הרכבת נכנסה לתחנה. פספרטו קפץ ראשון, ומר פוג אחריו, ועזר לחברתו היפה לרדת. פילאס פוג התכוון ללכת מיד לאונייה להונג קונג, כדי שאאודה תתמקם בנוחות להפלגה. הוא לא רצה לעזוב אותה כל זמן שהם עדיין על קרקע מסוכנת.
בדיוק כשיצא מהתחנה ניגש אליו שוטר ואמר: "מר פילאס פוג?"
"זה אני."
"האיש הזה הוא המשרת שלך?" הוסיף השוטר, והצביע על פספרטו.
"כן."
"היו נא טובים, שניכם, ובואו אחריי."
מר פוג לא הסגיר שום הפתעה. השוטר היה נציג החוק, והחוק קדוש לאנגלי. פספרטו ניסה להתווכח, אבל השוטר נקש בו במקלו, ומר פוג סימן לו לציית.
"האם הגברת הצעירה יכולה לבוא איתנו?" שאל.
"היא יכולה," השיב השוטר.
מר פוג, אאודה ופספרטו הובלו אל פלקיגארי, מעין כרכרה בעלת ארבעה גלגלים רתומה לשני סוסים, ובה התיישבו ונסעו. איש לא דיבר במשך עשרים הדקות שעברו עד שהגיעו ליעדם. תחילה עברו ברובע המקומיים, עם רחובותיו הצרים, בקתותיו העלובות והמלוכלכות ותושביו העניים; ואחר כך ב"עיר האירופית", שהייתה ניגוד מרענן, עם בתי הלבנים הבהירים, המוצלים בעצי קוקוס והמוקפים בתרני ספינות, שבה, אף שהיה בוקר מוקדם, עברו הלוך ושוב פרשים לבושים בהידור וכרכרות נאות.
הכרכרה עצרה לפני בית צנוע למראה, שבכל זאת לא נראה כמו בית פרטי. השוטר ביקש מאסיריו – כי באמת אפשר היה לקרוא להם כך – לרדת, הוביל אותם לחדר שחלונותיו מסורגים ואמר: "תופיעו לפני השופט עובדיה בשמונה וחצי."
ואז יצא וסגר את הדלת.
"הרי אנחנו אסירים!" קרא פספרטו, ונפל על כיסא.
אאודה, בהתרגשות שניסתה להסתיר, אמרה למר פוג: "אדוני, עליך להשאיר אותי לגורלי! בגללי אתה מקבל יחס כזה, בגלל שהצלת אותי!"
פילאס פוג הסתפק באמירה שזה בלתי אפשרי. לא סביר כלל שיעצרו אותו על כך שמנע סאטי. המתלוננים לא יעזו להופיע עם האשמה כזאת. מדובר בטעות כלשהי. וחוץ מזה, בשום מקרה לא ינטוש את אאודה, אלא ילווה אותה עד הונג קונג.
"אבל האונייה יוצאת בצהריים!" העיר פספרטו בעצבנות.
"נהיה על הסיפון עד הצהריים," השיב אדונו בשלווה.
הדבר נאמר בביטחון כזה, שפספרטו לא יכול היה שלא למלמל לעצמו: "לעזאזל, זה בטוח! לפני הצהריים נהיה על הסיפון." אבל הוא כלל לא נרגע.
בשמונה וחצי נפתחה הדלת, השוטר הופיע, ביקש מהם ללכת אחריו והוביל אותם לאולם סמוך. ברור היה שזה אולם בית משפט, והמון של אירופאים ושל מקומיים כבר מילא את חלקו האחורי.
מר פוג ושני חבריו התיישבו על ספסל מול השולחנות של השופט ושל הלבלר שלו. מיד אחר כך נכנס השופט עובדיה, אדם שמן ועגול, והלבלר אחריו. הוא הוריד פאה שהייתה תלויה על מסמר, וחבש אותה בחיפזון לראשו.
"התיק הראשון," אמר. ואז, כשנגע בראשו, קרא: "הֵה! זו לא הפאה שלי!"
"לא, כבוד השופט," השיב הלבלר, "היא שלי."
"מר אויסטרפאף היקר, איך יכול שופט לגזור דין נבון בפאה של לבלר?"
הפאות הוחלפו.
פספרטו נעשה עצבני, כי מחוגי השעון הגדול שמעל השופט נראו כאילו הם מסתובבים במהירות נוראה.
"התיק הראשון," חזר השופט עובדיה.
"פילאס פוג?" שאל אויסטרפאף.
"אני כאן," השיב מר פוג.
"פספרטו?"
"נוכח," השיב פספרטו.
"טוב," אמר השופט. "חיפשו אתכם, נאשמים, יומיים ברכבות מבומביי."
"אבל במה אנחנו מואשמים?" שאל פספרטו בקוצר רוח.
"תיכף תשמעו."
"אני נתין אנגלי, אדוני," אמר מר פוג, "ויש לי זכות..."
"נהגו בכם שלא כראוי?"
"כלל לא."
"טוב מאוד; שייכנסו המתלוננים."
לפי פקודת השופט נפתחה דלת, ושלושה כוהנים הודים נכנסו.
"זהו זה," מלמל פספרטו, "אלה הנוכלים שעמדו לשרוף את הגברת הצעירה שלנו."
הכוהנים עמדו מול השופט, והלבלר קרא בקול רם תלונה על חילול הקודש נגד פילאס פוג ומשרתו, שהואשמו בכך שחיללו מקום שקדוש לדת הברהמינית.
"שמעתם את ההאשמה?" שאל השופט.
"כן, אדוני," השיב מר פוג, והציץ בשעונו, "ואני מודה בה."
"אתה מודה?"
"אני מודה, ואני רוצה לשמוע את הכוהנים האלה מודים, בתורם, במה שעמדו לעשות במקדש פילאג'י."
הכוהנים הביטו זה בזה; נראה שלא הבינו מה נאמר.
"כן," קרא פספרטו בלהט, "במקדש פילאג'י, שבו עמדו לשרוף את הקורבן שלהם."
השופט פער את עיניו בתדהמה, והכוהנים היו המומים.
"איזה קורבן?" אמר השופט עובדיה. "לשרוף את מי? בבומביי עצמה?"
"בומביי?" קרא פספרטו.
"בוודאי. אנחנו לא מדברים על מקדש פילאג'י, אלא על המקדש שעל גבעת מלבר, בבומביי."
"וכהוכחה," הוסיף הלבלר, "הנה הנעליים של המחלל עצמו, שהשאיר אחריו."
ובזה הניח זוג נעליים על שולחנו.
"הנעליים שלי!" קרא פספרטו, ומרוב הפתעה נתן לקריאה הלא זהירה הזאת לחמוק מפיו.
אפשר לתאר לעצמו את המבוכה של האדון והמשרת, ששכחו לגמרי את הפרשה בבומביי, שבגללה עוכבו עכשיו בכלכותה.
הבלש פיקס צפה את היתרון שנותנת לו ההרפתקה של פספרטו. הוא דחה את יציאתו בשתים עשרה שעות, והתייעץ עם הכוהנים של גבעת מלבר. כיוון שידע שהשלטונות האנגליים מחמירים מאוד עם עבירה מהסוג הזה, הבטיח להם סכום נאה כפיצויים, ושלח אותם לכלכותה ברכבת הבאה. בגלל העיכוב שגרמה הצלת האלמנה הצעירה, הגיעו פיקס והכוהנים לבירת הודו לפני מר פוג ומשרתו, והשופטים כבר הוזהרו במברק לעצור אותם אם יגיעו. אפשר לתאר את אכזבתו של פיקס כשנודע לו שפילאס פוג לא הופיע בכלכותה. הוא החליט שהשודד עצר אי־שם בדרך ומצא מקלט במחוזות הדרומיים. במשך עשרים וארבע שעות שמר פיקס על התחנה בדאגה קודחת; לבסוף זכה לראות את מר פוג ואת פספרטו מגיעים, בליווי אישה צעירה, שאת נוכחותה לא יכול היה להסביר כלל. הוא מיהר לקרוא לשוטר; וכך נעצרה החבורה והובאה לפני השופט עובדיה.
אילו היה פספרטו טרוד קצת פחות, היה מבחין בבלש שישב בפינת אולם המשפט, וצפה בהליכים בעניין שקל להבינו; שכן הצו לא הגיע אליו בכלכותה, כפי שלא הגיע בבומביי ובסואץ.
השופט עובדיה, לרוע המזל, קלט את הקריאה הפזיזה של פספרטו, שהבחור המסכן היה נותן את העולם כולו כדי להחזיר אותה.
"העובדות מודות?" שאל השופט.
"מודות," השיב מר פוג בקרירות.
"הואיל," המשיך השופט, "והחוק האנגלי מגן בשוויון ובחומרה על דתות העם ההודי, והואיל והאיש פספרטו הודה שחילל את המקדש הקדוש בגבעת מלבר, בבומביי, ב־20 באוקטובר, אני דן את פספרטו האמור לחמישה עשר ימי מאסר ולקנס של שלוש מאות לירות."
"שלוש מאות לירות!" קרא פספרטו, המום מגודל הסכום.
"שקט!" צעק השוטר.
"והואיל," המשיך השופט, "ולא הוכח שהמעשה לא נעשה בשיתוף פעולה בין האדון למשרת, והואיל ובכל מקרה האדון אחראי למעשי המשרת שהוא משלם לו, אני דן את פילאס פוג לשבוע מאסר ולקנס של מאה וחמישים לירות."
פיקס שפשף את ידיו בשקט בשביעות רצון; אם אפשר יהיה לעכב את פילאס פוג בכלכותה שבוע, יהיה די והותר זמן לצו להגיע. פספרטו היה המום. גזר הדין הזה הרס את אדונו. התערבות של עשרים אלף לירות אבודה, מפני שהוא, כמו שוטה גמור, נכנס למקדש הארור ההוא!
פילאס פוג, שליו כאילו פסק הדין אינו נוגע לו כלל, לא הרים אפילו את גבותיו בזמן שהוקרא. בדיוק כשהלבלר קרא לתיק הבא, קם ואמר: "אני מציע ערבות."
"זו זכותך," השיב השופט.
דמו של פיקס קפא, אבל הוא חזר לשלוותו כששמע את השופט מודיע שהערבות הנדרשת לכל נאשם היא אלף לירות.
"אשלם אותה מיד," אמר מר פוג, הוציא צרור שטרות מתיק הנסיעה, שהיה אצל פספרטו, והניח אותם על שולחן הלבלר.
"הסכום הזה יוחזר לך כשתשתחרר מהמאסר," אמר השופט. "בינתיים אתם משוחררים בערבות."
"בוא!" אמר פילאס פוג למשרתו.
"אבל שלפחות יחזירו לי את הנעליים שלי!" קרא פספרטו בכעס.
"אה, אלה נעליים יקרות למדי!" מלמל כשמסרו לו אותן. "יותר מאלף לירות כל אחת; וחוץ מזה, הן לוחצות לי ברגליים."
מר פוג הציע את זרועו לאאודה ויצא, ופספרטו המושפל אחריו. פיקס עדיין קיווה שהשודד בכל זאת לא ישאיר אחריו את אלפיים הלירות, אלא יחליט לרצות את שבוע המאסר שלו, ויצא בעקבות מר פוג. הג'נטלמן לקח כרכרה, והחבורה הגיעה במהרה לאחד הרציפים.
ה"רנגון" עגנה כקילומטר מהחוף בנמל, ודגל היציאה שלה מונף בראש התורן. השעון צלצל אחת עשרה; מר פוג הקדים בשעה. פיקס ראה אותם יורדים מהכרכרה ויוצאים בסירה לאונייה, ורקע ברגליו מאכזבה.
"הנבל מסתלק בכל זאת!" קרא. "אלפיים לירות הוקרבו! הוא בזבזן כמו גנב! אעקוב אחריו עד קצה העולם אם יהיה צורך; אבל בקצב שהוא מתנהג, הכסף הגנוב ייגמר בקרוב."
הבלש לא טעה בהרבה בהשערה הזאת. מאז שיצא מלונדון, בין הוצאות נסיעה, שוחד, קניית הפיל, ערבויות וקנסות, כבר הוציא מר פוג בדרך יותר מחמשת אלפים לירות, והאחוזים מהסכום שיוחזר משודד הבנק, שהובטחו לבלשים, הלכו והצטמקו במהירות.