המרחק בין סואץ לעדן הוא בדיוק אלף שלוש מאות ועשרה מילין, ותקנות החברה מקציבות לאוניות מאה שלושים ושמונה שעות כדי לעבור אותו. ה"מונגוליה", בזכות מאמציו הנמרצים של המהנדס, הפליגה במהירות כזאת שנראה היה שתגיע ליעדה הרבה לפני הזמן הזה. רוב הנוסעים מברינדיזי היו בדרכם להודו, חלקם לבומביי ואחרים לכלכותה דרך בומביי, הדרך הקצרה ביותר לשם, עכשיו שמסילת ברזל חוצה את חצי האי ההודי. בין הנוסעים היו פקידים רבים וקצינים מדרגות שונות. הקצינים שירתו בצבא הבריטי הסדיר או פיקדו על חיילי הסיפאי, החיילים ההודים, ומאז שהממשלה המרכזית קיבלה לידיה את סמכויותיה של חברת הודו המזרחית, הם קיבלו משכורות גבוהות: סגני משנה מקבלים 280 לירות לשנה, תת־אלופים 2,400 לירות, ומפקדי אוגדות 4,000 לירות. בזכות אנשי הצבא, כמה צעירים אנגלים עשירים שיצאו למסע, ומאמצי האירוח של גזבר האונייה, עבר הזמן במהירות על ה"מונגוליה". על שולחנות התאים נפרשו מיטב המאכלים בארוחת הבוקר, בארוחת הצהריים, בארוחת הערב ובארוחת הלילה של שמונה בערב, והגברות החליפו את בגדיהן בהקפדה פעמיים ביום; וכשהים היה שקט, חלפו השעות במוזיקה, בריקודים ובמשחקים.
אבל הים האדום מלא גחמות, ולעיתים קרובות סוער, כמו רוב המפרצים הארוכים והצרים. כשהרוח נשבה מחוף אפריקה או מחוף אסיה, היטלטלה ה"מונגוליה", בעלת הגוף הארוך, באופן מפחיד. אז מיהרו הגברות להיעלם למטה; הפסנתרים השתתקו; השירה והריקודים פסקו לפתע. ובכל זאת, האונייה הטובה המשיכה לחרוש ישר קדימה, בלי שרוח או גלים יעכבו אותה, לעבר מצר באב אל־מנדב. ומה עשה פילאס פוג כל הזמן הזה? אפשר היה לחשוב שבדאגתו הוא עוקב כל הזמן אחרי שינויי הרוח, אחרי השתוללות הגלים הפרועה, בקיצור, אחרי כל מקרה שעלול לאלץ את ה"מונגוליה" להאט ובכך לקטוע את מסעו. אבל אם חשב על האפשרויות האלה, הוא לא הסגיר זאת בשום סימן חיצוני.
הוא היה תמיד אותו חבר מועדון הרפורם, שאין דבר שמזיז אותו, ששום מאורע אינו יכול להפתיע אותו, קבוע כמו שעוני האונייה, ורק לעיתים רחוקות סקרן מספיק אפילו לעלות לסיפון. הוא עבר על פני המראות הבלתי נשכחים של הים האדום באדישות קרה. לא טרח לזהות את הערים והכפרים ההיסטוריים, שעל גדות הים הרימו את קווי המתאר הציוריים שלהם אל השמיים, ולא גילה שום פחד מסכנות המפרץ הערבי, שההיסטוריונים הקדומים תמיד דיברו עליו באימה, ושיורדי הים בימי קדם לא העזו להפליג בו בלי לרצות את האלים בקורבנות רבים. איך העביר האדם התמהוני הזה את זמנו על ה"מונגוליה"? הוא אכל את ארבע ארוחותיו הדשנות בכל יום, בלי להתחשב בטלטולים הקשים ביותר של האונייה; ושיחק ויסט בלי לאות, כי מצא שותפים נלהבים למשחק כמוהו: גובה מסים שהיה בדרכו אל משרתו בגואה; הכומר דקימוס סמית', שחזר לקהילתו בבומביי; ותת־אלוף בצבא האנגלי, שעמד להצטרף לחטיבתו בבנארס. הם היו החבורה, ויחד עם מר פוג שיחקו ויסט שעות רצופות, בשתיקה מרוכזת.
ואשר לפספרטו, גם הוא לא סבל ממחלת ים, ואכל את ארוחותיו בשקדנות בתא הקדמי. הוא די נהנה מההפלגה, כי האוכל היה טוב והלינה נוחה, הוא התעניין מאוד במראות שעברו על פניהם, והתנחם באשליה שגחמתו של אדונו תיגמר בבומביי. ביום שאחרי היציאה מסואץ שמח למצוא על הסיפון את האיש האדיב שאיתו טייל ופטפט על הרציפים.
"אם אינני טועה," אמר, וניגש אליו בחיוך הנחמד ביותר שלו, "אתה האדון שהתנדב באדיבות כזאת להדריך אותי בסואץ?"
"אה! אני מזהה אותך היטב. אתה המשרת של האנגלי המוזר..."
"בדיוק כך, מסייה..."
"פיקס."
"מסייה פיקס," המשיך פספרטו, "אני מאושר למצוא אותך על הסיפון. לאן אתה נוסע?"
"כמוך, לבומביי."
"זה נהדר! עשית את המסע הזה בעבר?"
"כמה פעמים. אני אחד מסוכני חברת פנינסולר."
"אז אתה מכיר את הודו?"
"נו, כן," השיב פיקס, שדיבר בזהירות.
"מקום מעניין, הודו הזאת?"
"אה, מעניין מאוד. מסגדים, צריחים, מקדשים, פקירים, פגודות, נמרים, נחשים, פילים! אני מקווה שיהיה לך זמן רב לראות את המראות."
"גם אני מקווה, מסייה פיקס. אתה מבין, אדם בעל שכל ישר לא צריך לבלות את חייו בקפיצות מאונייה לרכבת, ומרכבת שוב לאונייה, בתואנה שהוא מקיף את העולם בשמונים יום! לא; כל ההתעמלות הזאת, אתה יכול להיות בטוח, תיפסק בבומביי."
"ומר פוג מרגיש טוב?" שאל פיקס, בטון הטבעי ביותר בעולם.
"טוב מאוד, וגם אני. אני אוכל כמו ענק רעב; זה אוויר הים."
"אבל אני אף פעם לא רואה את אדונך על הסיפון."
"אף פעם; אין לו שום סקרנות."
"אתה יודע, מר פספרטו, שהמסע הזה כביכול בשמונים יום עלול להסתיר איזו שליחות סודית, אולי משימה דיפלומטית?"
"באמת, מסייה פיקס, אני מבטיח לך שאני לא יודע על זה כלום, וגם לא הייתי נותן חצי כתר כדי לגלות."
אחרי הפגישה הזאת התרגלו פספרטו ופיקס לפטפט יחד, ופיקס הקפיד לזכות באמונו של הבחור הטוב. לעיתים קרובות הציע לו כוס ויסקי או בירה בהירה במזנון האונייה, ופספרטו אף פעם לא החמיץ לקבל אותה בזריזות חיננית, ובלבו קבע שפיקס הוא החבר הכי טוב שיש.
בינתיים התקדמה ה"מונגוליה" במהירות. ב־13 לחודש נראתה העיר מוקה, מוקפת בחומותיה ההרוסות שצמחו עליהן עצי תמר, ועל ההרים שמעבר לה נראו מטעי קפה עצומים. פספרטו התלהב לראות את המקום המפורסם הזה, וחשב שעם החומות העגולות והמבצר ההרוס הוא נראה כמו ספל קפה ענקי עם צלוחית. בלילה שאחריו עברו במצר באב אל־מנדב, שפירושו בערבית "שער הדמעות", ולמחרת עגנו בסטימר פוינט, מצפון־מערב לנמל עדן, כדי להעמיס פחם. אספקת דלק לאוניות במרחק כזה ממכרות הפחם היא עניין רציני; היא עולה לחברת פנינסולר כשמונה מאות אלף לירות בשנה. בימים הרחוקים האלה מחיר טון פחם הוא שלוש או ארבע לירות שטרלינג.
ל"מונגוליה" נותרו עוד אלף שש מאות וחמישים מילין עד בומביי, והיא נאלצה לשהות ארבע שעות בסטימר פוינט כדי להעמיס פחם. אבל העיכוב הזה, כיוון שהיה צפוי, לא השפיע על תוכניתו של פילאס פוג. וחוץ מזה, ה"מונגוליה", במקום להגיע לעדן בבוקר ה־15, כפי שהייתה אמורה, הגיעה לשם בערב ה־14: רווח של חמש עשרה שעות.
מר פוג ומשרתו ירדו לחוף בעדן כדי להחתים שוב את הדרכון; פיקס עקב אחריהם בלי שהבחינו בו. אחרי שהושגה החותמת חזר מר פוג לאונייה כדי לחזור להרגליו הקודמים, ופספרטו, כמנהגו, הסתובב בין האוכלוסייה המעורבת של סומלים, סוחרים הודים, פרסים, יהודים, ערבים ואירופאים, שהם עשרים וחמשת אלפים תושבי עדן. הוא הביט בפליאה בביצורים שהופכים את המקום הזה לגיברלטר של האוקיינוס ההודי, ובבורות המים העצומים שבהם עדיין עבדו מהנדסים אנגלים, אלפיים שנה אחרי המהנדסים של שלמה המלך.
"מעניין מאוד, מעניין מאוד," אמר פספרטו לעצמו כשחזר לאונייה. "אני רואה שזה בכלל לא מיותר לנסוע, אם אדם רוצה לראות משהו חדש." בשש בערב יצאה ה"מונגוליה" לאט מהמעגן, ועד מהרה הייתה שוב באוקיינוס ההודי. היו לה מאה שישים ושמונה שעות כדי להגיע לבומביי, והים היה נוח: הרוח נשבה מצפון־מערב, וכל המפרשים עזרו למנוע. האונייה כמעט לא היטלטלה, הגברות, בבגדים חדשים, הופיעו שוב על הסיפון, והשירה והריקודים התחדשו. המסע עבר בהצלחה רבה, ופספרטו היה מוקסם מהחבר הנעים שהמקרה זימן לו בדמותו של פיקס המקסים. ביום ראשון, ה־20 באוקטובר, לקראת הצהריים, נראה חוף הודו; כעבור שעתיים עלה הנווט על הסיפון. באופק נמשך רכס גבעות על רקע השמיים, ועד מהרה נראו בבירור שורות עצי הדקל שמקשטים את בומביי. האונייה נכנסה אל המעגן שנוצר בין האיים שבמפרץ, ובארבע וחצי עגנה ליד רציפי בומביי.
פילאס פוג סיים באותו רגע את הסיבוב השלושים ושלושה של ההפלגה, והוא ושותפו, במהלך נועז, לקחו את כל שלוש עשרה הלקיחות, וסיימו את המערכה היפה הזאת בניצחון מזהיר.
ה"מונגוליה" הייתה אמורה להגיע לבומביי ב־22 לחודש; היא הגיעה ב־20. זה היה רווח של יומיים לפילאס פוג מאז יציאתו מלונדון, והוא רשם את העובדה בשלווה ביומן המסע, בטור הרווחים.