כדי לקצר את הדרך, עבר המדריך משמאל לקו שבו עדיין בנו את המסילה. הקו הזה, בגלל הפיתולים הגחמניים של הרי וינדהיה, לא עבר בקו ישר. הפרסי, שהכיר היטב את הדרכים והשבילים באזור, הכריז שירוויחו עשרים מיל אם יחצו ישר את היער.
פילאס פוג וסר פרנסיס קרומרטי, שקועים עד הצוואר במושבים המוזרים שהותקנו בשבילם, היטלטלו נורא מהדהירה המהירה של הפיל, שהפרסי המיומן דרבן אותו; אבל הם סבלו את אי־הנוחות בקור רוח בריטי אמיתי, דיברו מעט, ובקושי יכלו לראות זה את זה. ואשר לפספרטו, שישב על גב הבהמה וספג את מלוא עוצמתו של כל טלטול בכל צעד, הוא הקפיד מאוד, לפי עצת אדונו, לא להחזיק את לשונו בין שיניו, כי אחרת הייתה נחתכת. הבחור הטוב קיפץ מצוואר הפיל ועד אחוריו, וזינק כמו ליצן על קרש קפיצה; ובכל זאת צחק בתוך הקפיצות, ומדי פעם הוציא מכיסו קובייה של סוכר והכניס אותה לחדק של קיוני, שקיבל אותה בלי להאט כלל את דהירתו הקבועה.
אחרי שעתיים עצר המדריך את הפיל ונתן לו שעה של מנוחה. בזמן הזה קיוני, אחרי שהרווה את צימאונו במעיין סמוך, התחיל לטרוף את הענפים והשיחים שסביבו. לא סר פרנסיס ולא מר פוג הצטערו על העיכוב, ושניהם ירדו בהקלה. "הרי הוא עשוי ברזל!" קרא הגנרל, והביט בהתפעלות בקיוני.
"ברזל מחושל," השיב פספרטו, בזמן שהתחיל להכין ארוחת בוקר חפוזה.
בצהריים נתן הפרסי את האות לצאת לדרך. עד מהרה נעשה הנוף פראי מאוד. חורשות של תמרים ודקלים ננסיים באו במקום היערות העבותים; אחר כך מישורים עצומים ויבשים, מנוקדים בשיחים דלים וזרועים בגושי סלע גדולים. כל החלק הזה של בונדלקהאנד, שנוסעים כמעט לא מגיעים אליו, מיושב באוכלוסייה קנאית, שדבקה במנהגים הקשים ביותר של אמונתה. האנגלים לא הצליחו להשיג שליטה מלאה בשטח הזה, שנתון להשפעת ראג'ות, שכמעט אי אפשר להגיע אליהם במבצרי ההרים הבלתי נגישים שלהם. כמה פעמים ראו הנוסעים להקות של אנשים חמושים, שכשהבחינו בפיל הצועד על פני השטח עשו תנועות כועסות ומאיימות. הפרסי התחמק מהם ככל האפשר. מעט בעלי חיים נראו בדרך; אפילו הקופים מיהרו לברוח מדרכם בפיתולים ובהעוויות שגרמו לפספרטו להתפקע מצחוק.
אבל בתוך עליזותו הטרידה מחשבה אחת את המשרת הטוב. מה יעשה מר פוג עם הפיל כשיגיעו לאללהבאד? ייקח אותו איתו? בלתי אפשרי! ההובלה שלו תעלה הון עתק. ימכור אותו, או ישחרר אותו? הבהמה החביבה ראויה בהחלט להתחשבות. ואם מר פוג יחליט לתת את קיוני במתנה לו, לפספרטו, הוא יהיה במבוכה גדולה; והמחשבות האלה לא חדלו להטריד אותו זמן רב.
הרכס הראשי של הרי וינדהיה נחצה עד שמונה בערב, ועוד עצירה נעשתה על המדרון הצפוני, בבונגלו הרוס. הם עברו באותו יום כמעט עשרים וחמישה מיל, ומרחק שווה עוד הפריד ביניהם לבין התחנה באללהבאד.
הלילה היה קר. הפרסי הדליק אש בבונגלו בכמה ענפים יבשים, והחום היה נעים מאוד. הצידה שנקנתה בחולבי הספיקה לארוחת הערב, והנוסעים אכלו ברעבתנות. השיחה, שהתחילה בכמה משפטים מקוטעים, פינתה עד מהרה את מקומה לנחירות רמות ויציבות. המדריך שמר על קיוני, שישן בעמידה, נשען על גזע של עץ גדול. שום דבר לא קרה בלילה שהפריע לישנים, אף שמדי פעם נהמות של נמרים ופטפוט של קופים הפרו את הדממה; החיות המסוכנות יותר לא השמיעו קול ולא גילו כוונות עוינות כלפי יושבי הבונגלו. סר פרנסיס ישן שינה כבדה, כמו חייל ישר שהתעייפות הכריעה אותו. פספרטו היה עטוף בחלומות לא שקטים על הטלטולים של היום הקודם. ואשר למר פוג, הוא ישן בשלווה כאילו היה בביתו השליו בסאוויל רו.
המסע חודש בשש בבוקר; המדריך קיווה להגיע לאללהבאד עד הערב. במקרה כזה יפסיד מר פוג רק חלק מארבעים ושמונה השעות שחסך מתחילת המסע. קיוני, שחזר לצעדו המהיר, ירד עד מהרה במורדות התחתונים של הרי וינדהיה, ולקראת הצהריים עברו ליד הכפר קלנג'ר, על נהר קאני, אחד מיובלי הגנגס. המדריך התחמק ממקומות מיושבים, כי חשב שבטוח יותר להישאר בשטח הפתוח, שמשתרע לאורך השקעים הראשונים של אגן הנהר הגדול. אללהבאד הייתה עכשיו רק שנים עשר מיל לצפון־מזרח. הם עצרו מתחת לחורשת בננות, שאת פריהן, בריא כמו לחם ועסיסי כמו שמנת, אכלו בשפע ובהנאה.
בשתיים נכנס המדריך ליער עבות שהשתרע על פני כמה מילין; הוא העדיף לנסוע בחסות העצים. עד כה לא היו להם שום פגישות לא נעימות, ונראה היה שהמסע עומד להסתיים בהצלחה, כשהפיל, שנעשה חסר מנוחה, נעצר לפתע.
השעה הייתה אז ארבע.
"מה קרה?" שאל סר פרנסיס, והוציא את ראשו.
"אינני יודע, אדוני הקצין," השיב הפרסי, והקשיב בתשומת לב לרחש מבולבל שעלה מבין הענפים העבותים.
הרחש נעשה עד מהרה ברור יותר; עכשיו נשמע כמו מקהלה רחוקה של קולות אדם בליווי כלי נשיפה ממתכת. פספרטו היה כולו עיניים ואוזניים. מר פוג חיכה בסבלנות בלי מילה. הפרסי קפץ ארצה, קשר את הפיל לעץ ונבלע בסבך. עד מהרה חזר ואמר:
"תהלוכה של ברהמינים, כוהנים הינדים, מתקרבת לכאן. עלינו למנוע מהם לראות אותנו, אם אפשר."
המדריך התיר את הפיל והוביל אותו אל תוך הסבך, ובאותו זמן ביקש מהנוסעים לא לזוז. הוא היה מוכן לעלות על בעל החיים בכל רגע, אם יהיה צורך לברוח; אבל ברור היה שחשב שתהלוכת המאמינים תעבור בלי להבחין בהם בתוך העלווה העבותה, שבה היו מוסתרים לגמרי.
הצלילים הצורמים של הקולות והכלים התקרבו, ועכשיו התערבבו שירים מזמזמים בקול התופים והמצלתיים. ראש התהלוכה הופיע עד מהרה מתחת לעצים, במרחק מאה צעדים, ומבין הענפים אפשר היה להבחין בקלות בדמויות המוזרות שערכו את הטקס הדתי. בראש הלכו הכוהנים, מצנפות על ראשיהם, לבושים בגלימות תחרה ארוכות. סביבם היו גברים, נשים וילדים, ששרו מעין מזמור קודר, שנקטע במרווחים קבועים בתופים ובמצלתיים. ומאחוריהם נגררה מרכבה בעלת גלגלים גדולים, שחישוריהם עוצבו כנחשים השזורים זה בזה. על המרכבה, שרתומים אליה ארבעה שוורי זבו מקושטים בעושר, עמד פסל מבעית בעל ארבע זרועות, גופו צבוע באדום עמום, עיניו פרועות, שערו סתור, לשונו שלוחה החוצה ושפתיו צבועות באדום של עלי בטל. הוא עמד זקוף על דמות של ענק שרוע וחסר ראש.
סר פרנסיס זיהה את הפסל ולחש: "האלה קאלי; אלת האהבה והמוות."
"של המוות, אולי," לחש בחזרה פספרטו, "אבל של האהבה? הזקנה המכוערת הזאת? אף פעם!"
הפרסי סימן להם לשתוק.
חבורה של פקירים זקנים קיפצה והשתוללה סביב הפסל. גופם היה מפוספס בצבע אוקר ומכוסה חתכים שדמם נטף מהם טיפה אחר טיפה: קנאים עיוורים, שבטקסים ההודיים הגדולים עדיין משליכים את עצמם מתחת לגלגלי מרכבת האל ג'גרנאט. אחריהם באו כמה ברהמינים, לבושים בכל הפאר של הלבוש המזרחי, והובילו אישה שמעדה בכל צעד. האישה הייתה צעירה, ובהירה כמו אירופאית. ראשה וצווארה, כתפיה, אוזניה, זרועותיה, ידיה ובהונותיה היו עמוסים תכשיטים ואבני חן, צמידים, עגילים וטבעות; וטוניקה עם שוליים של זהב, מכוסה בגלימת מלמלה קלה, הסגירה את קווי גופה.
השומרים שהלכו אחרי האישה הצעירה היוו ניגוד חריף לה: הם היו חמושים בחרבות שלופות תלויות על מותניהם ובאקדחים ארוכים משובצים, ונשאו גופה על אפריון. זו הייתה גופתו של זקן, לבוש בפאר בבגדי ראג'ה, חובש, כמו בחייו, טורבן רקום בפנינים, גלימה ארוגה משי וזהב, צעיף קשמיר משובץ יהלומים, ונושא את כלי הנשק המפוארים של נסיך הינדי. אחריהם באו הנגנים ומאסף של פקירים מקפצים, שצעקותיהם לפעמים החרישו את קול הכלים; הם סגרו את התהלוכה.
סר פרנסיס התבונן בתהלוכה בפנים עצובות, פנה אל המדריך ואמר: "סאטי."
הפרסי הנהן והניח אצבע על שפתיו. התהלוכה התפתלה לאט מתחת לעצים, ועד מהרה נעלמו שורותיה האחרונות במעמקי היער. השירים גוועו בהדרגה; מדי פעם נשמעו צעקות במרחק, עד שלבסוף השתררה שוב דממה.
פילאס פוג שמע את מה שאמר סר פרנסיס, וברגע שהתהלוכה נעלמה, שאל: "מה זה סאטי?"
"סאטי," השיב הגנרל, "היא קורבן אדם, אבל קורבן מרצון. האישה שראית זה עתה תישרף מחר עם שחר."
"אוי, הנבלים!" קרא פספרטו, שלא יכול היה לעצור את זעמו.
"והגופה?" שאל מר פוג.
"היא של הנסיך, בעלה," אמר המדריך, "ראג'ה עצמאי של בונדלקהאנד."
"האם ייתכן," המשיך פילאס פוג, בקול שלא הסגיר שמץ של רגש, "שהמנהגים האכזריים האלה עדיין קיימים בהודו, ושהאנגלים לא הצליחו לשים להם קץ?"
"הקורבנות האלה אינם נערכים ברוב חלקי הודו," השיב סר פרנסיס, "אבל אין לנו שליטה בשטחים הפראיים האלה, ובמיוחד כאן בבונדלקהאנד. כל האזור שמצפון להרי וינדהיה הוא זירה של מעשי רצח וביזה בלי הפסקה."
"המסכנה!" קרא פספרטו. "להישרף חיה!"
"כן," השיב סר פרנסיס, "להישרף חיה. ואילו לא נשרפה, אינך יכול לתאר לעצמך איזה יחס הייתה נאלצת לסבול מקרוביה. היו מגלחים את שערה, מאכילים אותה במנה דלה של אורז, מתייחסים אליה בבוז; היו רואים בה יצור טמא, והיא הייתה מתה באיזו פינה, כמו כלב מוכה שחין. הסיכוי לקיום נורא כל כך דוחף את היצורים המסכנים האלה אל הקורבן הרבה יותר מאהבה או מקנאות דתית. אבל לפעמים הקורבן באמת נעשה מרצון, ונדרשת התערבות פעילה של הממשלה כדי למנוע אותו. לפני כמה שנים, כשגרתי בבומביי, ביקשה אלמנה צעירה רשות מהמושל להישרף יחד עם גופת בעלה; אבל, כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, הוא סירב. האישה עזבה את העיר, מצאה מקלט אצל ראג'ה עצמאי, ושם הגשימה את כוונתה להקריב את עצמה."
בזמן שסר פרנסיס דיבר, הניע המדריך את ראשו כמה פעמים, ועכשיו אמר: "הקורבן שייערך מחר עם שחר אינו מרצון."
"איך אתה יודע?"
"כולם בבונדלקהאנד יודעים על הפרשה הזאת."
"אבל נראה שהמסכנה לא התנגדה כלל," העיר סר פרנסיס.
"זה מפני שסיממו אותה באדי קנבוס ואופיום."
"אבל לאן לוקחים אותה?"
"למקדש פילאג'י, שני מילין מכאן; היא תבלה שם את הלילה."
"והקורבן ייערך..."
"מחר, עם אור השחר הראשון."
המדריך הוציא עכשיו את הפיל מהסבך וקפץ על צווארו. ובדיוק ברגע שעמד לדרבן את קיוני קדימה בשריקה מיוחדת, עצר אותו מר פוג, פנה אל סר פרנסיס קרומרטי ואמר: "מה אם נציל את האישה הזאת?"
"להציל את האישה, מר פוג!"
"יש לי עוד שתים עשרה שעות פנויות; אני יכול להקדיש אותן לזה."
"הרי אתה אדם בעל לב!"
"לפעמים," השיב פילאס פוג בשקט, "כשיש לי זמן."