ג'ינג'ר ואני לא היינו מן הגזע הרגיל של סוסי כרכרה גבוהים, היה בנו יותר מדם המרוצים. גובהנו בכתפיים היה כמטר ושישים; ולכן היינו טובים לרכיבה בדיוק כמו לרתימה, ואדוננו נהג לומר שהוא לא אוהב לא סוס ולא אדם שיכולים לעשות רק דבר אחד; וכיוון שלא רצה להתהדר בפארקים של לונדון, העדיף סוג סוס פעיל ושימושי יותר. ובאשר לנו, ההנאה הגדולה ביותר שלנו הייתה כשאוכפנו לטיול רכיבה; האדון על ג'ינג'ר, הגבירה עליי, והגבירות הצעירות על סר אוליבר ועל מרילגס. זה היה כל כך עליז לרוץ ולדהור כולנו יחד שזה תמיד העלה את רוחנו. לי היה הכי טוב, כי תמיד נשאתי את הגבירה; משקלה היה קטן, קולה היה מתוק, וידה הייתה קלה כל כך על המושכות שהודרכתי כמעט בלי להרגיש זאת.
הו! אילו ידעו בני האדם איזו נחמה היא יד קלה לסוסים, ואיך היא שומרת על פה טוב ועל מזג טוב, הם בוודאי לא היו מושכים, וגוררים, וקורעים במושכות כמו שהם עושים לעתים קרובות. פינו כל כך רגיש שבמקום שבו לא קולקל או הוקשח ביחס רע או בור, הוא מרגיש את התנועה הקלה ביותר של יד הנוהג, ואנחנו יודעים ברגע מה דורשים מאיתנו. פי מעולם לא קולקל, ואני מאמין שבגלל זה העדיפה אותי הגבירה על פני ג'ינג'ר, אף שהליכותיה היו בהחלט טובות לא פחות. היא נהגה לקנא בי לעתים קרובות, ואמרה שכל האשמה היא באילוף, ובמתג הלחץ בלונדון, שפיה לא היה מושלם כמו שלי; ואז היה סר אוליבר הזקן אומר, "נו, נו! אל תצטערי; לך יש הכבוד הגדול ביותר; סוסה שיכולה לשאת גבר גבוה במשקלו של אדוננו, עם כל הקפיציות והתנועה הזריזה שלך, אינה צריכה להשפיל את ראשה כי היא לא נושאת את הגבירה; אנחנו הסוסים צריכים לקבל את הדברים כמו שהם באים, ותמיד להיות מרוצים ומוכנים כל עוד מתייחסים אלינו בטוב."
תהיתי לעתים קרובות איך קרה שלסר אוליבר היה זנב קצר כל כך; הוא היה באמת רק כחמישה עשר סנטימטרים אורכו, וציצת שיער תלויה ממנו; ובאחד מימי החופש שלנו בפרדס העזתי לשאול אותו באיזו תאונה איבד את זנבו. "תאונה!" נחר במבט עז, "זו לא הייתה תאונה! זה היה מעשה אכזרי, מביש, בדם קר! כשהייתי צעיר לקחו אותי למקום שבו נעשו הדברים האכזריים האלה; קשרו אותי, והידקו אותי כך שלא יכולתי לזוז, ואז באו וחתכו את זנבי הארוך והיפה, דרך הבשר ודרך העצם, ולקחו אותו.
"כמה נורא!" קראתי.
"נורא, אה! זה היה נורא; אבל זה לא היה רק הכאב, אף שהוא היה איום ונמשך זמן רב; זה לא היה רק ההשפלה שבלקיחת הקישוט הטוב ביותר שלי, אף שזה היה רע; אלא זה, איך אוכל אי פעם להבריש את הזבובים מצדדיי ומרגליי האחוריות? אתם שיש לכם זנבות פשוט מגרשים את הזבובים בלי לחשוב על זה, ואתם לא יכולים לדעת איזה עינוי זה שהם נוחתים עליך ועוקצים ועוקצים, ואין לך שום דבר בעולם להצליף בהם. אני אומר לכם שזה עוול לכל החיים, ואובדן לכל החיים; אבל תודה לאל, הם לא עושים את זה עכשיו."
"אז בשביל מה עשו את זה?" אמרה ג'ינג'ר.
"בשביל האופנה!" אמר הסוס הזקן ורקע ברגלו; "בשביל האופנה! אם אתם יודעים מה זה אומר; לא היה סוס צעיר מגזע טוב בזמני שזנבו לא נקטע בדרך המבישה הזאת, כאילו האל הטוב שברא אותנו לא ידע מה אנחנו צריכים ומה נראה הכי טוב."
"אני מניחה שהאופנה היא שגורמת להם לקשור את ראשינו למעלה במתגים האיומים שבהם עונתי בלונדון," אמרה ג'ינג'ר.
"כמובן שהיא," אמר; "לדעתי, האופנה היא אחד הדברים המרושעים ביותר בעולם. עכשיו הביטו, למשל, איך הם מתייחסים לכלבים, קוטעים את זנבותיהם כדי שייראו אמיצים, וגוזמים את אוזניהם הקטנות והיפות לחוד כדי שייראו חדים, לא פחות. הייתה לי פעם חברה יקרה, כלבת טרייר חומה; 'סקיי' קראו לה. היא אהבה אותי כל כך שמעולם לא רצתה לישון מחוץ לתא שלי; היא עשתה את מיטתה מתחת לאבוס, ושם המליטה חמישה גורים קטנים יפים ככל שאפשר; אף אחד לא הוטבע, כי הם היו מגזע יקר, וכמה הייתה מרוצה מהם! וכשפקחו את עיניהם וזחלו מסביב, זה היה מראה יפה באמת; אבל יום אחד בא האיש ולקח את כולם; חשבתי שאולי הוא פוחד שאדרוך עליהם. אבל לא כך היה; בערב החזירה אותם סקיי המסכנה, אחד אחד בפיה; לא הדברים הקטנים המאושרים שהיו, אלא מדממים ובוכים בבכי מעורר רחמים; לכולם חתכו חתיכה מן הזנב, ואת הדש הרך של אוזניהם הקטנות והיפות חתכו לגמרי. איך ליקקה אותם אמם, וכמה הייתה מוטרדת, המסכנה! מעולם לא שכחתי זאת. הם החלימו עם הזמן, ושכחו את הכאב, אבל הדש הרך והנחמד, שנועד כמובן להגן על החלק העדין של אוזניהם מאבק ומפגיעה, נעלם לעד. למה הם לא חותכים את אוזני ילדיהם לחוד כדי שייראו חדים? למה הם לא חותכים את קצה אפם כדי שייראו אמיצים? אחד היה הגיוני בדיוק כמו השני. איזו זכות יש להם לייסר ולהשחית את ברואי האל?"
סר אוליבר, אף שהיה עדין כל כך, היה בחור זקן לוהט, ומה שאמר היה כל כך חדש לי, וכל כך נורא, שמצאתי רגש מר כלפי בני האדם עולה בליבי, שמעולם לא היה לי קודם. כמובן, ג'ינג'ר התרגשה מאוד; היא הניפה את ראשה בעיניים בורקות ובנחיריים מתרחבים, והכריזה שבני האדם הם גם בהמות וגם גולמים.
"מי מדבר על גולמים?" אמר מרילגס, שבדיוק בא מעץ התפוח הזקן, שם התחכך בענף הנמוך. "מי מדבר על גולמים? אני חושב שזו מילה רעה."
"מילים רעות נבראו לדברים רעים," אמרה ג'ינג'ר, וסיפרה לו מה שאמר סר אוליבר.
"הכול נכון," אמר מרילגס בעצב, "וראיתי את זה עם הכלבים שוב ושוב במקום שבו חייתי בהתחלה; אבל לא נדבר על זה כאן. אתם יודעים שהאדון, וג'ון וג'יימס תמיד טובים אלינו, ולדבר נגד בני אדם במקום כזה לא נראה הוגן או אסיר תודה, ואתם יודעים שיש אדונים טובים וסייסים טובים מלבד שלנו, אף שכמובן שלנו הם הטובים ביותר."
הנאום החכם הזה של מרילגס הקטן והטוב, שידענו שהוא נכון לגמרי, צינן את כולנו, במיוחד את סר אוליבר, שאהב מאוד את אדונו; וכדי להחליף נושא אמרתי, "מישהו יכול לומר לי מה התועלת בסכי עיניים?"
"לא!" אמר סר אוליבר בקצרה, "כי אין בהם תועלת."
"הם אמורים," אמר צדק, הקוב האפרפר-אדמדם, בדרכו השלווה, "למנוע מסוסים להירתע ולהיבהל, ולפחד כל כך שיגרמו לתאונות."
"אז מה הסיבה שלא שמים אותם על סוסי רכיבה; במיוחד על סוסים של גבירות?" אמרתי.
"אין שום סיבה בכלל," אמר בשקט, "מלבד האופנה; הם אומרים שסוס יפחד כל כך לראות את גלגלי העגלה או הכרכרה שלו באים מאחוריו שבוודאי יברח, אף שכמובן כשרוכבים עליו הוא רואה אותם סביבו אם הרחובות צפופים. אני מודה שלפעמים הם באים קרוב מדי מכדי שיהיה נעים, אבל אנחנו לא בורחים; אנחנו רגילים לזה, ומבינים את זה, ואילו מעולם לא שמו עלינו סכי עיניים, לעולם לא היינו רוצים אותם; היינו רואים מה שיש שם, ויודעים מה זה מה, ופוחדים הרבה פחות מאשר כשרואים רק חתיכות של דברים שאנחנו לא יכולים להבין. כמובן ייתכן שיש כמה סוסים עצבניים שנפגעו או נבהלו כשהיו צעירים, שאולי טוב להם איתם; אבל כיוון שאני מעולם לא הייתי עצבני, אני לא יכול לשפוט."
"אני סבור," אמר סר אוליבר, "שסכי עיניים הם דברים מסוכנים בלילה; אנחנו הסוסים רואים הרבה יותר טוב בחושך מבני האדם, ותאונות רבות לא היו קורות לעולם אילו היו הסוסים יכולים להשתמש בעיניהם במלואן. לפני כמה שנים, אני זוכר, הייתה כרכרת מתים עם שני סוסים שחזרה בלילה חשוך אחד, וממש ליד ביתו של האיכר ספארו, שם הבריכה קרובה לדרך, הגלגלים עברו קרוב מדי לשפה, וכרכרת המתים התהפכה לתוך המים; שני הסוסים טבעו, והעגלון בקושי נמלט. כמובן אחרי התאונה הזאת הוצב מעקה לבן וחזק שאפשר לראות בקלות, אבל אילו לא היו הסוסים ההם עיוורים למחצה, הם היו מתרחקים מעצמם מן השפה, ושום תאונה לא הייתה קורה. כשהתהפכה הכרכרה של אדוננו, לפני שבאת לכאן, אמרו שאילו לא כבתה המנורה בצד שמאל, ג'ון היה רואה את הבור הגדול שהשאירו סוללי הדרכים; ואולי כך היה, אבל אילו לא היו על קולין הזקן סכי עיניים, הוא היה רואה אותו, עם מנורה או בלי מנורה, כי הוא היה סוס זקן ומבין מכדי לרוץ לתוך סכנה. וכך, הוא נפגע מאוד, הכרכרה נשברה, ואיך ג'ון נמלט איש לא ידע."
"הייתי אומרת," אמרה ג'ינג'ר, מעקמת את נחירה, "שבני האדם האלה, שהם כל כך חכמים, מוטב שייתנו פקודה שבעתיד כל הסייחים ייוולדו עם עיניים ממש באמצע המצח, במקום בצד; הם תמיד חושבים שהם יכולים לשפר את הטבע ולתקן את מה שהאל ברא."
הדברים התחילו להיות כואבים שוב, כשמרילגס הרים את פניו הקטנות והמבינות ואמר, "אגלה לכם סוד: אני מאמין שג'ון לא מצדד בסכי עיניים; שמעתי אותו מדבר עם האדון על זה יום אחד. האדון אמר ש'אם סוסים רגילים אליהם, אולי יהיה מסוכן במקרים מסוימים להסיר אותם'; וג'ון אמר שהוא חושב שזה יהיה דבר טוב אם כל הסייחים יאולפו בלי סכי עיניים, כפי שנהוג בכמה ארצות זרות. אז בואו נתעודד, ונרוץ לקצה השני של הפרדס; אני מאמין שהרוח הפילה כמה תפוחים, ומוטב שאנחנו נאכל אותם ולא השבלולים."
אי אפשר היה לעמוד בפני מרילגס, אז הפסקנו את שיחתנו הארוכה, והרמנו את רוחנו בכרסום כמה תפוחים מתוקים מאוד שהיו פזורים על הדשא.