מסביב לעולם בשמונים יום - פרק 8: שבו פספרטו מדבר קצת יותר, אולי, ממה שנבון

פיקס הצטרף במהרה לפספרטו, שהסתובב על הרציף והסתכל סביבו, כאילו לא הרגיש שהוא, לפחות, חייב לא לראות כלום.

"ובכן, ידידי," אמר הבלש כשהשיג אותו, "הדרכון שלך מוחתם?"

"אה, זה אתה, מסייה?" השיב פספרטו. "תודה, כן, הדרכון בסדר גמור."

"ואתה מסתכל סביבך?"

"כן; אבל אנחנו נוסעים כל כך מהר, שנדמה לי שאני נוסע בחלום. אז זו סואץ?"

"כן."

"במצרים?"

"בוודאי, במצרים."

"ובאפריקה?"

"באפריקה."

"באפריקה!" חזר פספרטו. "רק תחשוב, מסייה, לא היה לי מושג שניסע רחוק יותר מפריז; וכל מה שראיתי מפריז היה בין שבע ועשרים לעשרים לתשע בבוקר, בין תחנת הצפון לתחנת ליון, מבעד לחלונות קרון, ובגשם שוטף! כמה אני מצטער שלא ראיתי שוב את בית הקברות פר לשז ואת הקרקס בשאנז אליזה!"

"אתה ממהר מאוד, אם כך?"

"אני לא, אבל אדוני כן. דרך אגב, אני צריך לקנות נעליים וחולצות. יצאנו בלי מזוודות, רק עם תיק נסיעה."

"אראה לך חנות מצוינת שבה תמצא את מה שאתה צריך."

"באמת, מסייה, אתה אדיב מאוד."

והם הלכו יחד, ופספרטו פטפט בשטף כל הדרך.

"מעל לכול," אמר, "אל תיתן לי להחמיץ את האונייה."

"יש לך הרבה זמן; השעה רק שתים עשרה."

פספרטו שלף את שעונו הגדול. "שתים עשרה!" קרא. "הרי השעה רק שמונה דקות לפני עשר."

"השעון שלך מפגר."

"השעון שלי? שעון משפחתי, מסייה, שעבר אליי מסבא רבא שלי! הוא לא סוטה בחמש דקות בשנה. זה שעון מדויק להפליא, תראה בעצמך."

"אני מבין מה קרה," אמר פיקס. "שמרת על שעון לונדון, שמפגר בשעתיים אחרי שעון סואץ. אתה צריך לכוון את השעון שלך בצהריים בכל ארץ."

"אני? לכוון את השעון שלי? אף פעם!"

"טוב, אז הוא לא יתאים לשמש."

"חבל בשביל השמש, מסייה. אז השמש היא שטועה!"

והבחור הטוב החזיר את השעון לכיסו בתנועה של התרסה. אחרי כמה דקות של שתיקה, המשיך פיקס: "עזבתם את לונדון בחיפזון, אם כך?"

"אני חושב שכן! ביום רביעי שעבר בשמונה בערב חזר מסייה פוג הביתה מהמועדון שלו, וכעבור שלושה רבעי שעה כבר יצאנו לדרך."

"אבל לאן אדונך נוסע?"

"תמיד ישר קדימה. הוא נוסע מסביב לעולם."

"מסביב לעולם?" קרא פיקס.

"כן, ובשמונים יום! הוא אומר שזו התערבות; אבל בינינו, אני לא מאמין לזה אף מילה. זה לא היה הגיוני. יש פה משהו אחר."

"אה! מר פוג הוא טיפוס מיוחד, מה?"

"בהחלט."

"הוא עשיר?"

"אין ספק, כי הוא נושא איתו סכום עצום בשטרות חדשים לגמרי. והוא גם לא חוסך בכסף בדרך: הוא הציע פרס גדול למהנדס של ה'מונגוליה' אם יביא אותנו לבומביי הרבה לפני הזמן."

"ואתה מכיר את אדונך זמן רב?"

"מה פתאום; נכנסתי לשירותו ממש ביום שבו יצאנו מלונדון."

אפשר לתאר לעצמו את ההשפעה של התשובות האלה על הבלש, שכבר היה חשדן ונרגש. היציאה החפוזה מלונדון זמן קצר אחרי השוד; הסכום הגדול שמר פוג נושא; להיטותו להגיע לארצות רחוקות; האמתלה של התערבות תמהונית ופזיזה – הכול חיזק את פיקס בתיאוריה שלו. הוא המשיך לסחוט מידע מפספרטו המסכן, ולמד שבאמת הוא יודע מעט מאוד, או לא כלום, על אדונו, שחי חיים מתבודדים בלונדון, שאומרים עליו שהוא עשיר, אף שאיש לא יודע מאין בא עושרו, ושהוא מסתורי וחתום בעסקיו ובהרגליו. פיקס היה בטוח שפילאס פוג לא יירד בסואץ, אלא באמת ימשיך לבומביי.

"בומביי רחוקה מכאן?" שאל פספרטו.

"די רחוקה. זו הפלגה של עשרה ימים בים."

"ובאיזו ארץ נמצאת בומביי?"

"בהודו."

"באסיה?"

"בוודאי."

"לעזאזל! עמדתי לספר לך שיש דבר אחד שמדאיג אותי – המבער שלי!"

"איזה מבער?"

"מבער הגז שלי, ששכחתי לכבות, ושבוער ברגע זה על חשבוני. חישבתי, מסייה, שאני מפסיד שני שילינגים בכל עשרים וארבע שעות, בדיוק שישה פני יותר ממה שאני מרוויח; ואתה מבין שככל שהמסע שלנו יתארך..."

האם פיקס שם לב לצרתו של פספרטו עם הגז? לא סביר. הוא לא הקשיב, אלא הגה תוכנית. הוא ופספרטו הגיעו עכשיו לחנות, ושם השאיר פיקס את חברו לעשות את קניותיו, אחרי שהמליץ לו לא להחמיץ את האונייה, ומיהר בחזרה לקונסוליה. עכשיו, כשהיה משוכנע לגמרי, חזרה אליו שלוותו.

"אדוני הקונסול," אמר, "אין לי עוד שום ספק. זיהיתי את האיש שלי. הוא מציג את עצמו כתמהוני שנוסע מסביב לעולם בשמונים יום."

"אז הוא בחור פיקח," השיב הקונסול, "ומתכנן לחזור ללונדון אחרי שיטעה את המשטרות של שתי הארצות."

"נראה," השיב פיקס.

"אבל אינך טועה?"

"אינני טועה."

"למה השודד הזה רצה כל כך להוכיח, בעזרת החותמת, שעבר בסואץ?"

"למה? אין לי מושג; אבל הקשב לי."

הוא סיפר בכמה מילים את החלקים החשובים ביותר בשיחתו עם פספרטו.

"בקיצור," אמר הקונסול, "כל הסימנים מעידים נגד האיש הזה. ומה אתה מתכוון לעשות?"

"לשלוח מברק ללונדון שישלחו מיד צו מעצר לבומביי, לעלות על ה'מונגוליה', לעקוב אחרי הנוכל שלי עד הודו, ושם, על אדמה אנגלית, לעצור אותו בנימוס, עם הצו בידי ועם ידי על כתפו."

אחרי שאמר את הדברים האלה באווירה קרה ואדישה, נפרד הבלש מהקונסול והלך למשרד הטלגרף, ומשם שלח למשטרת לונדון את המברק שכבר ראינו. כעבור רבע שעה כבר עלה פיקס, תיק קטן בידו, על סיפון ה"מונגוליה"; ולא עברו רגעים רבים עד שהאונייה האצילה יצאה בקיטור מלא אל מימי הים האדום.