הרכבת יצאה בדיוק בזמן. בין הנוסעים היו כמה קצינים, פקידי ממשלה וסוחרי אופיום ואינדיגו, שעסקיהם קראו להם אל החוף המזרחי. פספרטו נסע באותו קרון עם אדונו, ונוסע שלישי ישב מולם. זה היה סר פרנסיס קרומרטי, אחד משותפיו של מר פוג לוויסט על ה"מונגוליה", שהיה עכשיו בדרכו להצטרף ליחידתו בבנארס. סר פרנסיס היה גבר גבוה ובהיר כבן חמישים, שהצטיין מאוד במרד הסיפאי האחרון. הוא עשה את הודו לביתו, ורק לעיתים רחוקות ביקר ביקורים קצרים באנגליה; והוא הכיר את המנהגים, את ההיסטוריה ואת האופי של הודו ושל אנשיה כמעט כמו אחד מבני המקום. אבל פילאס פוג, שלא טייל אלא רק שרטט היקף של מעגל, לא טרח לשאול על הנושאים האלה. הוא היה גוף מוצק, שנע במסלול סביב כדור הארץ לפי חוקי המכניקה השכלתנית. ברגע זה חישב בראשו את מספר השעות שעברו מאז יציאתו מלונדון, ואילו היה בטבעו להפגין רגשות לשווא, היה משפשף את ידיו בסיפוק. סר פרנסיס קרומרטי הבחין במוזרותו של חברו למסע, אף שההזדמנות היחידה שהייתה לו להתבונן בו הייתה בזמן שחילק קלפים ובין סיבוב לסיבוב, ושאל את עצמו אם באמת פועם לב אנושי מתחת לחזות הקרה הזאת, ואם יש לפילאס פוג חוש כלשהו ליופי הטבע. התת־אלוף הודה בלבו שמכל האנשים התמהוניים שפגש בחייו, אף אחד לא השתווה לתוצר הזה של המדעים המדויקים.
פילאס פוג לא הסתיר מסר פרנסיס את תוכניתו להקיף את העולם, וגם לא את הנסיבות שבהן יצא לדרך; והגנרל ראה בהתערבות רק תמהוניות חסרת תועלת וחוסר שכל ישר. בדרך שבה הג'נטלמן המוזר הזה מתנהג, חשב, הוא יעזוב את העולם בלי שעשה טוב לא לעצמו ולא לאף אחד אחר.
שעה אחרי היציאה מבומביי כבר עברה הרכבת את הגשרים ואת האי סלסט, ויצאה אל השטח הפתוח. בקאליאן הגיעו לצומת של הקו המשני שיורד לדרום־מזרח הודו דרך קנדלה ופונה; ואחרי שעברו את פאוול, נכנסו אל מעברי ההרים, שבסיסיהם מבזלת ופסגותיהם מוכתרות ביערות עבותים וירוקים. פילאס פוג וסר פרנסיס קרומרטי החליפו מדי פעם כמה מילים, ועכשיו חידש סר פרנסיס את השיחה והעיר: "לפני כמה שנים, מר פוג, היית נתקל כאן בעיכוב שכנראה היה מפסיד לך את ההתערבות."
"איך זה, סר פרנסיס?"
"כי מסילת הברזל נעצרה למרגלות ההרים האלה, והנוסעים נאלצו לחצות אותם באפריונים או על סוסי פוני עד קנדלה, בצד השני."
"עיכוב כזה לא היה משבש כלל את תוכניותיי," אמר מר פוג. "תמיד צפיתי שעלולים לצוץ מכשולים מסוימים."
"אבל, מר פוג," המשיך סר פרנסיס, "אתה מסתכן בקשיים בגלל ההרפתקה של הבחור הטוב הזה במקדש." פספרטו, שרגליו עטופות בנוחות בשמיכת הנסיעה שלו, ישן שינה עמוקה ולא חלם שמישהו מדבר עליו. "הממשלה מחמירה מאוד עם עבירות מהסוג הזה. היא מקפידה במיוחד שיכבדו את מנהגי הדת של ההודים, ואילו נתפס המשרת שלך..."
"טוב מאוד, סר פרנסיס," השיב מר פוג. "אילו נתפס, היה נשפט ונענש, ואחר כך היה חוזר בשקט לאירופה. אינני רואה איך העניין הזה היה יכול לעכב את אדונו."
השיחה נפסקה שוב. במשך הלילה השאירה הרכבת את ההרים מאחוריה ועברה את נסיק, ולמחרת המשיכה על פני האדמה השטוחה והמעובדת היטב של חבל חנדש, עם כפריה המפוזרים, שמעליהם התנשאו צריחי המקדשים. החבל הפורה הזה מושקה בנהרות קטנים רבים ובפלגים צלולים, שרובם יובלים של נהר גודאוורי.
כשהתעורר פספרטו והביט החוצה, לא יכול היה לתפוס שהוא באמת חוצה את הודו ברכבת. הקטר, שנהג בו מהנדס אנגלי והוזן בפחם אנגלי, פלט את עשנו על מטעי כותנה, קפה, אגוז מוסקט, ציפורן ופלפל, והקיטור התפתל בספירלות סביב חורשות דקלים, שבתוכן נראו בונגלוים ציוריים, מנזרים נטושים ומקדשים נפלאים, מקושטים בעיטורים האינסופיים של האדריכלות ההודית. אחר כך הגיעו לשטחים עצומים שנמשכו עד האופק, עם ג'ונגלים שבהם חיים נחשים ונמרים, שנמלטו מרעש הרכבת; ואחריהם יערות שהמסילה חדרה לתוכם, ושעדיין שוטטו בהם פילים, שהביטו בעיניים מהורהרות ברכבת החולפת. מעבר למליגאום חצו הנוסעים את הארץ הארורה שכה הרבה פעמים נצבעה בדם בידי מאמיני האלה קאלי. לא הרחק משם התנשאה אלורה, עם מקדשיה החינניים, ואאורנגבאד המפורסמת, בירתו של אאורנגזב האכזר, ועכשיו העיר הראשית של אחד המחוזות המנותקים של ממלכת הניזאם. באזור הזה שלט פרינגיאה, ראש כנופיית התאגים, מלך החונקים. הפושעים האלה, שקשר סודי איחד אותם, חנקו קורבנות מכל גיל לכבוד אלת המוות, בלי לשפוך אף פעם דם; והייתה תקופה שבה כמעט לא אפשר היה לעבור בחלק הזה של הארץ בלי למצוא גופות לכל עבר. הממשלה האנגלית הצליחה להפחית מאוד את מעשי הרצח האלה, אף שהתאגים עדיין קיימים וממשיכים בטקסיהם הנוראים.
בשתים עשרה וחצי עצרה הרכבת בבורהאנפור, ושם הצליח פספרטו לקנות נעלי בית הודיות מקושטות בפנינים מזויפות, ובגאווה גלויה נעל אותן לרגליו. הנוסעים אכלו ארוחת בוקר חפוזה ויצאו לאסירגר, אחרי שנסעו זמן מה לאורך גדות הנהר הקטן טפטי, שנשפך אל מפרץ קמביי, ליד סוראט.
פספרטו שקע עכשיו בהרהורים עמוקים. עד שהגיע לבומביי קיווה שמסעם ייגמר שם; אבל עכשיו, כשברור היה שהם דוהרים לרוחב הודו במלוא המהירות, חל שינוי פתאומי בחלומותיו. טבעו הנוודי הישן חזר אליו; הרעיונות הדמיוניים של נעוריו שוב השתלטו עליו. הוא התחיל לראות בתוכנית של אדונו דבר רציני, האמין שההתערבות אמיתית, ולכן גם במסע מסביב לעולם ובהכרח להשלים אותו בלי כישלון בזמן שנקבע. הוא כבר התחיל לדאוג לעיכובים אפשריים ולתאונות שעלולות לקרות בדרך. הוא הרגיש שגם לו יש עניין אישי בהתערבות, ורעד מהמחשבה שאולי היה גורם להפסדה בגלל השטות הבלתי נסלחת שלו בלילה הקודם. כיוון שהיה הרבה פחות קר רוח ממר פוג, היה הרבה יותר חסר מנוחה: ספר וספר שוב את הימים שעברו, קילל כשהרכבת עצרה, האשים אותה באיטיות, ובלבו האשים את מר פוג שלא שיחד את הנהג. הבחור הטוב לא ידע שאף שאפשר בדרך כזאת להאיץ אונייה, אי אפשר לעשות זאת ברכבת.
לקראת ערב נכנסה הרכבת אל מעברי הרי סאטפורה, שמפרידים בין חנדש לבונדלקהאנד. למחרת שאל סר פרנסיס קרומרטי את פספרטו מה השעה, ופספרטו הביט בשעונו וענה שהשעה שלוש לפנות בוקר. השעון המפורסם הזה, שתמיד היה מכוון לפי קו האורך של גריניץ', שנמצא עכשיו כשבעים ושבע מעלות מערבה, פיגר לפחות בארבע שעות. סר פרנסיס תיקן את השעה של פספרטו, וזה השיב את אותה הערה שאמר לפיקס. וכשהגנרל התעקש שצריך לכוון את השעון בכל קו אורך חדש, כי הוא נוסע כל הזמן מזרחה, כלומר לקראת השמש, ולכן הימים מתקצרים בארבע דקות על כל מעלה שעוברים, סירב פספרטו בעקשנות לשנות את שעונו, ושמר אותו לפי שעון לונדון. זו הייתה אשליה תמימה שלא יכלה להזיק לאיש.
בשמונה בבוקר עצרה הרכבת באמצע קרחת יער, כחמישה עשר מיל אחרי רותאל, שבה היו כמה בונגלוים ובקתות פועלים. הכרטיסן עבר לאורך הקרונות וצעק: "כל הנוסעים יורדים כאן!"
פילאס פוג הביט בסר פרנסיס קרומרטי כמבקש הסבר; אבל הגנרל לא ידע לומר מה פשר העצירה באמצע היער הזה של תמרים ושיטים.
פספרטו, שהופתע לא פחות, מיהר החוצה, ועד מהרה חזר וקרא: "מסייה, אין יותר מסילה!"
"מה אתה מתכוון?" שאל סר פרנסיס.
"אני מתכוון לומר שהרכבת לא ממשיכה."
הגנרל יצא מיד, ופילאס פוג הלך אחריו בשלווה, ויחד ניגשו אל הכרטיסן.
"איפה אנחנו?" שאל סר פרנסיס.
"בכפר הקטן חולבי."
"אנחנו עוצרים כאן?"
"בוודאי. המסילה לא גמורה."
"מה! לא גמורה?"
"לא. עדיין צריך להניח קטע של חמישים מיל מכאן עד אללהבאד, ששם הקו מתחיל שוב."
"אבל העיתונים הודיעו על פתיחת המסילה לכל אורכה."
"מה אתה רוצה, אדוני הקצין? העיתונים טעו."
"ובכל זאת אתם מוכרים כרטיסים מבומביי לכלכותה," השיב סר פרנסיס, שהתחיל להתלהט.
"אין ספק," השיב הכרטיסן, "אבל הנוסעים יודעים שעליהם לדאוג בעצמם לאמצעי תחבורה מחולבי עד אללהבאד."
סר פרנסיס רתח מזעם. פספרטו היה מפיל ברצון את הכרטיסן ארצה, ולא העז להביט באדונו.
"סר פרנסיס," אמר מר פוג בשקט, "אם תואיל, נחפש איזה אמצעי תחבורה לאללהבאד."
"מר פוג, זה עיכוב שפוגע בך מאוד."
"לא, סר פרנסיס; הוא היה צפוי."
"מה! ידעת שהדרך..."
"כלל לא; אבל ידעתי שמכשול כלשהו יצוץ במוקדם או במאוחר בדרכי. לכן שום דבר לא אבד. יש לי יומיים, שכבר הרווחתי, להקריב. אוניית קיטור יוצאת מכלכותה להונג קונג בצהריים, ב־25 לחודש. היום ה־22, ונגיע לכלכותה בזמן."
לא היה מה לומר מול תשובה בטוחה כל כך.
זה היה נכון, למרבה הצער, שהמסילה נגמרה בנקודה הזאת. העיתונים היו כמו כמה שעונים, שנוטים להקדים, והקדימו להודיע על השלמת הקו. רוב הנוסעים ידעו על ההפסקה הזאת, וכשירדו מהרכבת התחילו לשכור את כלי הרכב שהכפר יכול היה לספק: עגלות ארבעה גלגלים, עגלות רתומות לשוורי זבו, כרכרות שנראו כמו מקדשים מהלכים, אפריונים, סוסי פוני ומה לא.
מר פוג וסר פרנסיס קרומרטי חיפשו בכפר מקצה לקצה, וחזרו בלי שמצאו דבר.
"אלך ברגל," אמר פילאס פוג.
פספרטו, שהצטרף עכשיו לאדונו, עיווה את פניו כשחשב על נעליו ההודיות המפוארות אבל השבריריות מדי. למזלו, גם הוא חיפש סביבו, ואחרי רגע של היסוס אמר: "מסייה, אני חושב שמצאתי אמצעי תחבורה."
"מה?"
"פיל! פיל ששייך להודי שגר רק מאה צעדים מכאן."
"בואו נלך לראות את הפיל," השיב מר פוג.
עד מהרה הגיעו לבקתה קטנה, ולידה, מוקף גדר גבוהה, עמד בעל החיים. הודי יצא מהבקתה, ולבקשתם הוביל אותם אל המכלאה. הפיל, שבעליו גידל אותו לא כבהמת משא אלא למטרות מלחמה, היה מבוית למחצה. ההודי כבר התחיל להקנות לו אכזריות שלא הייתה בטבעו, בכך שהרגיז אותו לעיתים קרובות והאכיל אותו כל שלושה חודשים בסוכר ובחמאה, שיטה שנוקטים בה לעיתים קרובות מאלפי פילי מלחמה בהודו. אבל למזלו של מר פוג, אילופו של בעל החיים בכיוון הזה לא התקדם הרבה, והפיל עדיין שמר על עדינותו הטבעית. קיוני, זה היה שמו של הפיל, יכול היה בלי ספק ללכת מהר במשך זמן רב, ובהיעדר כל אמצעי תחבורה אחר, החליט מר פוג לשכור אותו. אבל פילים רחוקים מלהיות זולים בהודו, שבה הם הולכים ומתמעטים. הזכרים, שרק הם מתאימים להופעות קרקס, מבוקשים מאוד, בייחוד משום שרק מעטים מהם מבויתים. לכן כשהציע מר פוג להודי לשכור את קיוני, הוא סירב על הסף. מר פוג התעקש, והציע את הסכום המופרז של עשר לירות לשעה תמורת השאלת הבהמה עד אללהבאד. סירוב. עשרים לירות? גם כן סירוב. ארבעים לירות? עדיין סירוב. פספרטו קפץ בכל העלאה; אבל ההודי לא התפתה. ובכל זאת ההצעה הייתה מפתה, כי אם נניח שהפיל ילך חמש עשרה שעות עד אללהבאד, היה בעליו מקבל לא פחות משש מאות לירות שטרלינג.
אז הציע פילאס פוג, בלי להתרגש כלל, לקנות את בעל החיים לגמרי, ובהתחלה הציע תמורתו אלף לירות. ההודי, שאולי חשב שהוא עומד לעשות עסקה מצוינת, עדיין סירב.
סר פרנסיס קרומרטי לקח את מר פוג הצידה, והתחנן לפניו שיחשוב היטב לפני שימשיך. הג'נטלמן השיב שאין זה מדרכו לפעול בפזיזות, שעל הכף מונחת התערבות של עשרים אלף לירות, שהפיל נחוץ לו לגמרי, ושישיג אותו גם אם יצטרך לשלם פי עשרים מערכו. הוא חזר אל ההודי, שעיניו הקטנות והחדות, שנצצו בתאוות בצע, הסגירו שאצלו השאלה היא רק כמה גבוה יוכל להשיג. מר פוג הציע תחילה אלף ומאתיים, אחר כך אלף וחמש מאות, אלף ושמונה מאות, אלפיים לירות. פספרטו, שבדרך כלל פניו אדמדמות כל כך, החוויר לגמרי ממתח.
באלפיים לירות נכנע ההודי.
"איזה מחיר, אלוהים אדירים!" קרא פספרטו. "בשביל פיל."
נשאר רק למצוא מדריך, וזה היה קל יחסית. צעיר פרסי, בעל פנים נבונות, הציע את שירותיו, ומר פוג קיבל אותם והבטיח לו שכר נדיב כל כך שיגביר מאוד את להיטותו. הוציאו את הפיל וציידו אותו. הפרסי, שהיה נהג פילים מיומן, כיסה את גבו במעין שמיכת אוכף, ותלה על כל אחד מצדדיו מושבים מוזרים ולא נוחים בעליל. פילאס פוג שילם להודי בשטרות שהוציא מתיק הנסיעה המפורסם, מעשה שנראה כאילו הוא תולש את מעיו של פספרטו המסכן. אחר כך הציע לקחת את סר פרנסיס לאללהבאד, והתת־אלוף קיבל את ההצעה בהכרת תודה, כי נוסע אחד נוסף לא יעייף כנראה את הבהמה הענקית. בחולבי נקנו צידה, ובזמן שסר פרנסיס ומר פוג תפסו את המושבים משני הצדדים, ישב פספרטו בפישוק על שמיכת האוכף שביניהם. הפרסי התיישב על צוואר הפיל, ובתשע יצאו מהכפר, ובעל החיים צעד אל תוך יער הדקלים העבות בדרך הקצרה ביותר.