הבלש ירד לאורך הרציף ומיהר אל משרד הקונסול, ושם הוכנס מיד לפני הפקיד.
"אדוני הקונסול," אמר בלי הקדמות, "יש לי סיבות חזקות להאמין שהאיש שלי הוא נוסע על ה'מונגוליה'." והוא סיפר את מה שקרה זה עתה עם הדרכון.
"ובכן, מר פיקס," השיב הקונסול, "לא אצטער לראות את פרצופו של הנוכל; אבל אולי הוא לא יבוא לכאן, כלומר, אם הוא באמת האדם שאתה חושב. שודד לא כל כך אוהב להשאיר אחריו עקבות של בריחתו; וחוץ מזה, הוא לא חייב להחתים את הדרכון שלו."
"אם הוא ערמומי כמו שאני חושב, אדוני הקונסול, הוא יבוא."
"כדי להחתים את הדרכון?"
"כן. הדרכונים טובים רק כדי להציק לאנשים ישרים ולעזור לנוכלים לברוח. אני מבטיח לך שזה בדיוק מה שהוא יעשה; אבל אני מקווה שלא תחתים את הדרכון."
"למה לא? אם הדרכון אמיתי, אין לי זכות לסרב."
"ובכל זאת, אני חייב להחזיק את האיש הזה כאן עד שאקבל מלונדון צו לעצור אותו."
"אה, זו כבר הבעיה שלך. אבל אני לא יכול..."
הקונסול לא סיים את המשפט, כי בזמן שדיבר נשמעה דפיקה בדלת, ושני זרים נכנסו. אחד מהם היה המשרת שפיקס פגש על הרציף. השני, אדונו, הושיט את הדרכון שלו וביקש מהקונסול לעשות לו טובה ולהחתים אותו. הקונסול לקח את המסמך וקרא אותו בקפידה, ובינתיים פיקס התבונן בזר, או ליתר דיוק טרף אותו בעיניו, מפינת החדר.
"אתה מר פילאס פוג?" אמר הקונסול אחרי שקרא את הדרכון.
"כן."
"והאיש הזה הוא המשרת שלך?"
"כן: צרפתי, ושמו פספרטו."
"אתה מלונדון?"
"כן."
"ואתה נוסע..."
"לבומביי."
"טוב מאוד, אדוני. אתה יודע שהחותמת אינה נחוצה, ושאין צורך בדרכון?"
"אני יודע, אדוני," השיב פילאס פוג, "אבל אני רוצה להוכיח, בעזרת החותמת שלך, שעברתי דרך סואץ."
"טוב מאוד, אדוני."
הקונסול חתם על הדרכון ורשם בו את התאריך, ואחר כך הטביע בו את החותמת הרשמית שלו. מר פוג שילם את האגרה המקובלת, קד בקרירות ויצא, ומשרתו אחריו.
"נו?" שאל הבלש.
"נו, הוא נראה ומתנהג כמו אדם ישר לגמרי," השיב הקונסול.
"ייתכן; אבל לא זו השאלה. האם אתה חושב, אדוני הקונסול, שהג'נטלמן קר הרוח הזה דומה, תו אחר תו, לשודד שאת תיאורו קיבלתי?"
"אני מודה בזה; אבל הרי אתה יודע, כל התיאורים..."
"אוודא את זה," קטע אותו פיקס. "המשרת נראה לי פחות מסתורי מהאדון; וחוץ מזה, הוא צרפתי, והוא לא יכול שלא לדבר. סלח לי לזמן מה, אדוני הקונסול."
פיקס יצא לחפש את פספרטו.
בינתיים מר פוג, אחרי שיצא מהקונסוליה, הלך אל הרציף, נתן כמה הוראות לפספרטו, יצא בסירה אל ה"מונגוליה" וירד לתאו. הוא לקח את פנקס הרשימות שלו, שהיו בו הרשומות האלה:
"יצאתי מלונדון ביום רביעי, 2 באוקטובר, בשעה 20:45.
"הגעתי לפריז ביום חמישי, 3 באוקטובר, בשעה 7:20.
"יצאתי מפריז ביום חמישי בשעה 8:40.
"הגעתי לטורינו דרך מון סני ביום שישי, 4 באוקטובר, בשעה 6:35.
"יצאתי מטורינו ביום שישי בשעה 7:20.
"הגעתי לברינדיזי ביום שבת, 5 באוקטובר, בשעה 16:00.
"הפלגתי על ה'מונגוליה' ביום שבת בשעה 17:00.
"הגעתי לסואץ ביום רביעי, 9 באוקטובר, בשעה 11:00.
"סך הכול שעות: 158 וחצי; או בימים: שישה ימים וחצי."
התאריכים האלה נרשמו ביומן מסע שחולק לטורים, שציינו את החודש, את התאריך ואת היום של ההגעה המתוכננת ושל ההגעה בפועל לכל נקודה עיקרית: פריז, ברינדיזי, סואץ, בומביי, כלכותה, סינגפור, הונג קונג, יוקוהמה, סן פרנסיסקו, ניו יורק ולונדון, מה־2 באוקטובר ועד ה־21 בדצמבר. היה בו גם מקום לרשום את הזמן שהרוויח או שהפסיד בהגעה לכל מקום. כך הכיל הרישום השיטתי הזה את כל מה שנדרש, ומר פוג ידע תמיד אם הוא מפגר או מקדים את לוח הזמנים שלו. ביום הזה, ה־9 באוקטובר, רשם את הגעתו לסואץ, וציין שעד כה לא הרוויח ולא הפסיד דבר. הוא התיישב בשקט לארוחת הבוקר בתאו, ולא חשב אף פעם אחת לסייר בעיר, כי היה מאותם אנגלים שנוהגים לראות ארצות זרות בעיני משרתיהם.