כולם יודעים שהמשולש הגדול וההפוך של יבשה, שבסיסו בצפון וקודקודו בדרום, ושנקרא הודו, משתרע על פני מיליון וארבע מאות אלף מיילים רבועים, ועליהם מפוזרת באופן לא שווה אוכלוסייה של מאה ושמונים מיליון נפש. הכתר הבריטי שולט שלטון ממשי ועריץ ברוב חלקי הארץ העצומה הזאת. יש לו מושל כללי בכלכותה, מושלים במדרס, בבומביי ובבנגל, וסגן מושל באגרה.
אבל הודו הבריטית במובן המדויק משתרעת רק על שבע מאות אלף מיילים רבועים, ואוכלוסייתה בין מאה למאה ועשרה מיליון תושבים. חלק ניכר מהודו עדיין אינו נתון לשלטון הבריטי, ויש בפנים הארץ כמה ראג'ות, שליטים מקומיים אכזריים, שהם עצמאיים לגמרי. חברת הודו המזרחית המפורסמת הייתה כל־יכולה משנת 1756, כשהאנגלים קנו לראשונה דריסת רגל במקום שבו עומדת היום העיר מדרס, ועד ימי המרד הגדול של חיילי הסיפאי. היא סיפחה בהדרגה מחוז אחר מחוז, וקנתה אותם מהשליטים המקומיים, שלעיתים רחוקות שילמה להם, ומינתה את המושל הכללי ואת פקידיו, האזרחיים והצבאיים. אבל חברת הודו המזרחית חלפה מן העולם, והשטחים הבריטיים בהודו נתונים עכשיו ישירות לשליטת הכתר. מראה הארץ, וגם המנהגים וההבדלים בין העמים, משתנים מיום ליום.
פעם היה צריך לנסוע בהודו בדרכים הישנות והמסורבלות: ברגל או על סוס, באפריון או בכרכרות כבדות. היום שטות אוניות קיטור מהירות על נהר האינדוס ועל נהר הגנגס, ומסילת ברזל גדולה, שקווים משניים מצטרפים אליה בנקודות רבות לאורכה, חוצה את חצי האי מבומביי לכלכותה בשלושה ימים. המסילה הזאת אינה עוברת בקו ישר לרוחב הודו. המרחק בין בומביי לכלכותה בקו אווירי הוא רק אלף עד אלף ומאה מילין; אבל עיקולי הדרך מגדילים את המרחק ביותר משליש.
זה מסלולה הכללי של מסילת הברזל הגדולה של חצי האי ההודי: היא יוצאת מבומביי, עוברת דרך האי סלסט, חוצה אל היבשה מול טאנה, עוברת מעל רכס הרי הגהאטים המערביים, ומשם ממשיכה לצפון־מזרח עד בורהאנפור. היא עוברת לאורך שטח בונדלקהאנד, שהוא כמעט עצמאי, עולה לאללהבאד, ומשם פונה מזרחה ופוגשת את הגנגס בבנארס. אחר כך היא מתרחקת מעט מהנהר, יורדת לדרום־מזרח דרך בורדואן ודרך העיר הצרפתית צ'נדרנגור, ותחנתה האחרונה בכלכותה.
נוסעי ה"מונגוליה" ירדו לחוף בארבע וחצי אחר הצהריים; בשמונה בדיוק הייתה הרכבת אמורה לצאת לכלכותה.
מר פוג נפרד משותפיו לוויסט, ירד מהאונייה, נתן למשרתו כמה שליחויות, האיץ בו להיות בתחנה בשמונה בדיוק, ובצעדו הקבוע, שתקתק בדיוק של שנייה כמו שעון אסטרונומי, הלך אל משרד הדרכונים. ואשר לנפלאות בומביי – בית העירייה המפורסם שלה, הספרייה המפוארת, המבצרים והמספנות, השווקים, המסגדים, בתי הכנסת, הכנסיות הארמניות והמקדש האציל על גבעת מלבר עם שני מגדליו המצולעים – לא היה אכפת לו כקליפת השום לראות אותם. הוא לא טרח לבחון אפילו את יצירות המופת של האי אלפנטה, את המערות התת־קרקעיות המסתוריות שמסתתרות מדרום־מזרח למספנות, או את השרידים היפים של האדריכלות הבודהיסטית, מערות כנהרי באי סלסט.
אחרי שסיים את ענייניו במשרד הדרכונים, הלך פילאס פוג בשקט לתחנת הרכבת, ושם הזמין ארוחת ערב. בין המנות שהוגשו לו, המליץ בעל המסעדה במיוחד על תבשיל מסוים של "ארנב מקומי", שהתגאה בו מאוד.
מר פוג טעם אפוא מהתבשיל, אבל למרות הרוטב המתובל, לא מצא אותו טעים כלל. הוא צלצל לבעל המסעדה, וכשזה הופיע, נעץ בו את עיניו הצלולות ואמר: "זה ארנב, אדוני?"
"כן, אדוני הלורד," השיב הנוכל בחוצפה, "ארנב מהג'ונגלים."
"והארנב הזה לא יילל 'מיאו' כששחטו אותו?"
"מיאו, אדוני הלורד! מה, ארנב שעושה מיאו! אני נשבע לך..."
"היה נא טוב, אדוני בעל המסעדה, ואל תישבע, אבל זכור זאת: פעם נחשבו החתולים בהודו לבעלי חיים קדושים. אלה היו זמנים טובים."
"בשביל החתולים, אדוני הלורד?"
"אולי גם בשביל הנוסעים!"
ואחרי זה המשיך מר פוג לאכול בשקט את ארוחתו. פיקס ירד לחוף זמן קצר אחרי מר פוג, ותחנתו הראשונה הייתה מטה המשטרה של בומביי. הוא הציג את עצמו כבלש מלונדון, סיפר מה מעשיו בבומביי ומה מצב העניינים בנוגע לשודד החשוד, ושאל בעצבנות אם הגיע צו מעצר מלונדון. הצו לא הגיע למשרד; למעשה, עוד לא היה די זמן שיגיע. פיקס התאכזב מאוד, וניסה להשיג פקודת מעצר ממנהל משטרת בומביי. המנהל סירב, כי העניין נוגע למשרד בלונדון, ורק הוא יכול להוציא את הצו כחוק. פיקס לא התעקש, ונאלץ להשלים עם ההמתנה לבואו של המסמך החשוב; אבל הוא היה נחוש לא לאבד את הנוכל המסתורי מעיניו כל זמן שהוא נשאר בבומביי. הוא לא פקפק אף לרגע, ממש כמו פספרטו, שפילאס פוג יישאר שם, לפחות עד שיגיע הזמן שבו אמור הצו להגיע.
אבל פספרטו, ברגע ששמע את הוראותיו של אדונו כשירדו מה"מונגוליה", הבין מיד שהם עומדים לעזוב את בומביי כמו שעזבו את סואץ ואת פריז, ושהמסע יימשך לפחות עד כלכותה, ואולי עוד הלאה. הוא התחיל לשאול את עצמו אם ההתערבות הזאת שמר פוג דיבר עליה אינה באמת רצינית, ואם גורלו באמת אינו מכריח אותו, למרות אהבתו למנוחה, להקיף את העולם בשמונים יום!
אחרי שקנה את המכסה הרגילה של חולצות ונעליים, טייל לאיטו ברחובות, שבהם התקהלו המוני אנשים מעמים רבים: אירופאים, פרסים בכובעים מחודדים, סוחרים הודים בטורבנים עגולים, בני סינד במצנפות מרובעות, פרסים בני דת זרתוסטרא במצנפות שחורות, וארמנים בגלימות ארוכות. במקרה היה זה יום של חג פרסי. צאצאי כת זרתוסטרא, החסכנים, המתורבתים, הנבונים והמחמירים ביותר מבין תושבי הודו, שבהם נמנים הסוחרים המקומיים העשירים ביותר בבומביי, חגגו מעין קרנבל דתי, עם תהלוכות ומופעים, ובתוכם רקדו רקדניות הודיות, לבושות במלמלה ורודה עם עיטורי זהב וכסף, ריקוד קליל אבל צנוע לגמרי, לצלילי כינורות ולקול תופים מרקשים. אין צורך לומר שפספרטו צפה בטקסים המוזרים האלה בעיניים פקוחות לרווחה ובפה פעור, ופניו היו פני הפתי התמים ביותר שאפשר לדמיין.
לרוע מזלו של אדונו, וגם שלו עצמו, משכה אותו סקרנותו בלי משים רחוק יותר משהתכוון. לבסוף, אחרי שראה את הקרנבל הפרסי מתפתל ונעלם במרחק, פנה ללכת לתחנה, כשהבחין במקרה במקדש המפואר על גבעת מלבר, ותקפה אותו תשוקה שאין לעמוד בפניה לראות את פנימו. הוא לא ידע כלל שאסור לנוצרים להיכנס לכמה ממקדשי הודו, ושאפילו המאמינים לא נכנסים בלי להשאיר קודם את נעליהם מחוץ לדלת. ראוי לומר כאן שהמדיניות הנבונה של הממשלה הבריטית מענישה בחומרה על זלזול במנהגי הדתות המקומיות.
אבל פספרטו, שלא חשב שהוא עושה רע, נכנס כמו תייר פשוט, ועד מהרה שקע בהתפעלות מהקישוטים הברהמיניים המפוארים שנגלו לעיניו בכל מקום, כשלפתע מצא את עצמו שרוע על רצפת האבן הקדושה. הוא הרים את עיניו וראה שלושה כוהנים זועמים, שמיד התנפלו עליו, תלשו מעליו את נעליו, והתחילו להכות אותו בצעקות רמות ופראיות. הצרפתי הזריז קם במהרה על רגליו, ולא בזבז זמן: הפיל שניים מיריביו לבושי הגלימות הארוכות באגרופיו ובבעיטות נמרצות. ואז, כשהוא בורח מהמקדש מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו, חמק במהרה מהכוהן השלישי, כשנבלע בהמון שברחובות.
בחמש דקות לפני שמונה הגיע פספרטו בריצה, בלי נשימה, לתחנה: בלי כובע, בלי נעליים, ואחרי שבתגרה איבד את חבילת החולצות והנעליים שלו.
פיקס, שעקב אחרי מר פוג לתחנה וראה שהוא באמת עומד לעזוב את בומביי, היה שם, על הרציף. הוא החליט לעקוב אחרי השודד החשוד עד כלכותה, ועוד הלאה אם יהיה צורך. פספרטו לא הבחין בבלש, שעמד בפינה חשוכה; אבל פיקס שמע אותו מספר בכמה מילים את הרפתקאותיו למר פוג.
"אני מקווה שזה לא יקרה שוב," אמר פילאס פוג בקרירות, כשעלה לרכבת. פספרטו המסכן, מושפל לגמרי, הלך אחרי אדונו בלי מילה. פיקס עמד להיכנס לקרון אחר, כשעלה בדעתו רעיון שגרם לו לשנות את תוכניתו.
"לא, אני נשאר," מלמל. "בוצעה עבירה על אדמת הודו. האיש בידיי."
באותו רגע השמיע הקטר צריחה חדה, והרכבת יצאה אל חשכת הלילה.