הייתי מאושר למדי במקומי החדש, ואם היה דבר אחד שחסר לי, אין לחשוב שלא הייתי מרוצה; כל מי שהיה לו עסק איתי היה טוב, והייתה לי אורווה קלה ומאווררת והאוכל הטוב ביותר. מה עוד יכולתי לרצות? מה, חירות! שלוש שנים וחצי מחיי הייתה לי כל החירות שיכולתי לרצות; אבל עכשיו, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, ואין ספק שנה אחרי שנה, עליי לעמוד באורווה לילה ויום מלבד כשצריכים אותי, ואז עליי להיות יציב ושקט בדיוק כמו כל סוס זקן שעבד עשרים שנה. רצועות כאן ורצועות שם, מתג בפי, וסכי עיניים על עיניי. עכשיו, אני לא מתלונן, כי אני יודע שכך חייב להיות. אני רק מתכוון לומר שלסוס צעיר מלא כוח ורוח, שהיה רגיל לאיזה שדה גדול או מישור שבו הוא יכול להשליך את ראשו למעלה ולהניף את זנבו ולדהור משם במלוא המהירות, ואז מסביב ובחזרה בנחרה אל חבריו: אני אומר שקשה לעולם לא לקבל קצת יותר חירות לעשות כרצונך. לפעמים, כשהתאמנתי פחות מן הרגיל, הרגשתי כל כך מלא חיים וקפיציות שכאשר ג'ון הוציא אותי להתאמן, באמת לא יכולתי להישאר שקט; מה שלא עשיתי, נראה היה כאילו אני חייב לקפוץ, או לרקוד, או לפזז, ויודע אני שטלטלתי אותו לא מעט, במיוחד בהתחלה; אבל הוא תמיד היה טוב וסבלני.
"לאט, לאט, בחור שלי," היה אומר; "חכה קצת, ונעשה סיבוב טוב, ועד מהרה נוציא את הדגדוג מרגליך." ואז, ברגע שיצאנו מן הכפר, היה נותן לי כמה קילומטרים בטרוט נמרץ, ואז מחזיר אותי רענן כמו קודם, רק משוחרר מן העצבנות, כפי שקרא לה. סוסים נמרצים, כשאינם מתאמנים מספיק, נקראים לעתים קרובות פחדנים, כשזה רק משחק; וכמה סייסים מענישים אותם, אבל ג'ון שלנו לא; הוא ידע שזה רק מצב רוח מרומם. ובכל זאת, היו לו דרכים משלו לגרום לי להבין בטון קולו או במגע המושכות. אם היה רציני מאוד ונחוש לגמרי, תמיד ידעתי זאת לפי קולו, ולזה הייתה השפעה עליי יותר מכל דבר אחר, כי אהבתי אותו מאוד.
עליי לומר שלפעמים הייתה לנו חירות לכמה שעות; זה היה בדרך כלל בימי ראשון יפים בקיץ. הכרכרה מעולם לא יצאה בימי ראשון, כי הכנסייה לא הייתה רחוקה.
זה היה תענוג גדול בשבילנו להשתחרר אל המכלאה הביתית או אל הפרדס הישן; העשב היה כל כך קריר ורך לרגלינו, האוויר כל כך מתוק, והחופש לעשות כרצוננו היה כל כך נעים: לדהור, לשכב, ולהתגלגל על גבינו, או לכרסם את העשב המתוק. וזה היה גם זמן טוב מאוד לשיחה, כשעמדנו יחד בצל עץ הערמון הגדול.