הנה הנסיבות שבהן נשלח המברק על פילאס פוג:
אוניית הקיטור "מונגוליה", של חברת פנינסולר אנד אוריינטל, עשויה ברזל, בעלת כושר נשיאה של אלפיים ושמונה מאות טונות ומנוע של חמש מאות כוחות סוס, הייתה אמורה להגיע לסואץ ביום רביעי, ה־9 באוקטובר, באחת עשרה בבוקר. ה"מונגוליה" הפליגה בקביעות בין ברינדיזי לבומביי דרך תעלת סואץ, והייתה מהאוניות המהירות ביותר של החברה. בין ברינדיזי לסואץ עשתה תמיד יותר מעשרה קשרים, ובין סואץ לבומביי תשעה וחצי.
שני גברים טיילו הלוך ושוב על הרציפים, בין המון המקומיים והזרים ששהו בכפר הזה, שפעם היה כפר מפוזר וקטן, ועכשיו, בזכות מפעלו של מסייה דה לספס, בונה התעלה, הפך לעיר שגדלה במהירות. האחד היה הקונסול הבריטי בסואץ. למרות נבואות הממשלה האנגלית ולמרות התחזיות השליליות של המהנדס סטיבנסון, היה רגיל לראות מחלון משרדו אוניות אנגליות עוברות מדי יום הלוך ושוב בתעלה הגדולה, שקיצרה לפחות בחצי את הדרך העקיפה הישנה מאנגליה להודו, מסביב לכף התקווה הטובה. השני היה אדם קטן ורזה, בעל פנים עצבניות ונבונות, ועיניים מבריקות שהציצו מתחת לגבות שהוא כיווץ בלי הפסקה. ממש עכשיו הראה סימנים ברורים של קוצר רוח: צעד הלוך ושוב בעצבנות, ולא יכול היה לעמוד במקום אף רגע. זה היה פיקס, אחד הבלשים שנשלחו מאנגליה בעקבות שודד הבנק. תפקידו היה להשגיח היטב על כל נוסע שמגיע לסואץ, ולעקוב אחרי כל מי שנראה חשוד או דומה לתיאור הפושע, שקיבל יומיים קודם לכן ממטה המשטרה בלונדון. ברור היה שהבלש מקווה לזכות בפרס הנהדר שיינתן על ההצלחה, והוא חיכה בקוצר רוח קודח, שקל להבין, לבואה של ה"מונגוליה".
"אז אתה אומר, אדוני הקונסול," שאל בפעם העשרים, "שהאונייה הזאת אף פעם לא מאחרת?"
"לא, מר פיקס," השיב הקונסול. "אתמול דיווחו עליה בפורט סעיד, ושאר הדרך היא כאין וכאפס לאונייה כזאת. אני חוזר ואומר שה'מונגוליה' תמיד הקדימה את הזמן שנקבע בתקנות החברה, וזכתה בפרס על מהירות יתרה."
"היא באה ישר מברינדיזי?"
"ישר מברינדיזי; שם היא מעמיסה את הדואר להודו, והיא יצאה משם ביום שבת בחמש אחר הצהריים. סבלנות, מר פיקס; היא לא תאחר. אבל באמת, אני לא מבין איך, לפי התיאור שיש לך, תוכל לזהות את האיש שלך, גם אם הוא על סיפון ה'מונגוליה'."
"את הבחורים האלה, אדוני הקונסול, יותר מרגישים מאשר מזהים. צריך שיהיה לך חוש ריח בשבילם, וחוש הריח הזה הוא כמו חוש שישי שמשלב שמיעה, ראייה וריח. עצרתי יותר מאחד מהג'נטלמנים האלה בימיי, ואם הגנב שלי על הסיפון, אני ערב לך שהוא לא יחמוק מבין אצבעותיי."
"אני מקווה שכך, מר פיקס, כי זה היה שוד כבד."
"שוד נהדר, אדוני הקונסול; חמישים וחמישה אלף לירות! לא לעיתים קרובות נופלות לידינו מציאות כאלה. הפורצים נעשים כל כך עלובים בימינו! בחור נתלה בשביל קומץ שילינגים!"
"מר פיקס," אמר הקונסול, "אני אוהב את הדרך שבה אתה מדבר, ומקווה שתצליח; אבל אני חושש שיהיה לך קשה מאוד. אינך רואה שהתיאור שבידך דומה להפליא לאדם ישר?"
"אדוני הקונסול," העיר הבלש בביטחון, "שודדים גדולים תמיד דומים לאנשים ישרים. לבחורים שיש להם פרצוף של נוכלים נשארת רק דרך אחת, והיא להישאר ישרים; אחרת היו עוצרים אותם מיד. האמנות היא לחשוף פנים ישרות; זו לא משימה קלה, אני מודה, אבל זו אמנות של ממש."
ברור היה שלמר פיקס לא חסרה מידה של שחצנות.
לאט לאט התעורר הרציף לחיים. מלחים מעמים שונים, סוחרים, סוכני אוניות, סבלים ופלאחים, איכרים מצריים, התרוצצו הלוך ושוב, כאילו מצפים לאונייה בכל רגע. מזג האוויר היה בהיר וקריר מעט. צריחי המסגדים של העיר התנשאו מעל הבתים באור השמש החיוור. מזח ארוך, של קרוב לשני קילומטרים, נמשך אל תוך מעגן הנמל. על פני הים האדום נראו כמה סירות דיג וספינות חוף, שחלקן עוד שמרו על צורתן המוזרה של הספינות העתיקות.
כשעבר בין ההמון הטרוד, בחן פיקס כהרגלו את העוברים והשבים במבט חד ומהיר.
השעה הייתה עכשיו עשר וחצי.
"האונייה לא באה!" קרא, כשצלצל שעון הנמל.
"היא לא יכולה להיות רחוקה עכשיו," השיב חברו.
"כמה זמן היא תשהה בסואץ?"
"ארבע שעות; מספיק כדי להעמיס פחם. מסואץ לעדן, בקצה השני של הים האדום, יש אלף שלוש מאות ועשרה מילין, והיא צריכה להעמיס פחם חדש."
"והיא נוסעת מסואץ ישר לבומביי?"
"בלי לעגון בשום מקום."
"טוב!" אמר פיקס. "אם השודד על הסיפון, הוא ודאי ירד בסואץ, כדי להגיע בדרך אחרת למושבות ההולנדיות או הצרפתיות באסיה. הוא צריך לדעת שלא יהיה בטוח אפילו שעה בהודו, שהיא אדמה אנגלית."
"אלא אם כן," הקשה הקונסול, "הוא ערמומי במיוחד. פושע אנגלי, אתה יודע, תמיד מסתתר טוב יותר בלונדון מבכל מקום אחר."
ההערה הזאת נתנה לבלש חומר למחשבה, ובינתיים הלך הקונסול למשרדו. פיקס, שנשאר לבדו, היה חסר סבלנות יותר מתמיד, כי הייתה לו תחושה שהשודד על סיפון ה"מונגוליה". אם אכן עזב את לונדון בכוונה להגיע לעולם החדש, טבעי שיבחר בדרך דרך הודו, שפחות משגיחים עליה וקשה יותר להשגיח עליה מאשר על הדרך שחוצה את האוקיינוס האטלנטי. אבל מחשבותיו של פיקס נקטעו במהרה בסדרה של שריקות חדות, שבישרו על בואה של ה"מונגוליה". הסבלים והפלאחים מיהרו אל הרציף, ותריסר סירות יצאו מהחוף לקראת האונייה. עד מהרה נראה גוף האונייה הענק עובר בין גדות התעלה, והשעון צלצל אחת עשרה כשהיא הטילה עוגן במעגן. היא הביאה מספר נוסעים גדול מהרגיל. חלקם נשארו על הסיפון כדי להביט בנוף הציורי של העיר, ורובם ירדו בסירות ויצאו אל הרציף.
פיקס תפס עמדה, ובחן בקפידה כל פנים וכל דמות שהופיעו. בתוך זמן קצר אחד הנוסעים, אחרי שפילס את דרכו בכוח בין המון הסבלים הטורדניים, ניגש אליו ושאל בנימוס אם יוכל להראות לו את הקונסוליה האנגלית, ובאותו זמן הראה דרכון שרצה לקבל עליו חותמת אשרה. פיקס לקח את הדרכון באופן אינסטינקטיבי, ובמבט מהיר קרא את תיאור בעליו. תנועת הפתעה כמעט חמקה ממנו בעל כורחו, כי התיאור שבדרכון היה זהה לתיאור שודד הבנק שקיבל מסקוטלנד יארד.
"זה הדרכון שלך?" שאל.
"לא, זה של אדוני."
"ואדונך הוא..."
"הוא נשאר על הסיפון."
"אבל הוא חייב ללכת לקונסול בעצמו, כדי להוכיח את זהותו."
"אה, זה הכרחי?"
"הכרחי לגמרי."
"ואיפה הקונסוליה?"
"שם, בפינת הכיכר," אמר פיקס, והצביע על בית במרחק מאתיים צעדים.
"אלך ואביא את אדוני, שבכל זאת לא ישמח במיוחד שמטרידים אותו."
הנוסע קד לפיקס וחזר לאונייה.