איה, החמור האפור הזקן, עמד על גדת הנחל והסתכל על עצמו במים.
"פתטי," אמר. "זה מה שזה. פתטי."
הוא הסתובב והלך לאט לאורך הנחל כעשרים מטרים, חצה אותו בשכשוך, וחזר לאט בצד השני. ואז הסתכל שוב על עצמו במים.
"כמו שחשבתי," אמר. "גם מהצד הזה לא יותר טוב. אבל לאף אחד לא אכפת. לאף אחד זה לא משנה. פתטי, זה מה שזה."
מאחוריו נשמע רשרוש בשרכים, ופו יצא מהם.
"בוקר טוב, איה," אמר פו.
"בוקר טוב, פו הדב," אמר איה בקדרות. "אם זה באמת בוקר טוב," אמר. "ואני בספק," אמר.
"מה, מה קרה?"
"כלום, פו הדב, כלום. לא כולנו יכולים, ויש מאיתנו שלא. זה כל העניין."
"לא כולנו יכולים מה?" אמר פו ושפשף את האף.
"שמחה. שירים וריקודים. עוגה, עוגה, עוגה, כולנו במעגל."
"אה!" אמר פו. הוא חשב הרבה זמן, ואז שאל: "איזו עוגה?"
"ז'ואה דה ויבר," המשיך איה בקדרות. "מילה צרפתית שפירושה ז'ואה דה ויבר," הסביר. "אני לא מתלונן, אבל ככה זה."
פו התיישב על אבן גדולה, וניסה להבין את זה. זה נשמע לו כמו חידה, והוא אף פעם לא היה טוב בחידות, כי היה דב עם מעט מאוד שכל. אז במקום זה הוא שר את "פשטידת קוטלסטון":
קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון,
זבוב לא יציפר, אבל ציפור תעוף בלי חשבון.
שאלו אותי חידה, ואענה בביטחון:
"קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון."
זה היה הבית הראשון. כשסיים אותו, איה לא אמר במפורש שהוא לא אוהב אותו, אז פו שר לו באדיבות רבה את הבית השני:
קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון,
דג לא יודע לשרוק, וגם אני לא, זה לא אסון.
שאלו אותי חידה, ואענה בביטחון:
"קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון."
איה עדיין לא אמר כלום, אז פו זמזם לעצמו בשקט את הבית השלישי:
קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון,
למה תרנגולת? אין לי שום רעיון.
שאלו אותי חידה, ואענה בביטחון:
"קוטלסטון, קוטלסטון, פשטידת קוטלסטון."
"נכון מאוד," אמר איה. "שיר. אומטי־טידלי, אומטי־טו. בואו נקטוף אגוזים ופרחים. תיהנה."
"אני נהנה," אמר פו.
"יש מי שיכולים," אמר איה.
"מה, מה קרה?"
"קרה משהו?"
"אתה נראה כל כך עצוב, איה."
"עצוב? למה שאהיה עצוב? היום יום ההולדת שלי. היום הכי שמח בשנה."
"יום ההולדת שלך?" אמר פו בהפתעה גדולה.
"ברור. אתה לא רואה? תסתכל על כל המתנות שקיבלתי." הוא נופף ברגל מצד לצד. "תסתכל על עוגת יום ההולדת. נרות וסוכר ורוד."
פו הסתכל, קודם ימינה ואחר כך שמאלה.
"מתנות?" אמר פו. "עוגת יום הולדת?" אמר פו. "איפה?"
"אתה לא רואה אותן?"
"לא," אמר פו.
"גם אני לא," אמר איה. "בדיחה," הסביר. "הה הה!"
פו גירד את הראש, כי כל זה בלבל אותו קצת.
"אבל באמת יש לך היום יום הולדת?" שאל.
"באמת."
"אה! נו, מזל טוב, איה, עד מאה ועשרים."
"ומזל טוב גם לך, פו הדב, עד מאה ועשרים."
"אבל היום זה לא יום ההולדת שלי."
"לא, זה שלי."
"אבל אמרת 'מזל טוב'..."
"נו, אז מה? אתה לא רוצה להיות אומלל ביום ההולדת שלי, נכון?"
"אה, הבנתי," אמר פו.
"זה מספיק גרוע," אמר איה, וכמעט נשבר, "שאני בעצמי אומלל, בלי מתנות ובלי עוגה ובלי נרות, ובלי שאף אחד שם לב אליי כמו שצריך. אבל אם גם כל האחרים יהיו אומללים..."
זה היה יותר מדי בשביל פו. "חכה פה!" קרא לאיה, והסתובב ומיהר הביתה הכי מהר שיכול. כי הוא הרגיש שהוא חייב להביא לאיה המסכן מתנה כלשהי מיד, ותמיד יוכל לחשוב על מתנה הגונה אחר כך.
מחוץ לבית שלו מצא את חזרזיר, שקפץ למעלה ולמטה וניסה להגיע למקוש.
"הלו, חזרזיר," אמר.
"הלו, פו," אמר חזרזיר.
"מה אתה מנסה לעשות?"
"ניסיתי להגיע למקוש," אמר חזרזיר. "סתם קפצתי לבקר..."
"תן לי לעשות את זה בשבילך," אמר פו באדיבות. אז הוא הושיט את הכף ודפק בדלת. "בדיוק ראיתי את איה," התחיל, "ואיה המסכן במצב עצוב מאוד, כי היום יום ההולדת שלו, ואף אחד לא שם לב לזה, והוא קודר מאוד, אתה יודע איך איה, והנה הוא היה שם, ו... כמה זמן לוקח למי שגר פה לפתוח את הדלת." והוא דפק שוב.
"אבל פו," אמר חזרזיר, "זה הבית שלך!"
"אה!" אמר פו. "נכון," אמר. "נו, בוא ניכנס."
אז הם נכנסו. הדבר הראשון שפו עשה היה ללכת לארון, לבדוק אם נשארה לו צנצנת דבש קטנה. ונשארה, אז הוא הוריד אותה.
"אני נותן את זה לאיה," הסביר, "במתנה. מה אתה תיתן?"
"אני לא יכול לתת גם את זה?" אמר חזרזיר. "משנינו?"
"לא," אמר פו. "זו לא תהיה תוכנית טובה."
"טוב, אז אני אתן לו בלון. נשאר לי אחד מהמסיבה שלי. אני אלך להביא אותו עכשיו, כן?"
"זה, חזרזיר, רעיון טוב מאוד. זה בדיוק מה שאיה צריך כדי לשמוח. אי אפשר להיות לא־שמח עם בלון."
אז חזרזיר דהר משם, ולכיוון השני הלך פו עם צנצנת הדבש שלו.
היה יום חם, והייתה לו דרך ארוכה ללכת. הוא לא עבר יותר מחצי הדרך, כשתחושה מוזרה כזאת התחילה לזחול על כולו. היא התחילה בקצה האף, וטפטפה דרך כל הגוף ויצאה בכפות הרגליים. זה היה בדיוק כאילו מישהו בתוכו אומר: "נו, פו, הגיע הזמן למשהו קטן."
"אוי, אוי," אמר פו, "לא ידעתי שכבר כל כך מאוחר." אז הוא התיישב והוריד את המכסה מצנצנת הדבש. "מזל שהבאתי את זה איתי," חשב. "הרבה דובים שיוצאים ביום חם כזה בכלל לא היו חושבים להביא איתם משהו קטן." והוא התחיל לאכול.
"עכשיו, רגע," חשב, כשליקק את הליקוק האחרון מתוך הצנצנת, "לאן הלכתי? אה, כן, איה." הוא קם לאט.
ואז, פתאום, הוא נזכר. הוא אכל את מתנת יום ההולדת של איה!
"אוף!" אמר פו. "מה אני אעשה? אני חייב לתת לו משהו."
לרגע לא הצליח לחשוב על כלום. ואז חשב: "נו, זאת צנצנת יפה מאוד, גם אם אין בה דבש. ואם אשטוף אותה עד שתהיה נקייה, ואבקש ממישהו לכתוב עליה 'יום הולדת שמח', איה יוכל לשמור בה דברים, וזה יכול להיות שימושי." אז מכיוון שבדיוק עבר ליד יער מאה הדונמים, הוא נכנס לבקר את ינשוף, שגר שם.
"בוקר טוב, ינשוף," אמר.
"בוקר טוב, פו," אמר ינשוף.
"מזל טוב ליום ההולדת של איה," אמר פו.
"אה, זה מה שיש היום?"
"מה אתה נותן לו, ינשוף?"
"מה אתה נותן לו, פו?"
"אני נותן לו צנצנת שימושית לשמור בה דברים, ורציתי לשאול אותך..."
"זאת היא?" אמר ינשוף ולקח אותה מהכף של פו.
"כן, ורציתי לשאול אותך..."
"מישהו שמר בה דבש," אמר ינשוף.
"אפשר לשמור בה כל דבר," אמר פו ברצינות. "היא שימושית מאוד ככה. ורציתי לשאול אותך..."
"כדאי שתכתוב עליה 'יום הולדת שמח'."
"את זה בדיוק רציתי לשאול אותך," אמר פו. "כי הכתיב שלי מתנדנד. זה כתיב טוב, אבל הוא מתנדנד, והאותיות נכנסות למקומות הלא נכונים. אתה תכתוב עליה בשבילי 'יום הולדת שמח'?"
"זאת צנצנת יפה," אמר ינשוף והסתכל עליה מכל הצדדים. "אני לא יכול לתת גם אותה? משנינו?"
"לא," אמר פו. "זו לא תהיה תוכנית טובה. עכשיו אני רק אשטוף אותה קודם, ואז תוכל לכתוב עליה."
ובכן, הוא שטף את הצנצנת וייבש אותה, בזמן שינשוף ליקק את קצה העיפרון שלו ותהה איך כותבים "יום הולדת".
"אתה יודע לקרוא, פו?" שאל, קצת בדאגה. "יש שלט על דפיקה וצלצול מחוץ לדלת שלי, שכריסטופר רובין כתב. הצלחת לקרוא אותו?"
"כריסטופר רובין סיפר לי מה כתוב בו, ואז הצלחתי."
"נו, אז אני אספר לך מה כתוב בזה, ואז תוכל."
אז ינשוף כתב... וזה מה שהוא כתב:
יומ הולתד שמך יוםם הולדט הולתד.
פו הסתכל בהערצה.
"אני רק כותב 'יום הולדת שמח'," אמר ינשוף בקלילות.
"זה ארוך ויפה," אמר פו, שהתרשם מאוד.
"נו, בעצם, כמובן, אני כותב 'יום הולדת שמח מאוד, באהבה מפו'. מטבע הדברים, צריך הרבה עיפרון כדי להגיד דבר ארוך כזה."
"אה, הבנתי," אמר פו.
בזמן שכל זה קרה, חזרזיר חזר לבית שלו להביא את הבלון של איה. הוא החזיק אותו חזק מאוד צמוד לעצמו, כדי שלא יעוף ברוח, ורץ הכי מהר שיכול, כדי להגיע לאיה לפני פו. כי הוא חשב שהוא רוצה להיות הראשון שנותן מתנה, כאילו חשב על זה לבד, בלי שאף אחד אמר לו. וכשרץ וחשב כמה איה ישמח, לא הסתכל לאן הוא הולך... ופתאום הכניס את הרגל לתוך מחילה של ארנב, ונפל על הפנים.
בום!!!???***!!!
חזרזיר שכב שם ותהה מה קרה. בהתחלה חשב שכל העולם התפוצץ, ואחר כך חשב שאולי רק החלק של היער, ואחר כך חשב שאולי רק הוא התפוצץ, ועכשיו הוא לבד על הירח או איפשהו, ולעולם לא יראה שוב את כריסטופר רובין או את פו או את איה. ואז חשב: "נו, גם אם אני על הירח, אני לא חייב לשכב על הפנים כל הזמן." אז הוא קם בזהירות והסתכל סביבו.
הוא עדיין היה ביער!
"נו, זה מוזר," חשב. "מעניין מה היה הבום הזה. לא יכולתי לעשות רעש כזה סתם מנפילה. ואיפה הבלון שלי? ומה עושה פה הסמרטוט הקטן והרטוב הזה?"
זה היה הבלון!
"אוי, ואבוי!" אמר חזרזיר. "אוי, ואבוי, אוי ואבוי ואבוי! נו, עכשיו כבר מאוחר מדי. אני לא יכול לחזור, ואין לי בלון אחר, ואולי איה לא אוהב בלונים כל כך הרבה."
אז הוא המשיך לדהור, עכשיו די בעצב, וירד אל גדת הנחל שבה עמד איה, וקרא לו.
"בוקר טוב, איה," צעק חזרזיר.
"בוקר טוב, חזרזיר קטן," אמר איה. "אם זה באמת בוקר טוב," אמר. "ואני בספק," אמר. "לא שזה משנה," אמר.
"מזל טוב, עד מאה ועשרים," אמר חזרזיר, כשהתקרב.
איה הפסיק להסתכל על עצמו בנחל, והסתובב לבהות בחזרזיר.
"תגיד את זה שוב," אמר.
"מזל ט..."
"רגע אחד."
בעודו מתאזן על שלוש רגליים, התחיל להרים בזהירות רבה את הרגל הרביעית אל האוזן. "עשיתי את זה אתמול," הסביר, כשנפל בפעם השלישית. "זה קל מאוד. זה כדי שאשמע טוב יותר... הנה, זהו! נו, מה אמרת?" הוא דחף את האוזן קדימה בפרסה.
"מזל טוב, עד מאה ועשרים," אמר חזרזיר שוב.
"לי?"
"כמובן, איה."
"יום ההולדת שלי?"
"כן."
"יש לי יום הולדת אמיתי?"
"כן, איה, והבאתי לך מתנה."
איה הוריד את הפרסה הימנית מהאוזן הימנית, הסתובב, ובקושי רב הרים את הפרסה השמאלית.
"את זה אני צריך לשמוע באוזן השנייה," אמר. "נו."
"מתנה," אמר חזרזיר בקול רם מאוד.
"שוב לי?"
"כן."
"עדיין יום ההולדת שלי?"
"כמובן, איה."
"עדיין יש לי יום הולדת אמיתי?"
"כן, איה, והבאתי לך בלון."
"בלון?" אמר איה. "אמרת בלון? אחד מהדברים הגדולים והצבעוניים האלה שמנפחים? שמחה, שירים וריקודים, הנה אנחנו כאן והנה אנחנו שם?"
"כן, אבל אני חושש... אני מצטער מאוד, איה... אבל כשרצתי להביא לך אותו, נפלתי."
"אוי, אוי, איזה חוסר מזל! רצת מהר מדי, אני מניח. לא נפגעת, חזרזיר קטן?"
"לא, אבל אני... אני... אוי, איה, פוצצתי את הבלון!"
השתררה שתיקה ארוכה מאוד.
"הבלון שלי?" אמר איה לבסוף.
חזרזיר הנהן.
"בלון יום ההולדת שלי?"
"כן, איה," אמר חזרזיר והשתנק קצת. "הנה הוא. עם... עם מזל טוב, עד מאה ועשרים." והוא נתן לאיה את הסמרטוט הקטן והרטוב.
"זה הוא?" אמר איה, מופתע קצת.
חזרזיר הנהן.
"המתנה שלי?"
חזרזיר הנהן שוב.
"הבלון?"
"כן."
"תודה, חזרזיר," אמר איה. "אכפת לך שאשאל," המשיך, "אבל באיזה צבע היה הבלון הזה כשהוא... כשהוא עוד היה בלון?"
"אדום."
"סתם תהיתי... אדום," מלמל לעצמו. "הצבע האהוב עליי... כמה גדול הוא היה?"
"בערך בגודל שלי."
"סתם תהיתי... בערך בגודל של חזרזיר," אמר לעצמו בעצב. "הגודל האהוב עליי. נו, נו."
חזרזיר הרגיש אומלל מאוד, ולא ידע מה להגיד. הוא עוד פתח את הפה כדי להתחיל משהו, ואז החליט שאין טעם להגיד את זה, כששמע צעקה מהצד השני של הנחל. והנה פו.
"מזל טוב, עד מאה ועשרים," קרא פו, ששכח שכבר אמר את זה.
"תודה, פו, אני בדרך לשם," אמר איה בקדרות.
"הבאתי לך מתנה קטנה," אמר פו בהתרגשות.
"כבר קיבלתי אותה," אמר איה.
פו כבר חצה את הנחל בשכשוך אל איה, וחזרזיר ישב קצת הצידה, הראש בין הכפות, ומשתנק לעצמו.
"זאת צנצנת שימושית," אמר פו. "הנה היא. וכתוב עליה 'יום הולדת שמח מאוד, באהבה מפו'. זה מה שכל הכתב הזה. והיא בשביל לשים בה דברים. הנה!"
כשאיה ראה את הצנצנת, הוא התרגש מאוד.
"מה!" אמר. "נדמה לי שהבלון שלי ייכנס בדיוק לצנצנת הזאת!"
"אוי, לא, איה," אמר פו. "בלונים גדולים מדי בשביל להיכנס לצנצנות. מה שעושים עם בלון זה מחזיקים את הבלון..."
"לא את שלי," אמר איה בגאווה. "תסתכל, חזרזיר!" וכשחזרזיר הסתכל סביב בעצב, איה הרים את הבלון בשיניים, והניח אותו בזהירות בתוך הצנצנת. הוציא אותו והניח על האדמה, ואז הרים אותו שוב והחזיר אותו בזהירות פנימה.
"באמת!" אמר פו. "הוא נכנס!"
"באמת!" אמר חזרזיר. "והוא יוצא!"
"נכון?" אמר איה. "הוא נכנס ויוצא כמו כלום."
"אני כל כך שמח," אמר פו בשמחה, "שחשבתי לתת לך צנצנת שימושית לשים בה דברים."
"אני כל כך שמח," אמר חזרזיר בשמחה, "שחשבתי לתת לך משהו לשים בצנצנת שימושית."
אבל איה לא הקשיב. הוא הוציא את הבלון, והחזיר אותו שוב, מאושר עד הגג...
* * *
"ואני לא נתתי לו כלום?" שאל כריסטופר רובין בעצב.
"ברור שנתת," אמרתי. "נתת לו, אתה לא זוכר?, קצת... קצת..."
"נתתי לו קופסת צבעים לצבוע דברים."
"זה היה זה."
"למה לא נתתי לו אותה בבוקר?"
"היית כל כך עסוק בהכנת המסיבה שלו. הייתה לו עוגה עם ציפוי למעלה, ושלושה נרות, והשם שלו בסוכר ורוד, ו..."
"כן, אני זוכר," אמר כריסטופר רובין.