יום אחד, כשג'ינג'ר ואני עמדנו לבדנו בצל, שוחחנו הרבה מאוד; היא רצתה לדעת הכול על גידולי ואילופי, וסיפרתי לה.
"ובכן," אמרה, "אילו גדלתי כמוך אולי היה לי מזג טוב כמו שלך, אבל עכשיו אני לא מאמינה שיהיה לי אי פעם."
"למה לא?" אמרתי.
"כי אצלי הכול היה שונה כל כך," השיבה. "מעולם לא היה לי מישהו, סוס או אדם, שהיה טוב אליי, או שרציתי לרצות אותו, כי קודם כול נלקחתי מאמי ברגע שנגמלתי, והושמתי עם הרבה סייחים צעירים אחרים; לאף אחד מהם לא היה אכפת ממני, ולי לא היה אכפת מאף אחד מהם. לא היה אדון טוב כמו שלך שישגיח עליי, וידבר אליי, ויביא לי דברים טובים לאכול. האיש שהיה ממונה עלינו לא נתן לי מילה טובה אחת בחיי. אני לא מתכוונת שהתעלל בי, אבל לא היה אכפת לו מאיתנו אף כמלוא הנימה מעבר לכך שיהיה לנו די אוכל, ומחסה בחורף. שביל רגלי עבר בשדה שלנו, ולעתים קרובות מאוד הנערים הגדולים שעברו בו היו זורקים אבנים כדי שנדהר. אף פעם לא נפגעתי, אבל סייח צעיר ונאה אחד נחתך קשות בפניו, ואני מניחה שזו תהיה צלקת לכל החיים. לא היה לנו אכפת מהם, אבל כמובן זה עשה אותנו פראיים יותר, והחלטנו בליבנו שנערים הם אויבינו. היה לנו כיף גדול באחו החופשי, דוהרים למעלה ולמטה ורודפים זה אחר זה סביב סביב השדה; ואז עומדים בשקט בצל העצים. אבל כשהגיע זמן האילוף, זה היה זמן רע בשבילי; כמה אנשים באו לתפוס אותי, וכשלבסוף סגרו עליי בפינה אחת של השדה, אחד תפס אותי בבלורית, אחר תפס אותי באף והחזיק אותו כל כך חזק שבקושי יכולתי לנשום; אז אחר לקח את הלסת התחתונה שלי בידו הקשה ופתח את פי בכוח, וכך בכוח הלבישו את האפסר ואת המוט לתוך פי; אז אחד גרר אותי באפסר, אחר מצליף מאחור, וזה היה הניסיון הראשון שלי בטוב ליבם של בני אדם; הכול היה כוח. הם לא נתנו לי הזדמנות לדעת מה הם רוצים. הייתי מגזע אצילי והייתה בי הרבה מאוד רוח, והייתי פראית מאוד, אין ספק, ונתתי להם, אני מעזה לומר, הרבה צרות, אבל הרי זה היה נורא להיות סגורה בתא יום אחרי יום במקום שתהיה לי חירות, ונטרפתי ונמקתי ורציתי להשתחרר. אתה יודע בעצמך שזה רע מספיק כשיש לך אדון טוב והרבה שידולים, אבל לא היה שום דבר כזה בשבילי.
"היה אחד: האדון הזקן, מר ריידר: שלדעתי יכול היה להביא אותי עד מהרה לדרך הישר, ויכול היה לעשות בי כל דבר; אבל הוא מסר את כל החלק הקשה של המלאכה לבנו ולעוד איש מנוסה, והוא בא רק לפעמים לפקח. בנו היה גבר חזק, גבוה ונועז; קראו לו שמשון, והוא נהג להתרברב שמעולם לא מצא סוס שיכול להפיל אותו. לא הייתה בו עדינות, כמו שהייתה באביו, אלא רק קשיחות, קול קשה, עין קשה, יד קשה; והרגשתי מן ההתחלה שמה שהוא רוצה הוא לשחוק ממני את כל הרוח, ופשוט לעשות ממני גוש בשר סוס שקט, צנוע וצייתן. 'בשר סוס'! כן, זה כל מה שחשב עליו," וג'ינג'ר רקעה ברגלה כאילו עצם המחשבה עליו הכעיסה אותה. אז המשיכה:
"אם לא עשיתי בדיוק מה שרצה הוא היה מתרגז, וגורם לי לרוץ במעגלים עם המושכה הארוכה ההיא בשדה האימונים עד שעייף אותי לגמרי. אני חושבת שהוא שתה הרבה, ואני בטוחה לגמרי שככל ששתה יותר, כך היה גרוע יותר בשבילי. יום אחד הוא עבד אותי קשה בכל דרך שיכול, וכששכבתי הייתי עייפה, ואומללה, וכועסת; הכול נראה כל כך קשה. למחרת בבוקר בא לקחת אותי מוקדם, והריץ אותי שוב במעגלים זמן רב. בקושי נחתי שעה, כשבא שוב בשבילי עם אוכף ורסן וסוג חדש של מתג. אף פעם לא יכולתי לומר בדיוק איך זה קרה; הוא רק עלה עליי במגרש האימונים, כשמשהו שעשיתי הוציא אותו משלוותו, והוא משך בי חזק במושכה. המתג החדש הכאיב מאוד, והתרוממתי על רגליי האחוריות פתאום, מה שהכעיס אותו עוד יותר, והוא התחיל להצליף בי. הרגשתי את כל רוחי מתקוממת נגדו, והתחלתי לבעוט, ולזנק, ולהתרומם כפי שמעולם לא עשיתי קודם, והיה לנו קרב של ממש; זמן רב נצמד לאוכף והעניש אותי באכזריות בשוטו ובדורבנותיו, אבל דמי רתח לגמרי, ולא היה אכפת לי מכל מה שיכול לעשות, ובלבד שאוכל להפיל אותו. לבסוף, אחרי מאבק נורא, השלכתי אותו לאחור. שמעתי אותו נופל בכבדות על הדשא, ובלי להביט לאחור, דהרתי אל הקצה השני של השדה; שם הסתובבתי וראיתי את רודפי קם לאט מן הקרקע ונכנס לאורווה. עמדתי מתחת לעץ אלון והתבוננתי, אבל איש לא בא לתפוס אותי. הזמן חלף, והשמש הייתה חמה מאוד; הזבובים נחלו סביבי ונחתו על מותניי המדממים במקום שהדורבנות חפרו. הרגשתי רעבה, כי לא אכלתי מאז הבוקר המוקדם, אבל לא היה די עשב באחו ההוא כדי שאווז יחיה ממנו. רציתי לשכב ולנוח, אבל כשהאוכף מהודק חזק לא הייתה נוחות, ולא הייתה טיפת מים לשתות. אחר הצהריים חלף, והשמש ירדה נמוך. ראיתי את הסייחים האחרים מובלים פנימה, וידעתי שהם אוכלים ארוחה טובה.
"לבסוף, בדיוק כשהשמש שקעה, ראיתי את האדון הזקן יוצא ונפה בידו. הוא היה ג'נטלמן זקן ונאה מאוד עם שיער לבן לגמרי, אבל לפי קולו הייתי מכירה אותו בין אלף. הוא לא היה גבוה, וגם לא נמוך, אלא מלא, וצלול, וטוב, וכשנתן פקודות הוא היה כל כך יציב ונחרץ שכולם ידעו, סוסים ובני אדם, שהוא מצפה שיצייתו לו. הוא בא בשקט, מנער מדי פעם את שיבולת השועל שהייתה לו בנפה, ומדבר אליי בעליזות ובעדינות: 'בואי, ילדה, בואי, ילדה; בואי, בואי.' עמדתי בשקט ונתתי לו להתקרב; הוא הגיש לי את שיבולת השועל, והתחלתי לאכול בלי פחד; קולו הסיר ממני את כל פחדי. הוא עמד לידי, טופח ומלטף אותי בזמן שאכלתי, וכשראה את קרישי הדם על צידי נראה מוטרד מאוד. 'ילדה מסכנה! זה היה עסק רע, עסק רע;' אז לקח בשקט את המושכה והוביל אותי לאורווה; ממש בדלת עמד שמשון. השמטתי את אוזניי לאחור והתנפלתי עליו. 'עמוד מאחור,' אמר האדון, 'והתרחק מדרכה; עשית יום עבודה רע לסייחה הזאת.' הוא רטן משהו על בהמה מרושעת. 'שמע נא,' אמר האב, 'אדם רע מזג לעולם לא יעשה סוס טוב מזג. עוד לא למדת את מלאכתך, שמשון.' אז הוביל אותי לתא שלי, הסיר את האוכף והרסן בידיו שלו, וקשר אותי; אז ביקש דלי מים חמים וספוג, הסיר את מעילו, ובעוד איש האורווה מחזיק את הדלי, ספג את צדדיי זמן רב, ברוך כזה שהייתי בטוחה שהוא יודע כמה הם כואבים וחבולים. 'הו! יפה שלי,' אמר, 'עמדי בשקט, עמדי בשקט.' עצם קולו היטיב איתי, והרחצה הייתה נוחה מאוד. העור היה כל כך פצוע בזוויות פי שלא יכולתי לאכול את החציר, הגבעולים הכאיבו לי. הוא הסתכל על זה מקרוב, הניד בראשו, ואמר לאיש להביא דייסת סובין טובה ולשים בה מעט קמח. כמה טובה הייתה הדייסה ההיא! וכל כך רכה ומרפאה לפי. הוא עמד לידי כל הזמן שאכלתי, מלטף אותי ומדבר עם האיש. 'אם יצור אצילי ונמרץ כזה,' אמר, 'לא יכול להיות מאולף בדרכים הוגנות, היא לעולם לא תהיה טובה לשום דבר.'
"אחרי זה בא לעתים קרובות לראות אותי, וכשפי החלים, המאלף האחר, ג'וב קראו לו, המשיך לאמן אותי; הוא היה יציב ומתחשב, ועד מהרה למדתי מה הוא רוצה."