התוכנית הייתה נועזת, מלאה קשיים, ואולי בלתי ניתנת לביצוע. מר פוג עמד לסכן את חייו, או לפחות את חירותו, ולכן גם את הצלחת מסעו. אבל הוא לא היסס, ומצא בסר פרנסיס קרומרטי בעל ברית נלהב.
ואשר לפספרטו, הוא היה מוכן לכל מה שיציעו. הרעיון של אדונו קסם לו; הוא גילה לב ונשמה מתחת לחזות הקפואה ההיא. הוא התחיל לאהוב את פילאס פוג.
נשאר המדריך: באיזו דרך יבחר? האם לא יצטרף לצד המקומיים? אם לא יעזור להם, צריך לפחות להיות בטוחים שיישאר ניטרלי.
סר פרנסיס שאל אותו בגלוי.
"אדוניי הקצינים," השיב המדריך, "אני פרסי, והאישה הזאת פרסייה. צוו עליי כרצונכם."
"מצוין!" אמר מר פוג.
"אבל," המשיך המדריך, "ודאי הוא שאם ניתפס, לא רק שנסכן את חיינו, אלא נסבול עינויים נוראים."
"זה צפוי," השיב מר פוג. "אני חושב שעלינו לחכות עד הלילה לפני שנפעל."
"גם אני חושב כך," אמר המדריך.
ואז סיפר ההודי הטוב קצת על הקורבן. הוא אמר שהיא יפהפייה מפורסמת בני העם הפרסי, בתו של סוחר עשיר מבומביי. היא קיבלה בעיר הזאת חינוך אנגלי מלא, ובזכות הליכותיה ותבונתה היו חושבים שהיא אירופאית. שמה היה אאודה. כשהתייתמה, השיאו אותה בעל כורחה לראג'ה הזקן של בונדלקהאנד; וכשידעה איזה גורל מחכה לה, ברחה, נתפסה שוב, וקרובי הראג'ה, שהיה להם אינטרס במותה, הועידו אותה לקורבן שנראה שאין לה מפלט ממנו.
סיפורו של הפרסי רק חיזק את מר פוג וחבריו בכוונתם הנדיבה. הוחלט שהמדריך יכוון את הפיל אל מקדש פילאג'י, והוא אכן התקרב אליו מהר ככל האפשר. כעבור חצי שעה עצרו בחורשה, כמאה וחמישים מטרים מהמקדש, ושם היו מוסתרים היטב; אבל הם שמעו בבירור את אנחות הפקירים וצעקותיהם.
אז דנו בדרכים להגיע אל הקורבן. המדריך הכיר את מקדש פילאג'י, שבו, כפי שהצהיר, הייתה האישה הצעירה כלואה. האם יוכלו להיכנס באחת מדלתותיו בזמן שכל חבורת המקומיים שקועה בשינה שיכורה, או שבטוח יותר לנסות לפרוץ חור בקירות? את זה אפשר יהיה להחליט רק ברגע ובמקום עצמם; אבל ודאי היה שהחטיפה חייבת להיעשות באותו לילה, ולא כשהקורבן יובל עם שחר אל המוקד. אז כבר שום התערבות אנושית לא תוכל להציל אותה.
ברגע שירד הלילה, בסביבות שש, החליטו לצאת לסיור מסביב למקדש. צעקות הפקירים בדיוק גוועו; האנשים שקעו בשכרות שגורמים האופיום הנוזלי המהול בקנבוס, ואולי אפשר יהיה לחמוק ביניהם עד המקדש עצמו.
הפרסי, שהוביל את האחרים, זחל בלי קול דרך היער, ותוך עשר דקות מצאו את עצמם על גדת פלג קטן. משם, לאור לפידי השרף, ראו ערימת עצים, ובראשה שכבה גופתו החנוטה של הראג'ה, שעמדה להישרף עם אשתו. המקדש, שצריחיו התנשאו מעל העצים בדמדומים ההולכים ומעמיקים, עמד במרחק מאה צעדים.
"בואו!" לחש המדריך.
הוא החליק בזהירות רבה מתמיד בין השיחים, וחבריו אחריו; את הדממה שסביבם הפר רק רחש הרוח הנמוך בין הענפים.
עד מהרה עצר הפרסי בשולי קרחת היער, שהייתה מוארת בלפידים. הקרקע הייתה מכוסה בקבוצות של אנשים, ששכבו בלי תנועה בשינתם השיכורה; זה נראה כמו שדה קרב זרוע מתים. גברים, נשים וילדים שכבו יחד.
ברקע, בין העצים, נראה בבירור מקדש פילאג'י. לאכזבתו הרבה של המדריך, שומרי הראג'ה, מוארים בלפידים, שמרו על הדלתות וצעדו הלוך ושוב בחרבות שלופות; כנראה שגם הכוהנים שמרו בפנים.
הפרסי, שהשתכנע עכשיו שאי אפשר לפרוץ את הכניסה למקדש, לא התקדם יותר, אלא הוביל את חבריו בחזרה. גם פילאס פוג וסר פרנסיס קרומרטי ראו שאי אפשר לנסות דבר בכיוון הזה. הם עצרו והתייעצו בלחש.
"השעה רק שמונה עכשיו," אמר התת־אלוף, "ואולי גם השומרים האלה יירדמו."
"זה לא בלתי אפשרי," השיב הפרסי.
הם נשכבו למרגלות עץ וחיכו.
הזמן נראה ארוך. המדריך עזב אותם מדי פעם כדי לצפות משולי היער, אבל השומרים שמרו בלי הפסקה לאור הלפידים, ואור עמום חדר מבעד לחלונות המקדש.
הם חיכו עד חצות; אבל שום שינוי לא חל אצל השומרים, ונעשה ברור שאי אפשר לסמוך על כך שיירדמו. צריך לבצע את התוכנית האחרת: לפרוץ פתח בקירות המקדש. נשאר לברר אם הכוהנים שומרים ליד הקורבן שלהם בשקידה כמו החיילים שליד הדלת.
אחרי התייעצות אחרונה הודיע המדריך שהוא מוכן לניסיון, והתקדם, והאחרים אחריו. הם הלכו בדרך עוקפת, כדי להגיע אל המקדש מאחור. הם הגיעו לקירות בסביבות שתים עשרה וחצי, בלי שפגשו איש; כאן לא היה שומר, ולא היו חלונות או דלתות.
הלילה היה חשוך. הירח, שהלך ופחת, בקושי עלה מעל האופק, והיה מכוסה בעננים כבדים; גובה העצים העמיק את החשכה.
לא די היה להגיע לקירות; היה צריך לפרוץ בהם פתח, ולשם כך היו לחבורה רק אולרים. למזלם, קירות המקדש היו בנויים מלבנים ומעץ, שאפשר היה לחדור דרכם בלי קושי רב; אחרי שתוצא לבנה אחת, השאר ייכנעו בקלות.
הם התחילו לעבוד בלי קול, הפרסי מצד אחד ופספרטו מהצד השני, ושחררו את הלבנים כדי לפתוח פתח ברוחב שישים סנטימטרים. הם התקדמו במהירות, כשלפתע נשמעה צעקה בתוך המקדש, ומיד אחריה צעקות אחרות שענו מבחוץ. פספרטו והמדריך הפסיקו. האם שמעו אותם? האם מזעיקים עזרה? הזהירות הפשוטה דחקה בהם לסגת, והם עשו זאת, ופילאס פוג וסר פרנסיס אחריהם. הם הסתתרו שוב ביער, וחיכו שהמהומה, יהיה מה שיהיה, תיפסק, מוכנים לחזור לניסיונם בלי דיחוי. אבל, למרבה הצרה, השומרים הופיעו עכשיו מאחורי המקדש, והתמקמו שם כדי למנוע הפתעה.
קשה לתאר את אכזבת החבורה, שעבודתה נקטעה כך. עכשיו כבר לא יכלו להגיע אל הקורבן; איך, אם כן, יוכלו להציל אותה? סר פרנסיס קפץ את אגרופיו, פספרטו יצא מדעתו, והמדריך חרק שיניים מזעם. פוג השליו חיכה בלי לגלות שום רגש.
"לא נשאר לנו אלא ללכת," לחש סר פרנסיס.
"לא נשאר אלא ללכת," חזר המדריך.
"עצרו," אמר פוג. "אני צריך להיות באללהבאד רק מחר לפני הצהריים."
"אבל מה אתה מקווה לעשות?" שאל סר פרנסיס. "בעוד כמה שעות יעלה השחר, ו..."
"ההזדמנות שנראית עכשיו אבודה עשויה להופיע ברגע האחרון."
סר פרנסיס היה רוצה לקרוא את עיניו של פילאס פוג. על מה חושב האנגלי קר הרוח הזה? האם הוא מתכנן להסתער על האישה הצעירה ממש ברגע הקורבן, ולחטוף אותה באומץ מידי תלייניה?
זו הייתה איוולת גמורה, וקשה היה להודות שפוג שוטה כזה. ובכל זאת הסכים סר פרנסיס להישאר עד סוף הדרמה הנוראה הזאת. המדריך הוביל אותם לחלק האחורי של קרחת היער, שממנו יכלו להשקיף על הקבוצות הישנות.
בינתיים פספרטו, שהתיישב על הענפים התחתונים של עץ, גלגל בראשו רעיון שעלה בו בהתחלה כמו הבזק, ועכשיו כבר התקבע היטב במוחו.
בהתחלה אמר לעצמו: "איזו שטות!" ואחר כך חזר ואמר: "ולמה לא, בעצם? זו הזדמנות, אולי היחידה; ועם שיכורים כאלה!" ובעודו חושב כך, החליק בגמישות של נחש אל הענפים הנמוכים ביותר, שקצותיהם נטו כמעט עד הקרקע.
השעות חלפו, והגוונים הבהירים יותר בישרו עכשיו על התקרבות היום, אף שעוד לא האיר. זה היה הרגע. ההמון הישן התעורר, התופים הכו, שירים וצעקות עלו; שעת הקורבן הגיעה. דלתות המקדש נפתחו לרווחה, ואור בהיר בקע מתוכו, ובתוכו ראו מר פוג וסר פרנסיס את הקורבן. נראה שהתנערה מהקהות של הסם, והיא ניסתה להימלט מתליינה. לבו של סר פרנסיס הלם; הוא אחז בעווית בידו של מר פוג, ומצא בה סכין פתוחה. ממש ברגע זה התחיל ההמון לנוע. האישה הצעירה שקעה שוב בקהות שגרמו אדי הקנבוס, ועברה בין הפקירים, שליוו אותה בצעקותיהם הדתיות הפראיות.
פילאס פוג וחבריו, שהתערבבו בשורות האחרונות של ההמון, הלכו אחריהם; ותוך שתי דקות הגיעו לגדות הפלג, ועצרו חמישים צעדים מהמוקד, שעליו עדיין שכבה גופת הראג'ה. באפלולית ראו את הקורבן, חסרת הכרה לגמרי, שרועה ליד גופת בעלה. אז הביאו לפיד, והעצים, שהיו ספוגים בשמן, נדלקו מיד.
ברגע זה תפסו סר פרנסיס והמדריך את פילאס פוג, שברגע של נדיבות מטורפת עמד להסתער על המוקד. אבל הוא כבר דחף אותם הצידה במהירות, כשלפתע השתנתה כל התמונה. צעקת אימה עלתה. כל ההמון השתטח ארצה, מוכה פחד.
הראג'ה הזקן לא מת, אם כן, שהרי הוא קם לפתע, כמו רוח רפאים, הרים את אשתו בזרועותיו, וירד מהמוקד בתוך ענני העשן, שרק הגבירו את מראהו המבעית.
פקירים וחיילים וכוהנים, שאחזה בהם אימה פתאומית, שכבו שם עם פניהם אל הקרקע, ולא העזו להרים את עיניהם ולראות פלא כזה.
הקורבן חסר החיים נישא בזרועות החזקות שתמכו בה, ושנראה שהיא אינה מכבידה עליהן כלל. מר פוג וסר פרנסיס עמדו זקופים, הפרסי השפיל את ראשו, ופספרטו היה, אין ספק, המום כמעט באותה מידה.
הראג'ה שקם לתחייה ניגש אל סר פרנסיס ואל מר פוג, ואמר בטון חד: "בואו נסתלק מכאן!"
היה זה פספרטו עצמו, שהחליק אל המוקד בתוך העשן, ובחסות החשכה שעוד שררה, הציל את האישה הצעירה ממוות! היה זה פספרטו שגילם את תפקידו בחוצפה מוצלחת, ועבר בתוך ההמון בשעה שכולם היו אחוזי אימה.
רגע אחר כך נעלמו ארבעתם ביער, והפיל נשא אותם הלאה בצעד מהיר. אבל הצעקות והרעש, וכדור ששרק דרך כובעו של פילאס פוג, הודיעו להם שהתרמית התגלתה.
גופתו של הראג'ה הזקן אכן נראתה עכשיו על המוקד הבוער; והכוהנים, שהתאוששו מאימתם, הבינו שבוצעה חטיפה. הם מיהרו אל היער, והחיילים אחריהם, וירו מטח אחרי הנמלטים; אבל אלה הגדילו במהירות את המרחק ביניהם, ועד מהרה מצאו את עצמם מחוץ לטווח הכדורים והחיצים.