יום אחד בסוף הסתיו היה לאדוני מסע ארוך בענייני עסקים. רתמו אותי לעגלה הקלה, וג'ון הלך עם אדונו. תמיד אהבתי ללכת בעגלה הקלה, היא הייתה כל כך קלה והגלגלים הגבוהים נסעו בנעימות רבה. ירד הרבה מאוד גשם, ועכשיו הרוח הייתה חזקה מאוד ונשבה את העלים היבשים על פני הדרך כמו מטר. נסענו בעליזות עד שהגענו למחסום המכס ולגשר העץ הנמוך. גדות הנהר היו גבוהות למדי, והגשר, במקום להתרומם, עבר ממש מפולס, כך שבאמצע, אם הנהר היה מלא, היו המים מגיעים כמעט עד העץ והקרשים; אבל כיוון שהיו מעקות טובים וחזקים משני הצדדים, לא היה לאנשים אכפת מזה.
האיש בשער אמר שהנהר עולה במהירות, ושהוא חושש שיהיה לילה רע. רבים מן האחו היו מתחת למים, ובחלק נמוך אחד של הדרך הגיעו המים עד חצי הדרך לברכיי; הקרקעית הייתה טובה, והאדון נהג בעדינות, כך שזה לא היה משנה.
כשהגענו לעיר כמובן קיבלתי ארוחה טובה, אבל כיוון שענייניו של האדון העסיקו אותו זמן רב, לא יצאנו הביתה עד שעה מאוחרת למדי אחר הצהריים. הרוח הייתה אז חזקה הרבה יותר, ושמעתי את האדון אומר לג'ון שמעולם לא היה בחוץ בסערה כזאת; וכך חשבתי גם אני, כשנסענו לאורך שולי יער, שם הענפים הגדולים התנודדו כמו זרדים, וקול ההמיה היה נורא.
"הלוואי שהיינו כבר מחוץ ליער הזה," אמר אדוני.
"כן, אדוני," אמר ג'ון, "זה יהיה די לא נוח אם אחד הענפים האלה ייפול עלינו."
המילים בקושי יצאו מפיו כשנשמעה אנקה, ונקישה, וקול ביקוע, ותוך קריעה וניפוץ בין העצים האחרים נפל עץ אלון, עקור משורשיו, ונפל ממש לרוחב הדרך ממש לפנינו. לעולם לא אומר שלא פחדתי, כי פחדתי. עצרתי דומם, ואני מאמין שרעדתי; כמובן לא הסתובבתי ולא ברחתי; לא חונכתי לזה. ג'ון קפץ החוצה והיה תוך רגע ליד ראשי.
"זה היה קרוב מאוד," אמר אדוני. "מה עושים עכשיו?"
"ובכן, אדוני, אנחנו לא יכולים לנסוע מעל העץ הזה, וגם לא לעקוף אותו; לא תהיה ברירה, אלא לחזור לצומת ארבע הדרכים, וזה יהיה עשרה קילומטרים טובים לפני שנגיע שוב לגשר העץ; זה יאחר אותנו, אבל הסוס רענן."
וכך חזרנו ועקפנו דרך הצומת, אבל עד שהגענו לגשר היה כמעט חשוך לגמרי; יכולנו רק לראות שהמים עברו מעל אמצעו; אבל כיוון שזה קרה לפעמים בזמן השיטפונות, האדון לא עצר. נסענו בקצב טוב, אבל ברגע שרגליי נגעו בחלק הראשון של הגשר הייתי בטוח שמשהו אינו כשורה. לא העזתי ללכת קדימה, ועצרתי עצירה גמורה. "קדימה, יופי," אמר אדוני, ונגע בי בשוט, אבל לא העזתי לזוז; הוא הצליף בי הצלפה חדה; קפצתי, אבל לא העזתי ללכת קדימה.
"משהו אינו כשורה, אדוני," אמר ג'ון, וזינק מן העגלה ובא אל ראשי והסתכל סביב. הוא ניסה להוביל אותי קדימה. "בוא, יופי, מה העניין?" כמובן לא יכולתי לומר לו, אבל ידעתי היטב מאוד שהגשר אינו בטוח.
בדיוק אז רץ האיש בשער המכס בצד השני החוצה מן הבית, מניף לפיד כמו משוגע.
"הוי, הוי, הוי! הלו! עצרו!" קרא.
"מה העניין?" צעק אדוני.
"הגשר שבור באמצע, וחלק ממנו נסחף; אם תמשיכו תיפלו לנהר."
"תודה לאל!" אמר אדוני. "יופי שכמותך!" אמר ג'ון, ולקח את הרסן ובעדינות סובב אותי אל הדרך הימנית לאורך שפת הנהר. השמש שקעה כבר זמן מה; הרוח נראתה כאילו שככה אחרי המשב הזועם ההוא שעקר את העץ. נעשה חשוך יותר ויותר, דומם יותר ויותר. רצתי בשקט, והגלגלים בקושי השמיעו קול על הדרך הרכה. זמן רב לא האדון ולא ג'ון דיברו, ואז התחיל האדון בקול רציני. לא יכולתי להבין הרבה ממה שאמרו, אבל הבנתי שהם חושבים שאילו המשכתי כפי שרצה האדון, קרוב לוודאי שהגשר היה קורס תחתינו, והסוס, הכרכרה, האדון והאיש היו נופלים לנהר; וכיוון שהזרם זרם בחוזקה רבה, ולא היו אור ועזרה בהישג יד, סביר מאוד שכולנו היינו טובעים. האדון אמר שאלוהים נתן לבני האדם תבונה, שבה יוכלו לגלות דברים בעצמם; אבל לבעלי החיים נתן ידיעה שאינה תלויה בתבונה, ושהיא מהירה ומושלמת הרבה יותר בדרכה, ושבה הצילו לעתים קרובות את חייהם של בני אדם. לג'ון היו סיפורים רבים לספר על כלבים וסוסים, ועל הדברים המופלאים שעשו; הוא חשב שאנשים אינם מעריכים את בעלי החיים שלהם אפילו בחצי מן הראוי, ואינם מתיידדים איתם כפי שהיו צריכים. אני בטוח שהוא מתיידד איתם, אם היה אדם כזה אי פעם.
לבסוף הגענו לשערי הפארק ומצאנו את הגנן מחכה לנו. הוא אמר שהגבירה הייתה במצב נורא מאז החשיכה, מפחדת שקרתה תאונה כלשהי, ושהיא שלחה את ג'יימס על צדק, הקוב האפרפר-אדמדם, לעבר גשר העץ לברר מה עלה בגורלנו.
ראינו אור בדלת האולם ובחלונות העליונים, וכשהתקרבנו רצה הגבירה החוצה, ואמרה, "אתה באמת בשלום, יקירי? הו! הייתי כל כך מודאגת, ודמיינתי כל מיני דברים. לא הייתה לך תאונה?"
"לא, יקירתי; אבל אילו לא היה יופי שחור שלך חכם יותר מאיתנו, כולנו היינו נסחפים במורד הנהר ליד גשר העץ." לא שמעתי עוד, כי הם נכנסו לבית, וג'ון לקח אותי לאורווה. הו, איזו ארוחת ערב טובה נתן לי באותו לילה, דייסת סובין טובה וקצת פולים כתושים עם שיבולת השועל שלי, ומצע קש עבה כל כך! ושמחתי על כך, כי הייתי עייף.