יום אחד, כשכריסטופר רובין וויני־הפו וחזרזיר דיברו כולם יחד, כריסטופר רובין סיים את הביס שאכל, ואמר בקלילות: "ראיתי היום הפלאמפ, חזרזיר."
"מה הוא עשה?" שאל חזרזיר.
"סתם הלך לו בכבדות," אמר כריסטופר רובין. "אני לא חושב שהוא ראה אותי."
"אני ראיתי אחד פעם," אמר חזרזיר. "לפחות, נדמה לי שראיתי," אמר. "רק שאולי זה לא היה."
"גם אני," אמר פו, ותהה איך נראה הפלאמפ.
"לא רואים אותם הרבה," אמר כריסטופר רובין בקלילות.
"לא עכשיו," אמר חזרזיר.
"לא בתקופה הזאת של השנה," אמר פו.
אחר כך כולם דיברו על משהו אחר, עד שהגיע הזמן שפו וחזרזיר ילכו הביתה יחד. בהתחלה, כשצעדו בכבדות בשביל שבשולי יער מאה הדונמים, לא אמרו זה לזה הרבה. אבל כשהגיעו לנחל ועזרו זה לזה לעבור על אבני המעבר, ויכלו שוב ללכת זה לצד זה על האברש, הם התחילו לדבר בידידות על זה ועל ההוא. וחזרזיר אמר: "אם אתה מבין למה אני מתכוון, פו," ופו אמר: "בדיוק מה שאני חושב בעצמי, חזרזיר," וחזרזיר אמר: "אבל מצד שני, פו, אנחנו צריכים לזכור," ופו אמר: "נכון מאוד, חזרזיר, אף על פי ששכחתי את זה לרגע." ואז, בדיוק כשהגיעו לששת עצי האורן, פו הסתכל סביב לוודא שאף אחד אחר לא מקשיב, ואמר בקול חגיגי מאוד:
"חזרזיר, החלטתי משהו."
"מה החלטת, פו?"
"החלטתי לתפוס הפלאמפ."
פו הנהן כמה פעמים כשאמר את זה, וחיכה שחזרזיר יגיד "איך?" או "פו, אתה לא יכול!" או משהו מועיל כזה. אבל חזרזיר לא אמר כלום. האמת היא שחזרזיר הצטער שהוא לא חשב על זה קודם.
"אני אעשה את זה," אמר פו, אחרי שחיכה עוד קצת, "בעזרת מלכודת. והיא צריכה להיות מלכודת ערמומית, אז אתה תצטרך לעזור לי, חזרזיר."
"פו," אמר חזרזיר, שהרגיש עכשיו שוב שמח לגמרי, "אני אעזור." ואחר כך אמר: "איך נעשה את זה?" ופו אמר: "זה בדיוק העניין. איך?" ואז הם התיישבו יחד לחשוב על זה עד הסוף.
הרעיון הראשון של פו היה שיחפרו בור עמוק מאוד, ואז ההפלאמפ יגיע וייפול לתוך הבור, ו...
"למה?" אמר חזרזיר.
"למה מה?" אמר פו.
"למה שהוא ייפול פנימה?"
פו שפשף את האף בכף, ואמר שההפלאמפ אולי ילך לו, יזמזם שיר קטן ויסתכל לשמיים, ויתהה אם ירד גשם, ולכן לא יראה את הבור העמוק מאוד עד שיהיה בחצי הדרך למטה, וכבר יהיה מאוחר מדי.
חזרזיר אמר שזו מלכודת טובה מאוד, אבל מה אם כבר יורד גשם?
פו שפשף שוב את האף, ואמר שעל זה הוא לא חשב. ואז פניו אורו, והוא אמר שאם כבר יורד גשם, ההפלאמפ יסתכל לשמיים ויתהה אם יתבהר, ולכן לא יראה את הבור העמוק מאוד עד שיהיה בחצי הדרך למטה... וכבר יהיה מאוחר מדי.
חזרזיר אמר שעכשיו, אחרי שהנקודה הזאת הוסברה, הוא חושב שזו מלכודת ערמומית.
פו היה גאה מאוד כששמע את זה, והרגיש שההפלאמפ כבר כמעט תפוס. אבל היה עוד דבר אחד שצריך לחשוב עליו, והוא זה: איפה לחפור את הבור העמוק מאוד?
חזרזיר אמר שהמקום הכי טוב יהיה איפשהו שבו נמצא הפלאמפ, רגע לפני שהוא נופל לתוכו, רק בערך שלושים סנטימטר יותר קדימה.
"אבל אז הוא יראה אותנו חופרים אותו," אמר פו.
"לא אם הוא יסתכל לשמיים."
"הוא יחשוד," אמר פו, "אם במקרה יסתכל למטה." הוא חשב הרבה זמן ואז הוסיף בעצב: "זה לא קל כמו שחשבתי. אני מניח שבגלל זה כמעט אף פעם לא תופסים הפלאמפים."
"זה בטח העניין," אמר חזרזיר.
הם נאנחו וקמו. וכשהוציאו מעצמם כמה קוצים של רותם, התיישבו שוב. וכל הזמן פו אמר לעצמו: "אילו רק יכולתי לחשוב על משהו!" כי הוא היה בטוח שמוח חכם מאוד יכול לתפוס הפלאמפ, אילו רק ידע מה הדרך הנכונה לעשות את זה.
"נניח," אמר לחזרזיר, "שאתה היית רוצה לתפוס אותי. איך היית עושה את זה?"
"נו," אמר חזרזיר, "הייתי עושה את זה ככה. הייתי בונה מלכודת, ושם במלכודת צנצנת דבש, ואתה היית מריח אותה, ונכנס פנימה בעקבותיה, ו..."
"והייתי נכנס פנימה בעקבותיה," אמר פו בהתרגשות, "רק בזהירות רבה, כדי לא להיפגע, והייתי מגיע לצנצנת הדבש, והייתי מלקק קודם כול מסביב לשוליים, ומעמיד פנים שאין יותר, אתה יודע, ואז הייתי מתרחק וחושב על זה קצת, ואז חוזר ומתחיל ללקק באמצע הצנצנת, ואז..."
"כן, טוב, לא משנה. שם היית, ושם הייתי תופס אותך. עכשיו, הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו הוא: מה הפלאמפים אוהבים? אני חושב שבלוטים, לא? נשיג הרבה... היי, תתעורר, פו!"
פו, ששקע בחלום מאושר, התעורר בבהלה, ואמר שדבש הוא דבר הרבה יותר מלכודתי מדְבַלוּטִים. חזרזיר לא חשב כך. והם בדיוק עמדו להתווכח על זה, כשחזרזיר נזכר שאם ישימו בלוטים במלכודת, הוא יצטרך למצוא את הבלוטים, אבל אם ישימו דבש, פו יצטרך לוותר על קצת מהדבש שלו. אז הוא אמר: "בסדר, אז דבש," בדיוק כשגם פו נזכר בזה, ועמד להגיד: "בסדר, דבלוטים."
"דבש," אמר חזרזיר לעצמו בצורה מהורהרת, כאילו העניין כבר הוכרע. "אני אחפור את הבור, ואתה תלך להביא את הדבש."
"טוב מאוד," אמר פו, והלך משם בצעדים כבדים.
ברגע שהגיע הביתה, הלך למזווה, עמד על כיסא והוריד מהמדף העליון צנצנת דבש גדולה מאוד. היה כתוב עליה "דבס", אבל ליתר ביטחון, הוא הוריד את מכסה הנייר והסתכל עליה, והיא נראתה בדיוק כמו דבש. "אבל אף פעם אי אפשר לדעת," אמר פו. "אני זוכר שדוד שלי אמר פעם שהוא ראה גבינה בדיוק בצבע הזה." אז הוא הכניס פנימה את הלשון, ולקח ליקוק גדול. "כן," אמר, "זה דבש. אין ספק בזה. ודבש, הייתי אומר, עד תחתית הצנצנת. אלא אם כן, כמובן," אמר, "מישהו שם גבינה בתחתית, סתם בשביל הצחוק. אולי כדאי שאמשיך עוד קצת... ליתר ביטחון... למקרה שהפלאמפים לא אוהבים גבינה... כמוני... אה!" והוא נאנח אנחה עמוקה. "צדקתי. זה באמת דבש, עד הסוף."
אחרי שווידא את זה, לקח את הצנצנת בחזרה לחזרזיר. וחזרזיר הרים את הראש מתחתית הבור העמוק מאוד שלו, ואמר: "הבאת?" ופו אמר: "כן, אבל הצנצנת לא ממש מלאה," וזרק אותה למטה לחזרזיר. וחזרזיר אמר: "באמת שלא! זה כל מה שנשאר לך?" ופו אמר: "כן." כי זה מה שנשאר. אז חזרזיר שם את הצנצנת בתחתית הבור, וטיפס החוצה, והם הלכו הביתה יחד.
"נו, לילה טוב, פו," אמר חזרזיר, כשהגיעו לבית של פו. "ונפגשים מחר בשש בבוקר ליד עצי האורן, ונראה כמה הפלאמפים יש לנו במלכודת."
"בשש, חזרזיר. ויש לך חוט?"
"לא. בשביל מה אתה צריך חוט?"
"כדי להוביל אותם הביתה."
"אה!... נדמה לי שהפלאמפים באים כששורקים להם."
"יש שבאים ויש שלא. עם הפלאמפים אף פעם אי אפשר לדעת. נו, לילה טוב!"
"לילה טוב!"
וחזרזיר דהר אל הבית שלו, "לזרים א", בזמן שפו התכונן לשינה.
כמה שעות אחר כך, בדיוק כשהלילה התחיל להתגנב משם, פו התעורר פתאום בתחושה של שקיעה בבטן. הייתה לו התחושה הזאת כבר בעבר, והוא ידע מה היא אומרת. הוא היה רעב. אז הוא הלך למזווה, עמד על כיסא והושיט יד למדף העליון, ומצא... כלום.
"זה מוזר," חשב. "אני יודע שהייתה לי שם צנצנת דבש. צנצנת מלאה, מלאה בדבש עד למעלה, והיה כתוב עליה 'דבס', כדי שאדע שזה דבש. זה מוזר מאוד." ואז התחיל לשוטט הלוך ושוב, תוהה איפה היא, וממלמל לעצמו מלמול. ככה:
זה מאוד־מאוד מוזר,
כי היה לי דבש, ברור;
כי הייתה עליו מדבקה
שכתוב "דבס".
צנצנת מלאה, מְתוּקְלֶלֶת,
ואני לא יודע לאן היא הולכת,
לא, לא יודע לאן נעלמה...
נו, זה מוזר.
הוא מלמל את זה לעצמו שלוש פעמים, בצורה שהייתה קצת כמו שירה, כשפתאום נזכר. הוא שם אותה במלכודת הערמומית, כדי לתפוס את ההפלאמפ.
"אוף!" אמר פו. "הכול בא מזה שמנסים להיות נחמדים להפלאמפים." והוא חזר למיטה.
אבל הוא לא הצליח להירדם. ככל שניסה יותר לישון, כך הצליח פחות. הוא ניסה לספור כבשים, שזאת לפעמים דרך טובה להירדם, וכשזה לא עזר, ניסה לספור הפלאמפים. וזה היה גרוע יותר. כי כל הפלאמפ שספר הלך ישר אל צנצנת דבש של פו, ואכל את כולה. כמה דקות שכב שם אומלל, אבל כשההפלאמפ החמש מאות שמונים ושבעה ליקק את הלסתות שלו ואמר לעצמו: "דבש טוב מאוד, הדבש הזה, אני לא זוכר מתי טעמתי דבש טוב יותר," פו לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא קפץ מהמיטה, רץ מהבית, ורץ ישר לששת עצי האורן.
השמש עוד הייתה במיטה, אבל בשמיים מעל יער מאה הדונמים כבר היה אור קלוש, שהראה שהיא מתעוררת ובקרוב תבעט מעליה את השמיכות. באור הקלוש נראו עצי האורן קרים ובודדים, והבור העמוק מאוד נראה עמוק יותר משהיה, וצנצנת הדבש של פו בתחתיתו הייתה משהו מסתורי, צורה ותו לא. אבל כשהתקרב אליה, האף שלו אמר לו שזה באמת דבש, והלשון שלו יצאה והתחילה ללטש את הפה, מוכנה.
"אוף!" אמר פו, כשהכניס את האף לתוך הצנצנת. "הפלאמפ אכל ממנה!" ואז חשב קצת ואמר: "אה, לא, אני אכלתי. שכחתי."
ובאמת, הוא אכל את רוב הדבש. אבל נשאר קצת ממש בתחתית הצנצנת, והוא דחף פנימה את כל הראש, והתחיל ללקק...
כעבור זמן מה התעורר חזרזיר. ברגע שהתעורר, אמר לעצמו: "אוי!" ואז אמר באומץ: "כן," ואז, באומץ רב עוד יותר: "בהחלט." אבל הוא לא הרגיש אמיץ במיוחד, כי המילה שבאמת קיפצה לו במוח הייתה "הפלאמפים".
איך נראה הפלאמפ?
האם הוא אכזרי?
האם הוא באמת בא כששורקים? ואיך הוא בא?
האם הוא אוהב חזירים בכלל?
ואם הוא אוהב חזירים, האם זה משנה איזה מין חזיר?
ונניח שהוא אכזרי לחזירים, האם זה ישנה משהו אם לחזיר יש סבא בשם לזרים אברהם?
הוא לא ידע את התשובה לאף אחת מהשאלות האלה... והוא עמד לראות את ההפלאמפ הראשון שלו בעוד בערך שעה!
כמובן, פו יהיה איתו, ובשניים זה הרבה יותר ידידותי. אבל נניח שהפלאמפים אכזריים מאוד לחזירים וגם לדובים? האם לא עדיף להעמיד פנים שכואב לו הראש, ושהוא לא יכול לעלות הבוקר לששת עצי האורן? אבל מצד שני, נניח שיהיה יום יפה מאוד, ולא יהיה שום הפלאמפ במלכודת, ואז הוא ישכב במיטה כל הבוקר, ויבזבז את הזמן שלו סתם. מה לעשות?
ואז היה לו רעיון חכם. הוא יעלה עכשיו בשקט מאוד לששת עצי האורן, יציץ בזהירות רבה לתוך המלכודת, ויראה אם יש שם הפלאמפ. ואם יש, הוא יחזור למיטה, ואם אין, אז לא.
אז הוא יצא לדרך. בהתחלה חשב שלא יהיה הפלאמפ במלכודת, ואחר כך חשב שיהיה, וככל שהתקרב היה בטוח שיהיה, כי שמע אותו מתהפלאמפ שם בכל הכוח.
"אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי!" אמר חזרזיר לעצמו. והוא רצה לברוח. אבל איכשהו, אחרי שהגיע כל כך קרוב, הרגיש שהוא חייב רק לראות איך נראה הפלאמפ. אז הוא התגנב לצד המלכודת והציץ פנימה...
וכל הזמן הזה ניסה ויני־הפו להוריד את צנצנת הדבש מהראש. ככל שניער אותה יותר, כך נתקעה חזק יותר.
"אוף!" אמר בתוך הצנצנת, ו"הצילו!" ובעיקר "איי!" והוא ניסה לחבוט אותה בדברים, אבל מכיוון שלא ראה במה הוא חובט אותה, זה לא עזר לו. והוא ניסה לטפס החוצה מהמלכודת, אבל מכיוון שלא ראה כלום חוץ מצנצנת, וגם ממנה לא הרבה, הוא לא מצא את הדרך. אז לבסוף הרים את הראש, עם הצנצנת והכול, ושאג שאגה רמה של עצב וייאוש... ובדיוק ברגע הזה הציץ חזרזיר למטה.
"הצילו, הצילו!" צעק חזרזיר. "הפלאמפ, הפלאמפ נורא!" והוא ברח משם הכי מהר שיכול, ועדיין צעק: "הצילו, הצילו, נפלאמפ הורא! הוף, הוף, הפלורא נאמפ! הול, הול, נורלאמפ הפרא!" והוא לא הפסיק לצעוק ולרוץ עד שהגיע לבית של כריסטופר רובין.
"מה קרה, חזרזיר?" אמר כריסטופר רובין, שבדיוק קם.
"הֶפְּ," אמר חזרזיר, ונשם כל כך חזק שכמעט לא יכול היה לדבר, "הֶפְּ... הֶפְּ... הפלאמפ."
"איפה?"
"שם למעלה," אמר חזרזיר ונופף בכף.
"איך הוא נראה?"
"כמו... כמו... היה לו הראש הכי גדול שראית אי פעם, כריסטופר רובין. דבר ענק עצום, כמו... כמו כלום. גדול גדול... נו, כמו... אני לא יודע... כמו כלום גדול עצום. כמו צנצנת."
"נו," אמר כריסטופר רובין ונעל את הנעליים, "אני אלך להסתכל עליו. בוא."
חזרזיר לא פחד כשכריסטופר רובין היה איתו, אז הם יצאו לדרך...
"אני שומע אותו, ואתה?" אמר חזרזיר בדאגה, כשהתקרבו.
"אני שומע משהו," אמר כריסטופר רובין.
זה היה פו, שחבט את הראש בשורש עץ שמצא.
"הנה!" אמר חזרזיר. "נכון שזה נורא?" והוא החזיק חזק ביד של כריסטופר רובין.
פתאום כריסטופר רובין התחיל לצחוק... והוא צחק... וצחק... וצחק. ובזמן שעוד צחק, טְרָאח! נחבט הראש של ההפלאמפ בשורש העץ, ופְּרָאח! התנפצה הצנצנת, והראש של פו יצא שוב החוצה...
ואז חזרזיר הבין איזה חזרזיר טיפש הוא היה, והוא התבייש כל כך, שרץ ישר הביתה ונכנס למיטה עם כאב ראש. אבל כריסטופר רובין ופו הלכו הביתה לאכול ארוחת בוקר יחד.
"אוי, דב!" אמר כריסטופר רובין. "כמה שאני אוהב אותך!"
"גם אני," אמר פו.