המעשה הנועז הושלם, ובמשך שעה צחק פספרטו בעליזות על הצלחתו. סר פרנסיס לחץ את ידו של הבחור הטוב, ואדונו אמר: "כל הכבוד!", ומפיו זה היה שבח גדול. פספרטו השיב שכל הזכות בעניין שייכת למר פוג. הוא עצמו, אמר, רק עלה בדעתו רעיון "משונה"; והוא צחק כשחשב שלכמה רגעים היה הוא, פספרטו, המתעמל לשעבר, סמל מכבי האש לשעבר, בעלה של אישה מקסימה, ראג'ה זקן ונכבד וחנוט! ואשר לאישה ההודית הצעירה, היא לא הייתה מודעת כל הזמן למה שקרה, ועכשיו, עטופה בשמיכת נסיעה, נחה באחד המושבים.
הפיל, בזכות הדרכתו המיומנת של הפרסי, התקדם במהירות דרך היער, שעדיין היה אפל, ושעה אחרי שעזבו את המקדש כבר חצה מישור עצום. הם עצרו בשבע, והאישה הצעירה עדיין הייתה בתשישות מוחלטת. המדריך השקה אותה מעט ברנדי ומים, אבל עדיין לא הצליחו לנער ממנה את הנמנום שהקהה את חושיה. סר פרנסיס, שהכיר את השפעת השכרות שגורמים אדי הקנבוס, הרגיע את חבריו בעניינה. אבל הוא היה מוטרד יותר מגורלה בעתיד. הוא אמר לפילאס פוג שאם אאודה תישאר בהודו, היא תיפול בהכרח שוב לידי תלייניה. הקנאים האלה פזורים בכל הארץ, ולמרות המשטרה האנגלית ישיגו את הקורבן שלהם במדרס, בבומביי או בכלכותה. היא תהיה בטוחה רק אם תעזוב את הודו לתמיד.
פילאס פוג השיב שיחשוב על העניין.
לתחנה באללהבאד הגיעו בסביבות עשר. מכאן חודשה מסילת הברזל, והיא תאפשר להם להגיע לכלכותה בפחות מעשרים וארבע שעות. כך יוכל פילאס פוג להגיע בזמן כדי לעלות על האונייה שיוצאת מכלכותה למחרת, ה־25 באוקטובר, בצהריים, להונג קונג.
את האישה הצעירה הושיבו באחד מחדרי ההמתנה של התחנה, ופספרטו הוטל לקנות בשבילה כל מיני צורכי טיפוח, שמלה, צעיף וכמה פרוות; ולשם כך נתן לו אדונו אשראי בלי הגבלה. פספרטו יצא מיד, ומצא את עצמו ברחובות אללהבאד, כלומר "עיר האל", אחת הערים הנערצות ביותר בהודו, שכן היא בנויה במפגש שני הנהרות הקדושים, הגנגס והיאמונה, שמימיהם מושכים עולי רגל מכל חלקי חצי האי. הגנגס, לפי אגדות הרמאיאנה, נובע בשמיים, ומשם, בזכות האל ברהמה, הוא יורד אל הארץ.
תוך כדי קניותיו הקפיד פספרטו להתבונן היטב בעיר. בעבר הגן עליה מבצר אציל, שמאז הפך לבית סוהר ממלכתי; המסחר שלה דעך, ופספרטו חיפש סביבו לשווא שוק כמו זה שנהג לבקר בו ברחוב ריג'נט בלונדון. לבסוף נתקל בסוחר זקן ורגזן, שמכר חפצים משומשים, וממנו קנה שמלה מבד סקוטי, גלימה גדולה ומעיל פרווה נאה מעור לוטרה, שלא היסס לשלם תמורתו שבעים וחמש לירות. ואז חזר בניצחון לתחנה.
ההשפעה שבה שלטו בה כוהני פילאג'י התחילה בהדרגה לפוג, ואאודה חזרה לעצמה, ועיניה היפות קיבלו בחזרה את כל הבעתן הרכה.
כשהמלך המשורר אוסף אוד־דאול מהלל את קסמיה של מלכת אחמדנגר, הוא אומר כך:
"תלתליה הבוהקים, החצויים לשניים, מקיפים את קו לחייה הלבנות והעדינות, המבהיקות בזוהרן וברעננותן. גבותיה השחורות כהובנה יש להן הצורה והחן של קשת קאמה, אל האהבה, ומתחת לריסיה הארוכים והמשיים שוחים, כמו באגמי ההימלאיה הקדושים, ההשתקפויות הטהורות ביותר ואור שמימי, באישונים השחורים של עיניה הגדולות והצלולות. שיניה, דקות, שוות ולבנות, נוצצות בין שפתיה המחייכות כמו טיפות טל בלב פרח שסגור למחצה. אוזניה המעוצבות בעדינות, ידיה האדומות, כפות רגליה הקטנות, המעוקלות והרכות כניצן הלוטוס, נוצצות בזוהר הפנינים היפות ביותר של ציילון, היהלומים המסנוורים ביותר של גולקונדה. מותניה הצרים והגמישים, שיד אחת יכולה להקיף אותם, מבליטים את קווי גופה המעוגלים; ומתחת לקפלי המשי של הטוניקה שלה היא נראית כאילו עוצבה בכסף טהור בידו האלוהית של ויסווקארמה, הפסל בן האלמוות."
די לומר, בלי להחיל את השיר הזה על אאודה, שהיא הייתה אישה מקסימה, במלוא המובן האירופי של המילה. היא דיברה אנגלית צחה מאוד, והמדריך לא הגזים כשאמר שהחינוך שקיבלה שינה את הפרסייה הצעירה.
הרכבת עמדה לצאת מאללהבאד, ומר פוג ניגש לשלם למדריך את המחיר שהוסכם תמורת שירותיו, ולא פרוטה יותר. פספרטו נדהם, כי זכר את כל מה שאדונו חייב למסירותו של המדריך. הוא הרי סיכן את חייו בהרפתקה בפילאג'י, ואם ייתפס אחר כך, יתקשה להימלט מנקמתם. וגם בקיוני היה צריך להחליט. מה לעשות בפיל, שנקנה ביוקר כזה? פילאס פוג כבר החליט בשאלה הזאת.
"פרסי," אמר למדריך, "היית מועיל ומסור. שילמתי לך על שירותך, אבל לא על מסירותך. היית רוצה את הפיל הזה? הוא שלך."
עיני המדריך נצצו.
"כבודו נותן לי הון!" קרא.
"קח אותו, מדריך," השיב מר פוג, "ועדיין אהיה חייב לך."
"טוב!" קרא פספרטו. "קח אותו, ידידי. קיוני הוא בהמה אמיצה ונאמנה." וניגש אל הפיל, נתן לו כמה קוביות סוכר ואמר: "הנה, קיוני, הנה, הנה."
הפיל נהם את שביעות רצונו, כרך את חדקו סביב מותניו של פספרטו והרים אותו לגובה ראשו. פספרטו, שלא נבהל כלל, ליטף את בעל החיים, וזה החזיר אותו בעדינות אל הקרקע.
זמן קצר אחר כך כבר דהרו פילאס פוג, סר פרנסיס קרומרטי ופספרטו, מותקנים בקרון עם אאודה, שקיבלה את המושב הטוב ביותר, במלוא המהירות לעבר בנארס. זו הייתה נסיעה של שמונים מיל, והיא נעשתה בשעתיים. במהלך הנסיעה חזרה האישה הצעירה לגמרי להכרתה. מה גדולה הייתה תדהמתה למצוא את עצמה בקרון הזה, ברכבת, לבושה בבגדים אירופיים, ועם נוסעים זרים לה לגמרי! חבריה דאגו תחילה להשיב לה את כוחותיה במעט משקה, ואז סיפר לה סר פרנסיס את מה שקרה. הוא הרחיב על האומץ שבו לא היסס פילאס פוג לסכן את חייו כדי להציל אותה, ותיאר את סופה המוצלח של ההרפתקה, תוצאת הרעיון הנועז של פספרטו. מר פוג לא אמר דבר; ופספרטו, נבוך, חזר ואמר ש"זה לא שווה סיפור".
אאודה הודתה למציליה בהתרגשות, יותר בדמעות מאשר במילים; עיניה היפות הביעו את הכרת התודה שלה טוב יותר משפתיה. ואז, כשמחשבותיה נדדו בחזרה אל מקום הקורבן, ונזכרה בסכנות שעדיין איימו עליה, היא רעדה מאימה.
פילאס פוג הבין מה עובר בלבה של אאודה, ובכדי להרגיע אותה הציע ללוות אותה עד הונג קונג, ששם תוכל להישאר בבטחה עד שהפרשה תשכך. היא קיבלה את ההצעה בלהיטות ובהכרת תודה. נראה שהיה לה קרוב משפחה פרסי, אחד הסוחרים החשובים בהונג קונג, שהיא עיר אנגלית לגמרי, אף שהיא שוכנת על אי מול חוף סין.
בשתים עשרה וחצי עצרה הרכבת בבנארס. האגדות הברהמיניות טוענות שהעיר בנויה על מקומה של קאשי העתיקה, שפעם הייתה תלויה בין שמיים לארץ; אבל בנארס של היום, שחוקרי המזרח קוראים לה "אתונה של הודו", עומדת באופן לא פיוטי בעליל על אדמה מוצקה. פספרטו ראה לרגע את בתי הלבנים ואת בקתות הטיט שלה, שנתנו למקום מראה של שממה, כשהרכבת נכנסה אליה.
בנארס הייתה יעדו של סר פרנסיס קרומרטי, כי הכוחות שאליהם הצטרף חנו כמה מילין מצפון לעיר. הוא נפרד מפילאס פוג, איחל לו הצלחה, והביע תקווה שיעבור שוב בדרך הזאת באופן פחות מקורי אבל יותר משתלם. מר פוג לחץ את ידו קלות. הפרידה של אאודה, שלא שכחה את מה שהיא חייבת לסר פרנסיס, הייתה חמה יותר; ואשר לפספרטו, הוא קיבל מהגנרל האמיץ לחיצת יד לבבית.
כשיצאה מבנארס, עברה המסילה זמן מה לאורך עמק הגנגס. מבעד לחלונות הקרון ראו הנוסעים לרגעים את הנוף המגוון של ביהאר, עם הריו המכוסים ירק, שדות השעורה, החיטה והתירס, הג'ונגלים שמאכלסים תנינים ירוקים, הכפרים המסודרים והיערות שעדיין עבותי עלים. פילים התרחצו במי הנהר הקדוש, וקבוצות של מאמינים, למרות העונה המאוחרת והאוויר הקריר, טבלו בחגיגיות בטבילות האדוקות שלהם. אלה היו ברהמינים נלהבים, שהאלים שלהם הם וישנו, אל השמש, שיווה, ההתגלמות האלוהית של כוחות הטבע, וברהמה, השליט העליון של הכוהנים ומחוקקי החוקים. מה היו האלים האלה חושבים על הודו, אנגלית כפי שהיא היום, עם אוניות קיטור שצופרות ושטות לאורך הגנגס ומבהילות את השחפים שצפים על פניו, את הצבים שגודשים את גדותיו ואת המאמינים שגרים לאורכו?
הנוף חלף לנגד עיניהם כמו הבזק, מלבד כשהקיטור הסתיר אותו לסירוגין. הנוסעים בקושי הבחינו במבצר צ'ונאר, עשרים מיל לדרום־מערב מבנארס, המצודה העתיקה של ראג'ות ביהאר; או בגאזיפור ובבתי החרושת המפורסמים שלה למי ורדים; או בקברו של לורד קורנווליס, שמתנשא על הגדה השמאלית של הגנגס; בעיר המבוצרת בוקסאר, או בפטנה, מרכז גדול של תעשייה ומסחר, שבו נמצא שוק האופיום העיקרי של הודו; או במונגיר, עיר אירופית יותר מאירופה, שכן היא אנגלית כמו מנצ'סטר או בירמינגהם, עם בתי היציקה לברזל, בתי החרושת לכלי עבודה והארובות הגבוהות שפולטות ענני עשן שחור אל השמיים.
הלילה ירד; הרכבת דהרה במלוא המהירות, בתוך שאגות הנמרים, הדובים והזאבים שברחו מפני הקטר; ונפלאות בנגל, גולקונדה, גאור ההרוסה, מורשידאבאד הבירה העתיקה, בורדואן, הוגלי והעיר הצרפתית צ'נדרנגור, שבה היה פספרטו גאה לראות את דגל ארצו מתנופף, נעלמו מעיניהם בחשכה.
לכלכותה הגיעו בשבע בבוקר, והאונייה יצאה להונג קונג בצהריים; כך שעמדו לרשות פילאס פוג חמש שעות.
לפי היומן שלו, הוא היה אמור להגיע לכלכותה ב־25 באוקטובר, וזה היה בדיוק התאריך שבו הגיע בפועל. לכן לא פיגר ולא הקדים. היומיים שהרוויח בין לונדון לבומביי אבדו, כפי שראינו, במסע לרוחב הודו. אבל אין להניח שפילאס פוג הצטער עליהם.