החמור האפור הזקן, איה, עמד לבדו בפינה מלאת דרדרים ביער, רגליו הקדמיות פשוקות היטב וראשו מוטה הצידה, וחשב על דברים. לפעמים חשב לעצמו בעצב: "למה?" ולפעמים חשב: "מדוע?" ולפעמים חשב: "באשר לכך ש?" ולפעמים לא ממש ידע על מה הוא חושב. אז כשוויני־הפו הגיע בצעדים כבדים, איה שמח מאוד שיוכל להפסיק לחשוב לרגע, כדי להגיד לו "מה שלומך?" בקול קודר.
"ומה שלומך אתה?" אמר ויני־הפו.
איה הניע את הראש מצד לצד.
"לא הרבה שלום," אמר. "נראה לי שכבר הרבה זמן לא הרגשתי שום שלום."
"אוי, אוי," אמר פו, "צר לי לשמוע. בוא נסתכל עליך."
אז איה עמד שם והביט בעצב באדמה, וויני־הפו הקיף אותו פעם אחת מסביב.
"מה, מה קרה לזנב שלך?" אמר בהפתעה.
"מה באמת קרה לו?" אמר איה.
"הוא לא שם!"
"אתה בטוח?"
"נו, זנב או שהוא שם או שהוא לא שם. אי אפשר לטעות בזה. והזנב שלך לא שם!"
"אז מה כן שם?"
"כלום."
"בוא נסתכל," אמר איה, והסתובב לאט אל המקום שבו היה הזנב שלו לפני זמן קצר. ואז, כשגילה שהוא לא מצליח להשיג אותו, הסתובב לצד השני, עד שחזר למקום שבו היה בהתחלה. ואז הוריד את הראש והסתכל בין הרגליים הקדמיות, ולבסוף אמר באנחה ארוכה ועצובה: "נראה לי שאתה צודק."
"ברור שאני צודק," אמר פו.
"זה מסביר הרבה," אמר איה בקדרות. "זה מסביר הכול. אין פלא."
"בטח השארת אותו איפשהו," אמר ויני־הפו.
"בטח מישהו לקח אותו," אמר איה. "אופייני להם," הוסיף אחרי שתיקה ארוכה.
פו הרגיש שהוא צריך להגיד משהו מועיל, אבל לא ממש ידע מה. אז החליט לעשות משהו מועיל במקום.
"איה," אמר בחגיגיות, "אני, ויני־הפו, אמצא לך את הזנב שלך."
"תודה, פו," ענה איה. "אתה חבר אמיתי," אמר. "לא כמו כמה אחרים," אמר.
אז ויני־הפו יצא למצוא את הזנב של איה.
כשיצא לדרך, היה ביער בוקר אביב יפה. עננים קטנים ורכים שיחקו בשמחה בשמיים הכחולים, ומדי פעם קיפצו מול השמש כאילו באו לכבות אותה, ואז החליקו פתאום הצידה כדי שהבא בתור יקבל את התור שלו. דרכם וביניהם זרחה השמש באומץ. וחורשה שלבשה את האשוחים שלה כל השנה נראתה עכשיו זקנה ומרופטת, ליד התחרה הירוקה החדשה שעצי האשור לבשו ביופי כזה. דרך חורשות וסבכים צעד הדב, במורד מדרונות פתוחים של רותם ואברש, מעל אפיקי נחלים סלעיים, במעלה גדות תלולות של אבן חול ושוב אל האברש. וכך הגיע לבסוף, עייף ורעב, אל יער מאה הדונמים. כי ביער מאה הדונמים גר ינשוף.
"ואם מישהו יודע משהו על משהו," אמר הדב לעצמו, "זה ינשוף שיודע משהו על משהו," אמר, "או שקוראים לי לא ויני־הפו," אמר. "וקוראים לי," הוסיף. "אז הנה."
ינשוף גר בבית הערמונים, מעון עתיק ומקסים מאוד, שהיה מפואר יותר מהבית של כל אחד אחר, או לפחות כך נראה לדב, כי היה לו גם מקוש וגם חבל פעמון. מתחת למקוש היה שלט שאמר:
נע לצלצל עם נידרשט טשובע.
מתחת לחבל הפעמון היה שלט שאמר:
נה לדפוק עם לו נדרשת תשובא.
את השלטים האלה כתב כריסטופר רובין, שהיה היחיד ביער שידע לכתוב בלי שגיאות. כי ינשוף, אף על פי שהיה חכם בהרבה דברים, ידע לקרוא ולכתוב, וידע לכתוב את שמו, ישנוף, איכשהו התבלבל לגמרי במילים עדינות כמו חצבת וטוסט־עם־חמאה.
ויני־הפו קרא את שני השלטים בזהירות רבה, קודם מימין לשמאל, ואחר כך, למקרה שפספס משהו, משמאל לימין. ואז, ליתר ביטחון, דפק ומשך במקוש, ומשך ודפק בחבל הפעמון, וקרא בקול רם מאוד: "ינשוף! נדרשת לי תשובה! מדבר הדב." והדלת נפתחה, וינשוף הציץ החוצה.
"הלו, פו," אמר. "מה העניינים?"
"נוראיים ועצובים," אמר פו, "כי איה, שהוא חבר שלי, איבד את הזנב שלו. והוא מדוכדך מזה. אז אולי תוכל בטובך לספר לי איך למצוא לו אותו?"
"ובכן," אמר ינשוף, "הפרוצדורה הנהוגה במקרים כאלה היא כדלקמן."
"מה זה פְּרוּסָה־דוּרָה נְהוּגָה?" אמר פו. "כי אני דב עם מעט מאוד שכל, ומילים ארוכות מטרידות אותי."
"זה אומר 'הדבר שצריך לעשות'."
"כל עוד זה אומר את זה, לא אכפת לי," אמר פו בענווה.
"הדבר שצריך לעשות הוא כדלקמן. דבר ראשון: הַפָּצָה של פרס. אחר כך..."
"רגע אחד," אמר פו והרים את הכף. "מה אנחנו עושים עם ה... מה שאמרת? התעטשת בדיוק כשעמדת להגיד לי."
"לא התעטשתי."
"כן, התעטשת, ינשוף."
"סליחה, פו, לא התעטשתי. אי אפשר להתעטש בלי לדעת."
"נו, ואי אפשר לדעת בלי שמשהו התעטש."
"מה שאמרתי היה: 'דבר ראשון: הַפָּצָה של פרס'."
"אתה עושה את זה שוב," אמר פו בעצב.
"פרס!" אמר ינשוף בקול רם מאוד. "אנחנו כותבים מודעה שאומרת שניתן משהו גדול לכל מי שימצא את הזנב של איה."
"הבנתי, הבנתי," אמר פו והנהן. "אם כבר מדברים על משהו גדול," המשיך בחולמניות, "אני בדרך כלל אוכל משהו קטן בערך עכשיו, בערך בשעה הזאת של הבוקר," והוא הסתכל בגעגוע על הארון שבפינת הסלון של ינשוף, "רק פה מלא חלב מרוכז או משהו כזה, עם אולי ליקוק של דבש..."
"ובכן," אמר ינשוף, "אנחנו כותבים את המודעה הזאת, ותולים אותה בכל היער."
"ליקוק של דבש," מלמל הדב לעצמו, "או... או שלא, תלוי." והוא נאנח אנחה עמוקה, והתאמץ מאוד להקשיב למה שינשוף אומר.
אבל ינשוף המשיך ומשיך, והשתמש במילים ארוכות וארוכות יותר, עד שלבסוף חזר למקום שבו התחיל, והסביר שמי שצריך לכתוב את המודעה הוא כריסטופר רובין.
"הוא זה שכתב לי את השלטים על הדלת. ראית אותם, פו?"
כבר כמה זמן פו אמר "כן" ו"לא" לסירוגין, בעיניים עצומות, לכל מה שינשוף אמר. ומכיוון שבפעם הקודמת אמר "כן, כן", אמר עכשיו "לא, בכלל לא", בלי לדעת באמת על מה ינשוף מדבר.
"לא ראית אותם?" אמר ינשוף, מופתע קצת. "בוא תסתכל עליהם עכשיו."
אז הם יצאו החוצה. ופו הסתכל על המקוש ועל השלט שמתחתיו, והסתכל על חבל הפעמון ועל השלט שמתחתיו. וככל שהסתכל יותר על חבל הפעמון, כך הרגיש יותר שהוא כבר ראה משהו דומה לו, במקום אחר, מתישהו בעבר.
"חבל פעמון יפה, נכון?" אמר ינשוף.
פו הנהן.
"הוא מזכיר לי משהו," אמר, "אבל אני לא מצליח להיזכר מה. מאיפה השגת אותו?"
"פשוט נתקלתי בו ביער. הוא היה תלוי על שיח, ובהתחלה חשבתי שמישהו גר שם, אז צלצלתי בו, ולא קרה כלום. ואז צלצלתי בו שוב, חזק מאוד, והוא נשאר לי ביד. ומכיוון שנראה שאף אחד לא רוצה אותו, לקחתי אותו הביתה, ו..."
"ינשוף," אמר פו בחגיגיות, "טעית. מישהו כן רצה אותו."
"מי?"
"איה. החבר היקר שלי איה. הוא היה... הוא אהב אותו."
"אהב אותו?"
"היה קשור אליו מאוד," אמר ויני־הפו בעצב.
* * *
אז עם המילים האלה הוא הוריד אותו מהוו, והחזיר אותו לאיה. וכשכריסטופר רובין מסמר אותו שוב במקום הנכון, איה קיפץ ביער ונופף בזנב בשמחה כזאת, שוויני־הפו הרגיש פתאום מוזר לגמרי, ונאלץ למהר הביתה לנשנוש קטן של משהו, כדי לחזק את עצמו. וכשניגב את הפה חצי שעה אחר כך, שר לעצמו בגאווה:
מי מצא את הזנב?
"אני," אמר פו,
"בשתיים פחות רבע, כך,
(רק שבעצם זה היה אחת עשרה פחות רבע),
אני מצאתי את הזנב!"