"אתה מתכוון, למקרה שזה באמת שני ווזלים," אמר ויני־הפו, וחזרזיר אמר שבכל מקרה אין לו מה לעשות עד יום שישי. אז הם יצאו יחד.
בדיוק שם הייתה חורשה קטנה של עצי לגש, ונראה היה ששני הווזלים, אם זה מה שהם היו, הלכו מסביב לחורשה הזאת. אז מסביב לחורשה הלכו אחריהם פו וחזרזיר. חזרזיר העביר את הזמן בזה שסיפר לפו מה סבא שלו לזרים א' היה עושה כדי להיפטר מנוקשות אחרי מעקב, ואיך סבא שלו לזרים א' סבל בשנותיו האחרונות מקוצר נשימה, ועוד עניינים מעניינים. ופו תהה איך נראה סבא, ואם אולי הם רודפים עכשיו אחרי שני סבים, ואם כן, אם ירשו לו לקחת אחד הביתה ולהשאיר אותו אצלו, ומה כריסטופר רובין יגיד. והעקבות עדיין נמשכו לפניהם...
פתאום ויני־הפו נעצר, והצביע בהתרגשות קדימה. "תסתכל!"
"מה?" אמר חזרזיר וקפץ. ואז, כדי להראות שהוא לא נבהל, קפץ למעלה ולמטה עוד פעם או פעמיים, כאילו הוא עושה התעמלות.
"העקבות!" אמר פו. "חיה שלישית הצטרפה לשתי האחרות!"
"פו!" קרא חזרזיר. "אתה חושב שזה עוד ווזל?"
"לא," אמר פו, "כי היא משאירה סימנים אחרים. זה או שני ווזלים ואחד, נאמר, וויזל, או שניים, נאמר, וויזלים, ואחד, אם כך הדבר, ווזל. בוא נמשיך לעקוב אחריהם."
אז הם המשיכו, והפעם קצת דאגו, למקרה ששלוש החיות שלפניהם מתכוונות לרעה. וחזרזיר מאוד רצה שסבא שלו ל. א. יהיה כאן, ולא במקום אחר. ופו חשב כמה נחמד יהיה אם יפגשו פתאום את כריסטופר רובין, אבל רק במקרה, ורק כי הוא אוהב את כריסטופר רובין כל כך. ואז, פתאום, ויני־הפו נעצר שוב, וליקק את קצה האף כדי לקרר אותו, כי הרגיש חם ודואג יותר מאי פעם בחייו. היו לפניהם ארבע חיות!
"אתה רואה, חזרזיר? תסתכל על העקבות שלהם! שלושה, נאמר, ווזלים, ואחד, נאמר, וויזל. עוד ווזל הצטרף אליהם!"
וכך באמת נראה. הנה העקבות, חוצים זה את זה כאן, מתערבבים זה בזה שם, אבל מדי פעם רואים בבירור את העקבות של ארבעה זוגות כפות.
"אני חושב," אמר חזרזיר, אחרי שגם הוא ליקק את קצה האף וגילה שזה לא מנחם הרבה, "אני חושב שבדיוק נזכרתי במשהו. בדיוק נזכרתי במשהו ששכחתי לעשות אתמול, ולא אוכל לעשות מחר. אז אני מניח שאני באמת צריך לחזור ולעשות אותו עכשיו."
"נעשה את זה אחר הצהריים, ואני אבוא איתך," אמר פו.
"זה לא דבר שאפשר לעשות אחר הצהריים," אמר חזרזיר מהר. "זה דבר של בוקר, מיוחד מאוד, שצריך לעשות בבוקר, ואם אפשר, בין השעות... מה השעה עכשיו, לדעתך?"
"בערך שתים עשרה," אמר ויני־הפו והסתכל על השמש.
"בין, כמו שאמרתי, השעות שתים עשרה ושתים עשרה וחמש דקות. אז באמת, פו יקר שלי, אם תסלח לי... מה זה?"
פו הסתכל למעלה אל השמיים, ואז, כששמע שוב את השריקה, הסתכל למעלה אל הענפים של עץ אלון גדול, ואז ראה חבר שלו.
"זה כריסטופר רובין," אמר.
"אה, אז הכול יהיה בסדר איתך," אמר חזרזיר. "איתו תהיה מוגן לגמרי. להתראות." והוא דהר הביתה הכי מהר שיכול, שמח מאוד שהוא שוב מחוץ לכל סכנה.
כריסטופר רובין ירד לאט מהעץ שלו.
"דובי טיפשון," אמר, "מה עשית? קודם הקפת את החורשה פעמיים לבד, ואז חזרזיר רץ אחריך והקפתם אותה שוב יחד, ואז בדיוק עמדתם להקיף אותה בפעם הרביעית..."
"רגע אחד," אמר ויני־הפו והרים את הכף.
הוא התיישב וחשב, בדרך הכי מהורהרת שהוא יכול לחשוב. אחר כך הכניס את הכף שלו לתוך אחד העקבות... ואחר כך גירד את האף פעמיים, וקם.
"כן," אמר ויני־הפו.
"עכשיו אני מבין," אמר ויני־הפו.
"הייתי טיפש ומבולבל," אמר, "ואני דב בלי שכל בכלל."
"אתה הדב הכי טוב בכל העולם," אמר כריסטופר רובין בקול מרגיע.
"באמת?" אמר פו בתקווה. ואז פניו אורו פתאום.
"בכל אופן," אמר, "כמעט הגיע זמן ארוחת הצהריים."
אז הוא הלך הביתה לאכול אותה.