בפעם הבאה שג'ינג'ר ואני היינו יחד במכלאה, היא סיפרה לי על מקומה הראשון.
"אחרי אילופי," אמרה, "נקניתי על ידי סוחר כדי להתאים לסוס ערמוני אחר. כמה שבועות רתם אותנו יחד, ואז נמכרנו לג'נטלמן אופנתי, ונשלחנו ללונדון. הסוחר רתם אותי עם רצועת ריסון, ושנאתי אותה יותר מכל דבר אחר; אבל במקום הזה ריסנו אותנו הדוק הרבה יותר, כי העגלון ואדונו חשבו שכך אנחנו נראים מהודרים יותר. לעתים קרובות הסיעו אותנו בפארק ובמקומות אופנתיים אחרים. אתה, שמעולם לא הייתה עליך רצועת ריסון, לא יודע מה זה, אבל אני יכולה לומר לך שזה נורא.
"אני אוהבת להניף את ראשי ולהחזיק אותו גבוה כמו כל סוס; אבל תאר לעצמך עכשיו, אילו הנפת את ראשך גבוה והיית חייב להחזיק אותו שם, ועוד שעות ארוכות, בלי יכולת להזיז אותו כלל, מלבד בתנועה חדה גבוה עוד יותר, וצווארך כואב עד שלא ידעת איך לשאת זאת. מלבד זאת, שיהיו לך שני מתגים במקום אחד: ושלי היה חד, הוא הכאיב ללשוני וללסתי, והדם מלשוני צבע את הקצף שעף כל הזמן משפתיי כשהתחככתי והתרגזתי על המתגים והמושכה. הכי גרוע היה כשנאלצנו לעמוד שעות ולחכות לגבירתנו באיזו מסיבה גדולה או אירוע, ואם התרגזתי או רקעתי בקוצר רוח, הונחת השוט. זה הספיק כדי לשגע מישהו."
"אדונך לא חשב עלייך כלל?" אמרתי.
"לא," אמרה, "היה אכפת לו רק שתהיה לו רתמה מהודרת, כמו שהם קוראים לזה; אני חושבת שידע מעט מאוד על סוסים; הוא השאיר את זה לעגלון שלו, שאמר לו שיש לי מזג עצבני! שלא אולפתי היטב לרצועת הריסון, אבל שאתרגל אליה עד מהרה; אבל הוא לא היה האיש לעשות זאת, כי כשהייתי באורווה, אומללה וכועסת, במקום שירגיעו וישקיטו אותי בטוב לב, קיבלתי רק מילה זועפת או מכה. אילו היה מנומס הייתי מנסה לשאת זאת. הייתי מוכנה לעבוד, ומוכנה לעבוד קשה גם; אבל להתייסר בשביל שום דבר מלבד גחמותיהם הכעיס אותי. איזו זכות הייתה להם לגרום לי לסבול כך? מלבד הכאב בפי, והכאב בצווארי, זה תמיד גרם לקנה הנשימה שלי להרגיש רע, ואילו נשארתי שם זמן רב, אני יודעת שזה היה מקלקל את נשימתי; אבל נעשיתי חסרת מנוחה ועצבנית יותר ויותר, לא יכולתי שלא; והתחלתי להתנפל ולבעוט כשמישהו בא לרתום אותי; על זה היכה אותי הסייס, ויום אחד, כשבדיוק אבזמו אותנו לכרכרה, ומתחו את ראשי למעלה ברצועה ההיא, התחלתי לזנק ולבעוט בכל כוחי. עד מהרה שברתי הרבה רתמות, ובעטתי עד שהשתחררתי; כך שזה היה סופו של המקום ההוא.
"אחרי זה נשלחתי לטאטרסול להימכר; כמובן שאי אפשר היה לערוב שאני נקייה ממידות רעות, אז שום דבר לא נאמר על זה. מראי הנאה והליכותיי הטובות הביאו עד מהרה ג'נטלמן להציע מחיר עליי, ונקניתי על ידי סוחר אחר; הוא ניסה אותי בכל מיני דרכים ועם מתגים שונים, ועד מהרה גילה מה אינני יכולה לשאת. לבסוף רתם אותי לגמרי בלי רצועת ריסון, ואז מכר אותי כסוס שקט לחלוטין לג'נטלמן בכפר; הוא היה אדון טוב, והסתדרתי טוב מאוד, אבל הסייס הזקן שלו עזב אותו ובא אחד חדש. האיש הזה היה קשה מזג וקשה יד כמו שמשון; הוא תמיד דיבר בקול גס וחסר סבלנות, ואם לא זזתי בתא ברגע שרצה, היה מכה אותי מעל הקרסוליים במטאטא האורווה או בקלשון, מה שהיה במקרה בידו. כל מה שעשה היה גס, והתחלתי לשנוא אותו; הוא רצה לגרום לי לפחד ממנו, אבל הייתי אצילה ונמרצת מדי בשביל זה, ויום אחד, כשהרגיז אותי יותר מן הרגיל, נשכתי אותו, מה שכמובן הכניס אותו לזעם גדול, והוא התחיל להכות אותי על הראש בשוט רכיבה. אחרי זה מעולם לא העז להיכנס לתא שלי שוב; או עקביי או שיניי היו מוכנים בשבילו, והוא ידע זאת. הייתי שקטה לגמרי עם אדוני, אבל כמובן הוא הקשיב למה שאמר האיש, וכך נמכרתי שוב.
"אותו סוחר שמע עליי, ואמר שהוא חושב שהוא יודע מקום אחד שבו אסתדר היטב. 'חבל,' אמר, 'שסוס נאה כזה ילך לאבדון, מחוסר הזדמנות טובה באמת,' וסוף הדבר היה שבאתי לכאן זמן לא רב לפניך; אבל אז כבר החלטתי שבני האדם הם אויביי הטבעיים ושעליי להגן על עצמי. כמובן כאן זה שונה מאוד, אבל מי יודע כמה זמן זה יימשך? הלוואי שיכולתי לחשוב על דברים כמוך; אבל אני לא יכולה, אחרי כל מה שעברתי."
"ובכן," אמרתי, "אני חושב שזו תהיה בושה של ממש אם תנשכי או תבעטי בג'ון או בג'יימס."
"אני לא מתכוונת," אמרה, "כל עוד הם טובים אליי. נשכתי פעם את ג'יימס די חזק, אבל ג'ון אמר, 'נסה אותה בטוב לב,' ובמקום להעניש אותי כמו שציפיתי, בא אליי ג'יימס עם זרועו חבושה, והביא לי דייסת סובין וליטף אותי; ומאז מעולם לא התנפלתי עליו, וגם לא אתנפל."
הצטערתי על ג'ינג'ר, אבל כמובן ידעתי מעט מאוד אז, וחשבתי שקרוב לוודאי שהיא מציגה את הדברים בצורה הגרועה ביותר; אולם מצאתי שככל שחלפו השבועות נעשתה עדינה ועליזה הרבה יותר, ואיבדה את המבט הדרוך והמתריס שנהגה להפנות אל כל זר שהתקרב אליה; ויום אחד אמר ג'יימס, "אני באמת מאמין שהסוסה הזאת מתחילה לחבב אותי, היא ממש צהלה אחריי הבוקר אחרי ששפשפתי את מצחה."
"כן, כן, ג'ים, אלה 'הכדורים של בירטוויק'," אמר ג'ון, "היא תהיה טובה כמו יופי שחור עם הזמן; טוב לב זו כל התרופה שהיא צריכה, המסכנה!" גם האדון הבחין בשינוי, ויום אחד, כשירד מן הכרכרה ובא לדבר איתנו, כפי שעשה לעתים קרובות, ליטף את צווארה היפה. "ובכן, יפה שלי, ובכן, איך הולכים הדברים איתך עכשיו? את מאושרת הרבה יותר משהיית כשבאת אלינו, אני חושב."
היא הרימה אליו את אפה בדרך ידידותית ובוטחת, בעוד הוא משפשף אותו בעדינות.
"נרפא אותה, ג'ון," אמר.
"כן, אדוני, היא השתפרה באופן מופלא; היא לא אותו יצור שהייתה; אלה 'הכדורים של בירטוויק', אדוני," אמר ג'ון, צוחק.
זו הייתה בדיחה קטנה של ג'ון; הוא נהג לומר שטיפול סדיר ב"כדורי הסוסים של בירטוויק" ירפא כמעט כל סוס מרושע; הכדורים האלה, אמר, עשויים מסבלנות ועדינות, תקיפות וליטופים, חצי קילו מכל אחד, מעורבבים ברבע ליטר של שכל ישר, וניתנים לסוס כל יום.