נראה שאף אחד לא ידע מאיפה הם באו, אבל הנה הם היו ביער: קנגה ורו התינוק. כשפו שאל את כריסטופר רובין: "איך הם הגיעו לכאן?" כריסטופר רובין אמר: "בדרך הרגילה, אם אתה מבין למה אני מתכוון, פו." ופו, שלא הבין, אמר: "אה!" ואז הנהן פעמיים ואמר: "בדרך הרגילה. אה!" ואז הלך לבקר את החבר שלו חזרזיר, לשמוע מה הוא חושב על זה. ובבית של חזרזיר מצא את ארנב. אז כולם דיברו על זה יחד.
"מה שלא מוצא חן בעיניי בעניין הזה הוא זה," אמר ארנב. "הנה אנחנו, אתה, פו, ואתה, חזרזיר, ואני, ופתאום..."
"ואיה," אמר פו.
"ואיה, ואז פתאום..."
"וינשוף," אמר פו.
"וינשוף, ואז לפתע פתאום..."
"אה, ואיה," אמר פו. "שכחתי אותו."
"הנה... אנחנו," אמר ארנב לאט ובזהירות רבה, "כולנו... יחד, ואז, פתאום, אנחנו מתעוררים בוקר אחד, ומה אנחנו מוצאים? אנחנו מוצאים חיה זרה בינינו. חיה שאפילו לא שמענו עליה אף פעם! חיה שסוחבת את המשפחה שלה איתה בכיס! נניח שאני הייתי סוחב את המשפחה שלי איתי בכיס, כמה כיסים הייתי צריך?"
"שישה עשר," אמר חזרזיר.
"שבעה עשר, לא?" אמר ארנב. "ועוד אחד בשביל ממחטה, זה שמונה עשר. שמונה עשר כיסים בחליפה אחת! אין לי זמן לזה."
השתררה שתיקה ארוכה ומהורהרת... ואז פו, שקימט את המצח בחוזקה כבר כמה דקות, אמר: "לי יוצא חמישה עשר."
"מה?" אמר ארנב.
"חמישה עשר."
"חמישה עשר מה?"
"המשפחה שלך."
"מה איתם?"
פו שפשף את האף ואמר שהוא חשב שארנב דיבר על המשפחה שלו.
"באמת?" אמר ארנב בקלילות.
"כן, אמרת..."
"לא משנה, פו," אמר חזרזיר בקוצר רוח.
"השאלה היא: מה אנחנו עושים בעניין קנגה?"
"אה, הבנתי," אמר פו.
"הדרך הכי טובה," אמר ארנב, "תהיה זאת. הדרך הכי טובה תהיה לגנוב את רו התינוק ולהחביא אותו. ואז, כשקנגה תגיד: 'איפה רו התינוק?' אנחנו נגיד: 'אהה!'"
"אהה!" אמר פו, מתאמן. "אהה! אהה!... כמובן," המשיך, "אפשר להגיד 'אהה!' גם אם לא גנבנו את רו התינוק."
"פו," אמר ארנב בחביבות, "אין לך שכל."
"אני יודע," אמר פו בענווה.
"אנחנו אומרים 'אהה!' כדי שקנגה תדע שאנחנו יודעים איפה רו התינוק. 'אהה!' פירושו: 'נגיד לך איפה רו התינוק, אם תבטיחי ללכת מהיער ולעולם לא לחזור.' עכשיו אל תדברו בזמן שאני חושב."
פו הלך לפינה וניסה להגיד 'אהה!' בקול כזה. לפעמים נדמה היה לו שזה באמת אומר את מה שארנב אמר, ולפעמים נדמה היה לו שלא. "אני מניח שזה רק עניין של אימון," חשב. "מעניין אם גם קנגה תצטרך להתאמן כדי להבין את זה."
"יש רק דבר אחד," אמר חזרזיר, והתנועע קצת באי שקט. "דיברתי עם כריסטופר רובין, והוא אמר שקנגה נחשבת בדרך כלל לאחת החיות הפראיות יותר. אני לא מפחד מחיות פראיות באופן רגיל, אבל ידוע לכולם שאם לוקחים מאחת החיות הפראיות יותר את הגור שלה, היא נעשית פראית כמו שתיים מהחיות הפראיות יותר. ואם כך, אולי 'אהה!' זה דבר טיפשי להגיד."
"חזרזיר," אמר ארנב, הוציא עיפרון וליקק את הקצה שלו, "אין לך אומץ."
"קשה להיות אמיץ," אמר חזרזיר והשתנק קצת, "כשאתה רק חיה קטנה מאוד."
ארנב, שכבר התחיל לכתוב בשקידה רבה, הרים את הראש ואמר:
"בגלל שאתה חיה קטנה מאוד, אתה תהיה שימושי בהרפתקה שלפנינו."
חזרזיר התרגש כל כך מהרעיון להיות שימושי, ששכח לפחד. וכשארנב המשיך ואמר שקנגות פראיות רק בחודשי החורף, ובשאר הזמן הן בעלות אופי חביב, הוא כמעט לא הצליח לשבת בשקט, כל כך רצה להתחיל להיות שימושי מיד.
"ומה איתי?" אמר פו בעצב. "אני מניח שאני לא אהיה שימושי?"
"לא נורא, פו," אמר חזרזיר בנחמה. "אולי בפעם אחרת."
"בלי פו," אמר ארנב בחגיגיות כשחידד את העיפרון, "ההרפתקה הזאת בלתי אפשרית."
"אה!" אמר חזרזיר, וניסה לא להיראות מאוכזב. אבל פו הלך לפינת החדר ואמר לעצמו בגאווה: "בלתי אפשרית בלעדיי! דב כזה."
"עכשיו תקשיבו כולכם," אמר ארנב כשסיים לכתוב, ופו וחזרזיר ישבו והקשיבו בשקיקה רבה, בפה פתוח. זה מה שארנב הקריא:
תוכנית ללכידת רו התינוק
1. הערות כלליות: קנגה רצה יותר מהר מכל אחד מאיתנו, אפילו ממני.
2. עוד הערות כלליות: קנגה אף פעם לא מורידה את העין מרו התינוק, חוץ מכשהוא מכופתר בבטחה בתוך הכיס שלה.
3. לכן: אם אנחנו רוצים ללכוד את רו התינוק, אנחנו צריכים יתרון התחלתי גדול, כי קנגה רצה יותר מהר מכל אחד מאיתנו, אפילו ממני. (ראו 1.)
4. מחשבה: אם רו היה קופץ החוצה מהכיס של קנגה, וחזרזיר היה קופץ פנימה, קנגה לא הייתה יודעת מה ההבדל, כי חזרזיר הוא חיה קטנה מאוד.
5. כמו רו.
6. אבל קנגה תצטרך קודם להסתכל לכיוון השני, כדי שלא תראה את חזרזיר קופץ פנימה.
7. ראו 2.
8. עוד מחשבה: אבל אם פו ידבר איתה בהתרגשות רבה, היא אולי תסתכל לכיוון השני לרגע.
9. ואז אני אוכל לברוח עם רו.
10. מהר.
11. וקנגה לא תגלה את ההבדל עד אחר כך.
ובכן, ארנב הקריא את זה בגאווה, ולזמן מה אחרי שהקריא, אף אחד לא אמר כלום. ואז חזרזיר, שפתח וסגר את הפה בלי להוציא קול, הצליח להגיד בקול צרוד מאוד:
"ו... אחר כך?"
"למה אתה מתכוון?"
"כשקנגה כן תגלה את ההבדל?"
"אז כולנו נגיד 'אהה!'"
"שלושתנו?"
"כן."
"אה!"
"מה, מה הבעיה, חזרזיר?"
"שום דבר," אמר חזרזיר, "כל עוד שלושתנו אומרים את זה. כל עוד שלושתנו אומרים את זה," אמר חזרזיר, "לא אכפת לי," אמר, "אבל לא הייתי רוצה להגיד 'אהה!' לבד. זה לא יישמע טוב בכלל באותה מידה. דרך אגב," אמר, "אתה בטוח לגמרי במה שאמרת על חודשי החורף?"
"חודשי החורף?"
"כן, שהן פראיות רק בחודשי החורף."
"אה, כן, כן, זה בסדר. נו, פו? אתה מבין מה אתה צריך לעשות?"
"לא," אמר פו הדב. "עוד לא," אמר. "מה אני עושה?"
"נו, אתה רק צריך לדבר עם קנגה בלי הפסקה, כדי שהיא לא תשים לב לשום דבר."
"אה! על מה?"
"על מה שאתה רוצה."
"אתה מתכוון, כמו לספר לה קצת שירה או משהו כזה?"
"זהו זה," אמר ארנב. "מצוין. עכשיו בואו."
אז כולם יצאו לחפש את קנגה.
קנגה ורו בילו אחר צהריים שקט בחלק חולי של היער. רו התינוק התאמן בקפיצות קטנות מאוד בחול, ונפל לתוך חורים של עכברים וטיפס מהם החוצה, וקנגה התנועעה באי שקט ואמרה: "רק עוד קפיצה אחת, יקירי, ואז אנחנו צריכים ללכת הביתה." ובדיוק ברגע הזה, מי הגיע בצעדים כבדים במעלה הגבעה אם לא פו.
"צהריים טובים, קנגה."
"צהריים טובים, פו."
"תסתכל איך אני קופץ," צייץ רו, ונפל לתוך עוד חור של עכבר.
"הלו, רו, בחור קטן שלי!"
"בדיוק הלכנו הביתה," אמרה קנגה. "צהריים טובים, ארנב. צהריים טובים, חזרזיר."
ארנב וחזרזיר, שעכשיו עלו מהצד השני של הגבעה, אמרו "צהריים טובים" ו"הלו, רו", ורו ביקש שיסתכלו עליו קופץ, אז הם נשארו והסתכלו.
וגם קנגה הסתכלה...
"אה, קנגה," אמר פו, אחרי שארנב קרץ לו פעמיים, "אני לא יודע אם את מתעניינת בכלל בשירה?"
"כמעט בכלל לא," אמרה קנגה.
"אה!" אמר פו.
"רו, יקירי, רק עוד קפיצה אחת ואז אנחנו צריכים ללכת הביתה."
השתררה שתיקה קצרה, בזמן שרו נפל לתוך עוד חור של עכבר.
"תמשיך," אמר ארנב בלחישה רמה מאחורי הכף.
"אם כבר מדברים על שירה," אמר פו, "חיברתי קטע קטן בדרך לכאן. הוא הלך ככה. אממ... רגע, תנו לי להיזכר..."
"מה את אומרת!" אמרה קנגה. "עכשיו, רו, יקירי..."
"את תאהבי את השיר הזה," אמר ארנב.
"את תתאהבי בו," אמר חזרזיר.
"את צריכה להקשיב בתשומת לב רבה," אמר ארנב.
"כדי לא לפספס שום דבר," אמר חזרזיר.
"אה, כן," אמרה קנגה, אבל עדיין הסתכלה על רו התינוק.
"איך הוא הלך, פו?" אמר ארנב.
פו השתעל שיעול קטן והתחיל.
שורות שכתב דב עם מעט מאוד שכל
ביום שני, בשמש חמה,
אני תוהה תהייה שלמה:
"האם זה נכון, או רק מדומה,
שמה זה מי ומי זה מה?"
ביום שלישי, בשלג ובקור הזה,
אני מרגיש יותר ויותר כזה,
שכמעט אף אחד לא יודע את זה:
אם זה הוא ההוא, או ההוא הוא זה.
ביום רביעי, כשכחול בשמַי,
ואין לי מה לעשות, ושקט סביבי,
אני תוהה לפעמים ביני לבין עצמי,
אם מי הוא מה, ומה הוא מי.
ביום חמישי, כשהקרה עולה,
וכפור נוצץ על כל עץ ושיבולה,
כמה קל לראות, בלי שום שאלה,
שאלה של מי... אבל של מי אלה?
ביום שישי...
"כן, נכון, לא?" אמרה קנגה, בלי לחכות לשמוע מה קרה ביום שישי. "רק עוד קפיצה אחת, רו, יקירי, ואז אנחנו באמת צריכים ללכת."
ארנב נתן לפו דחיפה קטנה של "תזדרז".
"אם כבר מדברים על שירה," אמר פו מהר, "שמת לב פעם לעץ ההוא, שם?"
"איפה?" אמרה קנגה. "עכשיו, רו..."
"ממש שם," אמר פו והצביע אל מאחורי הגב של קנגה.
"לא," אמרה קנגה. "עכשיו קפוץ פנימה, רו, יקירי, ונלך הביתה."
"את צריכה להסתכל על העץ ההוא, שם," אמר ארנב. "להרים אותך פנימה, רו?" והוא הרים את רו בכפות.
"אני רואה עליו ציפור מכאן," אמר פו. "או שזה דג?"
"את צריכה לראות את הציפור ההיא מכאן," אמר ארנב. "אלא אם כן זה דג."
"זה לא דג, זאת ציפור," אמר חזרזיר.
"נכון," אמר ארנב.
"זה זרזיר או שחרור?" אמר פו.
"זאת כל השאלה," אמר ארנב. "זה שחרור או זרזיר?"
ואז, סוף סוף, קנגה סובבה את הראש להסתכל. וברגע שהראש שלה היה מסובב, ארנב אמר בקול רם: "פנימה, רו!" וחזרזיר קפץ פנימה לכיס של קנגה, וארנב ברח משם, עם רו בכפות, הכי מהר שיכול.
"מה, איפה ארנב?" אמרה קנגה כשהסתובבה בחזרה. "אתה בסדר, רו, יקירי?"
חזרזיר השמיע ציוץ של רו מתחתית הכיס של קנגה.
"ארנב היה צריך ללכת," אמר פו. "נדמה לי שהוא נזכר פתאום במשהו שהוא צריך לטפל בו."
"וחזרזיר?"
"נדמה לי שחזרזיר נזכר במשהו באותו זמן. פתאום."
"נו, אנחנו צריכים ללכת הביתה," אמרה קנגה. "להתראות, פו." ובשלוש קפיצות גדולות היא נעלמה.
פו הביט אחריה.
"הלוואי שהייתי יכול לקפוץ ככה," חשב. "יש שיכולים ויש שלא. ככה זה."
אבל היו רגעים שבהם חזרזיר הצטער שקנגה יכולה. לעתים קרובות, כשהלך הביתה דרך ארוכה ביער, הוא רצה להיות ציפור. אבל עכשיו חשב לעצמו בקפיצות, בתחתית הכיס של קנגה:
"אם... זה... לעוף... אני... אף... פעם... לא... אתרגל... לזה."
וכשעלה באוויר אמר "אוווווו!" וכשירד אמר "איי!" וכל הדרך לבית של קנגה אמר: "אוווווו־איי, אוווווו־איי, אוווווו־איי."
כמובן, ברגע שקנגה פתחה את הכפתורים של הכיס, היא ראתה מה קרה. לרגע אחד חשבה שהיא מפחדת, ואז ידעה שלא. כי היא הייתה בטוחה לגמרי שכריסטופר רובין לעולם לא ייתן שיקרה לרו משהו רע. אז היא אמרה לעצמה: "אם הם עושים לי תעלול, גם אני אעשה להם תעלול."
"נו, רו, יקירי," אמרה, כשהוציאה את חזרזיר מהכיס, "הגיע זמן לישון."
"אהה!" אמר חזרזיר, הכי טוב שיכול אחרי המסע המבהיל שלו. אבל זה לא היה "אהה!" טוב במיוחד, ונראה שקנגה לא הבינה מה הוא אומר.
"קודם אמבטיה," אמרה קנגה בקול עליז.
"אהה!" אמר חזרזיר שוב, והסתכל סביב בדאגה, מחפש את האחרים. אבל האחרים לא היו שם. ארנב שיחק עם רו התינוק בבית שלו, והרגיש שהוא אוהב אותו יותר מרגע לרגע. ופו, שהחליט להיות קנגה, עדיין היה במקום החולי בראש היער, ומתאמן בקפיצות.
"אני בכלל לא בטוחה," אמרה קנגה בקול מהורהר, "שלא יהיה רעיון טוב לעשות הערב אמבטיה קרה. היית רוצה את זה, רו, יקירי?"
חזרזיר, שאף פעם לא באמת אהב אמבטיות, רעד רעד ארוך ונעלב, ואמר בקול הכי אמיץ שיכול:
"קנגה, אני רואה שהגיע הזמן לגבר דלויות."
"רו קטן ומצחיק," אמרה קנגה, כשהכינה את מי האמבטיה.
"אני לא רו," אמר חזרזיר בקול רם. "אני חזרזיר!"
"כן, יקירי, כן," אמרה קנגה בקול מרגיע. "ועוד מחקה את הקול של חזרזיר! איזה חכם," המשיכה, כשהוציאה מהארון חתיכה גדולה של סבון צהוב. "מה הוא עוד יעשה?"
"את לא רואה?" צעק חזרזיר. "אין לך עיניים? תסתכלי עליי!"
"אני מסתכלת, רו, יקירי," אמרה קנגה בחומרה מסוימת. "ואתה יודע מה אמרתי לך אתמול על לעשות פרצופים. אם תמשיך לעשות פרצופים כמו של חזרזיר, כשתגדל תיראה כמו חזרזיר, ואז תחשוב כמה תצטער. עכשיו, לתוך האמבטיה, ושלא אצטרך להעיר לך על זה שוב."
לפני שהבין מה קורה, חזרזיר כבר היה באמבטיה, וקנגה שפשפה אותו בחוזקה במטלית גדולה מלאת קצף.
"איי!" צעק חזרזיר. "תוציאי אותי! אני חזרזיר!"
"אל תפתח את הפה, יקירי, אחרת הסבון נכנס," אמרה קנגה. "הנה! מה אמרתי לך?"
"את... את... את עשית את זה בכוונה," גמגם חזרזיר והתיז, ברגע שיכול היה לדבר שוב... ואז, בטעות, קיבל עוד פה מלא של מטלית מקציפה.
"נכון, יקירי, אל תגיד כלום," אמרה קנגה, ותוך דקה חזרזיר כבר היה מחוץ לאמבטיה, ומנגבים אותו במגבת.
"עכשיו," אמרה קנגה, "הנה התרופה שלך, ואז למיטה."
"א־א־איזו תרופה?" אמר חזרזיר.
"כדי שתגדל גדול וחזק, יקירי. אתה לא רוצה לגדול קטן וחלש כמו חזרזיר, נכון? נו, אז!"
ברגע הזה נשמעה דפיקה בדלת.
"היכנס," אמרה קנגה, ונכנס כריסטופר רובין.
"כריסטופר רובין, כריסטופר רובין!" צעק חזרזיר. "תגיד לקנגה מי אני! היא כל הזמן אומרת שאני רו. אני לא רו, נכון?"
כריסטופר רובין הסתכל עליו בתשומת לב רבה, והניע את הראש.
"אתה לא יכול להיות רו," אמר, "כי בדיוק ראיתי את רו משחק בבית של ארנב."
"נו!" אמרה קנגה. "תחשבו על זה! שאני אטעה טעות כזאת."
"הנה!" אמר חזרזיר. "אמרתי לך. אני חזרזיר."
כריסטופר רובין הניע שוב את הראש.
"אה, אתה לא חזרזיר," אמר. "אני מכיר את חזרזיר טוב, והוא בצבע אחר לגמרי."
חזרזיר התחיל להגיד שזה בגלל שהוא בדיוק התרחץ, ואז חשב שאולי עדיף שלא יגיד את זה. וכשפתח את הפה כדי להגיד משהו אחר, קנגה החליקה פנימה את כפית התרופה, ואז טפחה לו על הגב ואמרה לו שזה בעצם טעם די נעים כשמתרגלים.
"ידעתי שזה לא חזרזיר," אמרה קנגה. "מעניין מי זה יכול להיות."
"אולי זה איזה קרוב של פו," אמר כריסטופר רובין. "מה דעתך על אחיין או דוד או משהו כזה?"
קנגה הסכימה שזה כנראה מה שזה, ואמרה שיצטרכו לקרוא לו בשם כלשהו.
"אני אקרא לו פוּטֶל," אמר כריסטופר רובין. "הנרי פוטל, בקיצור."
ובדיוק כשזה הוחלט, הנרי פוטל השתחרר בפיתול מהזרועות של קנגה וקפץ לרצפה. לשמחתו הגדולה, כריסטופר רובין השאיר את הדלת פתוחה. אף פעם לא רץ הנרי פוטל חזרזיר מהר כל כך כמו אז, והוא לא הפסיק לרוץ עד שהגיע ממש קרוב לבית שלו. אבל כשהיה במרחק מאה מטרים, הפסיק לרוץ, והתגלגל את שאר הדרך הביתה, כדי לקבל בחזרה את הצבע הנוח והנעים שלו...
וכך קנגה ורו נשארו ביער. ובכל יום שלישי בילה רו את היום עם החבר הגדול שלו ארנב, ובכל יום שלישי בילתה קנגה את היום עם החבר הגדול שלה פו, ולימדה אותו לקפוץ, ובכל יום שלישי בילה חזרזיר את היום עם החבר הגדול שלו כריסטופר רובין. וכך כולם היו שוב מאושרים.