למר בלומפילד, הכומר, הייתה משפחה גדולה של בנים ובנות; לפעמים נהגו לבוא ולשחק עם העלמה ג'סי ועם פלורה. אחת הבנות הייתה בגילה של העלמה ג'סי; שניים מן הבנים היו מבוגרים יותר, והיו כמה קטנים. כשבאו הייתה הרבה עבודה למרילגס, כי שום דבר לא שימח אותם כל כך כמו לעלות עליו בתורות ולרכוב עליו בכל הפרדס והמכלאה הביתית, ואת זה היו עושים שעות ארוכות.
אחר צהריים אחד הוא היה בחוץ איתם זמן רב, וכשג'יימס הכניס אותו ושם עליו את האפסר אמר:
"הנה, נוכל שכמוך, שים לב איך אתה מתנהג, או שנסתבך בצרות."
"מה עשית, מרילגס?" שאלתי.
"הו!" אמר, מניף את ראשו הקטן, "רק נתתי לצעירים האלה שיעור; הם לא ידעו מתי היה להם די, וגם לא מתי היה לי די, אז פשוט הפלתי אותם לאחור; זה היה הדבר היחיד שהם יכלו להבין."
"מה!" אמרתי, "הפלת את הילדים? חשבתי שאתה יודע יותר טוב מזה! הפלת את העלמה ג'סי או את העלמה פלורה?"
הוא נראה נעלב מאוד, ואמר:
"כמובן שלא; לא הייתי עושה דבר כזה בשביל שיבולת השועל הטובה ביותר שהגיעה אי פעם לאורווה; הרי אני זהיר עם הגבירות הצעירות שלנו כמו שהאדון יכול להיות, ובאשר לקטנים, אני הוא שמלמד אותם לרכוב. כשהם נראים מפוחדים או מעט לא יציבים על גבי אני הולך חלק ושקט כמו החתולה הזקנה כשהיא אחרי ציפור; וכשהם בסדר אני ממשיך שוב מהר יותר, אתה מבין, רק כדי להרגיל אותם; אז אל תטרח להטיף לי; אני החבר הטוב ביותר ומורה הרכיבה הטוב ביותר שיש לילדים האלה. זה לא הם, אלה הבנים; בנים," אמר, מנער את רעמתו, "הם שונים לגמרי; צריך לאלף אותם כמו שאילפו אותנו כשהיינו סייחים, ופשוט ללמד אותם מה זה מה. הילדים האחרים רכבו עליי כמעט שעתיים, ואז הבנים חשבו שתורם הגיע, וכך היה, והסכמתי בהחלט. הם רכבו עליי בתורות, ודהרתי איתם, למעלה ולמטה בשדות ובכל הפרדס, שעה טובה. כל אחד מהם חתך מקל לוז גדול לשוט רכיבה, והנחית אותו מעט חזק מדי; אבל קיבלתי את זה ברוח טובה, עד שלבסוף חשבתי שהיה לנו די, אז עצרתי פעמיים או שלוש כרמז. בנים, אתה מבין, חושבים שסוס או פוני הוא כמו קטר קיטור או מכונת דישה, ויכול להמשיך כמה זמן ובאיזו מהירות שירצו; הם אף פעם לא חושבים שפוני יכול להתעייף, או שיש לו רגשות; אז כיוון שזה שהצליף בי לא יכול היה להבין, פשוט התרוממתי על רגליי האחוריות ונתתי לו להחליק מאחור: זה הכול. הוא עלה עליי שוב, ועשיתי אותו דבר. אז עלה הבן השני, וברגע שהתחיל להשתמש במקל שלו השכבתי אותו על הדשא, וכן הלאה, עד שהיו מסוגלים להבין: זה הכול. הם לא בנים רעים; הם לא רוצים להיות אכזריים. אני אוהב אותם מאוד; אבל אתה מבין שהייתי צריך לתת להם שיעור. כשהביאו אותי לג'יימס וסיפרו לו, אני חושב שהוא כעס מאוד לראות מקלות גדולים כאלה. הוא אמר שהם מתאימים רק לרועי בקר או לנוודים, ולא לג'נטלמנים צעירים."
"אילו הייתי במקומך," אמרה ג'ינג'ר, "הייתי נותנת לבנים האלה בעיטה טובה, וזה היה נותן להם שיעור."
"אין ספק שהיית," אמר מרילגס; "אבל הרי אני לא טיפש כזה (סליחה על הביטוי) שאכעיס את אדוננו או אגרום לג'יימס להתבייש בי. מלבד זאת, הילדים האלה באחריותי כשהם רוכבים; אני אומר לך, הם מופקדים בידיי. הרי רק לפני כמה ימים שמעתי את אדוננו אומר לגברת בלומפילד, 'גבירתי היקרה, אין לך צורך לדאוג לילדים; מרילגס הזקן שלי ישמור עליהם כמו שאת או אני יכולים; אני מבטיח לך שלא הייתי מוכר את הפוני הזה בשום כסף, הוא כל כך טוב מזג ואמין לחלוטין;' ואתה חושב שאני בהמה כפוית טובה כזאת שאשכח את כל היחס הטוב שקיבלתי כאן חמש שנים, ואת כל האמון שהם נותנים בי, ואהפוך למרושע כי זוג בנים בורים התייחסו אליי רע? לא, לא! לך מעולם לא היה מקום טוב שבו היו טובים אלייך, ולכן את לא יודעת, ואני מצטער בשבילך; אבל אני יכול לומר לך שמקומות טובים עושים סוסים טובים. לא הייתי מצער את האנשים שלנו בשום אופן; אני אוהב אותם, באמת," אמר מרילגס, ונתן "הו, הו, הו!" נמוך דרך אפו, כמו שנהג לעשות בבוקר כששמע את צעדיו של ג'יימס בדלת.
"מלבד זאת," המשיך, "אם הייתי מתחיל לבעוט, איפה הייתי? הרי נמכר כהרף עין, בלי המלצה, ואולי הייתי מוצא את עצמי משועבד תחת נער של קצב, או עובד עד מוות באיזה מקום על חוף הים שבו לאף אחד לא אכפת ממני, מלבד לגלות כמה מהר אני יכול ללכת, או מוצלף לאורך הדרך באיזו עגלה עם שלושה או ארבעה גברים גדולים בתוכה שיוצאים להילולה של יום ראשון, כפי שראיתי לעתים קרובות במקום שבו חייתי לפני שבאתי לכאן; לא," אמר, מניד בראשו, "אני מקווה שלעולם לא אגיע לזה."