ככל שחייתי זמן רב יותר בבירטוויק, הרגשתי גאה ומאושר יותר שיש לי מקום כזה. אדוננו וגבירתנו היו מכובדים ואהובים על כל מי שהכיר אותם; הם היו טובים וחביבים לכל אדם ולכל דבר; לא רק לגברים ולנשים, אלא לסוסים ולחמורים, לכלבים ולחתולים, לבקר ולציפורים; לא היה יצור מדוכא או מעונה שלא היה לו ידיד בהם, והמשרתים שלהם נקטו אותה רוח. אם נודע שאחד מילדי הכפר מתאכזר ליצור כלשהו, עד מהרה שמע על כך מבית האחוזה.
בעל האחוזה והאיכר גריי פעלו יחד, כפי שאמרו, יותר מעשרים שנה כדי לבטל את רצועות הריסון על סוסי העגלה, ובאזור שלנו כמעט לא ראית אותן; ולפעמים, אם פגשה הגבירה סוס עמוס לעייפה וראשו מתוח למעלה, הייתה עוצרת את הכרכרה ויורדת, ומדברת על לב העגלון בקולה המתוק והרציני, ומנסה להראות לו כמה טיפשי ואכזרי זה.
אינני חושב שגבר כלשהו יכול היה לעמוד בפני גבירתנו. הלוואי שכל הגבירות היו כמוה. גם אדוננו נהג לפעמים לנזוף קשות. אני זוכר שרכב עליי בדרך הביתה בוקר אחד כשראינו גבר חסון נוהג לעברנו בכרכרת פוני קלה, עם פוני קטן ויפה בצבע ערמוני-חום, עם רגליים דקות וראש ופנים רגישים של גזע אצילי. בדיוק כשהגיע לשערי הפארק פנה היצור הקטן לעברם; האיש, בלי מילה או אזהרה, סובב בכוח את ראש היצור בעוצמה ובפתאומיות כאלה שכמעט הפיל אותו על אחוריו. היצור התאושש והמשיך, כשהאיש התחיל להצליף בו בזעם. הפוני זינק קדימה, אבל היד החזקה והכבדה ריסנה את היצור היפה בכוח שכמעט הספיק לשבור את לסתו, בעוד השוט ממשיך לחתוך בו. זה היה מראה נורא בשבילי, כי ידעתי איזה כאב איום הוא גורם לפה הקטן והעדין הזה; אבל האדון נתן לי את האות, ותוך שנייה היינו לידו.
"סוייר," קרא בקול חמור, "האם הפוני הזה עשוי בשר ודם?"
"בשר ודם ומזג," אמר; "הוא אוהב מדי את רצונו שלו, וזה לא מתאים לי." הוא דיבר כאילו היה נתון בזעם עז. הוא היה קבלן בניין שהגיע לעתים קרובות לפארק בענייני עבודה.
"ואתה חושב," אמר האדון בחומרה, "שיחס כזה יגרום לו לאהוב את רצונך?"
"לא היה לו עסק לפנות כך; הדרך שלו הייתה ישר!" אמר האיש בגסות.
"נהגת בפוני הזה לעתים קרובות עד אליי," אמר האדון; "זה רק מראה את זכרונו ותבונתו של היצור; איך ידע שאינך הולך לשם שוב? אבל לזה אין הרבה קשר. עליי לומר, מר סוייר, שיחס פחדני ואכזרי יותר לפוני קטן מעולם לא נפל בחלקי לראות, למרבה הצער, ובהתמסרותך לזעם כזה אתה פוגע בשמך שלך באותה מידה, לא, יותר משאתה פוגע בסוסך; וזכור, כולנו נישפט לפי מעשינו, בין אם כלפי אדם ובין אם כלפי בהמה."
האדון רכב עליי הביתה לאט, ויכולתי לדעת לפי קולו כמה ציער אותו הדבר. הוא דיבר בחופשיות לג'נטלמנים ממעמדו בדיוק כמו לאלה שמתחתיו; כי ביום אחר, כשהיינו בחוץ, פגשנו קפטן לנגלי, ידיד של אדוננו; הוא נהג זוג סוסים אפורים נהדרים בסוג של כרכרת אילוף. אחרי שיחה קצרה אמר הקפטן:
"מה אתה חושב על הצמד החדש שלי, מר דאגלס? אתה יודע, אתה השופט של סוסים בסביבה הזאת, והייתי רוצה לשמוע את דעתך."
האדון החזיר אותי מעט לאחור, כדי לראות אותם היטב. "הם זוג נאה באופן יוצא דופן," אמר, "ואם הם טובים כמו שהם נראים, אני בטוח שאינך צריך לרצות שום דבר טוב יותר; אבל אני רואה שאתה עדיין מחזיק בתוכנית החביבה עליך להציק לסוסיך ולהחליש את כוחם."
"למה אתה מתכוון," אמר האחר, "לרצועות הריסון? אה, כן! אני יודע שזה התחביב שלך; ובכן, העובדה היא שאני אוהב לראות את סוסיי מחזיקים את ראשם למעלה."
"גם אני," אמר האדון, "כמו כל אדם, אבל אני לא אוהב לראות אותם מוחזקים למעלה; זה מוציא מזה את כל הברק. הנה, אתה איש צבא, לנגלי, ואין ספק שאתה אוהב לראות את הגדוד שלך נראה טוב במסדר, 'ראשים למעלה', וכל זה; אבל לא היית לוקח קרדיט רב על התרגול שלך אילו כל אנשיך היו עם ראשים קשורים ללוח גב! אולי לא היה בזה נזק רב במסדר, מלבד להציק להם ולעייף אותם; אבל איך זה היה בהסתערות כידונים נגד האויב, כשהם צריכים שימוש חופשי בכל שריר, וכל כוחם מושלך קדימה? לא הייתי נותן הרבה על סיכוייהם לנצח. וזה בדיוק אותו דבר עם סוסים: אתה מרגיז ומטריד את מזגם, ומפחית את כוחם; אתה לא נותן להם להשליך את משקלם נגד העבודה, וכך הם צריכים לעשות יותר מדי במפרקיהם ובשריריהם, וכמובן זה שוחק אותם מהר יותר. אתה יכול לסמוך על כך, סוסים נועדו שיהיו ראשיהם חופשיים, חופשיים כמו ראשי בני אדם; ואילו יכולנו לפעול מעט יותר לפי השכל הישר, והרבה פחות לפי האופנה, היינו מוצאים שדברים רבים פועלים בקלות רבה יותר; מלבד זאת, אתה יודע כמוני שאם סוס מועד, יש לו הרבה פחות סיכוי להתאושש אם ראשו וצווארו קשורים לאחור. ועכשיו," אמר האדון, צוחק, "נתתי לתחביב שלי ריצה טובה, אינך יכול להחליט לרכוב עליו גם אתה, קפטן? הדוגמה שלך הייתה מגיעה רחוק."
"אני מאמין שאתה צודק בתיאוריה," אמר האחר, "וזו מכה די קשה, זו על החיילים; אבל: ובכן: אחשוב על זה," וכך נפרדו.