בוקר מוקדם אחד בדצמבר, ג'ון בדיוק הוביל אותי לתא שלי אחרי האימון היומי שלי, והידק עליי את השמיכה שלי, וג'יימס נכנס ממחסן התבואה עם קצת שיבולת שועל, כשהאדון נכנס לאורווה. הוא נראה רציני למדי, והחזיק מכתב פתוח בידו. ג'ון סגר את דלת התא שלי, נגע בכובעו, וחיכה להוראות.
"בוקר טוב, ג'ון," אמר האדון. "אני רוצה לדעת אם יש לך תלונה כלשהי על ג'יימס."
"תלונה, אדוני? לא, אדוני."
"הוא חרוץ בעבודתו ומכבד אותך?"
"כן, אדוני, תמיד."
"אף פעם לא מצאת שהוא מזלזל בעבודתו כשאתה מפנה את גבך?"
"אף פעם, אדוני."
"זה טוב; אבל עליי לשאול שאלה נוספת. אין לך סיבה לחשוד, כשהוא יוצא עם הסוסים לאמן אותם או למסור הודעה, שהוא מתעכב לדבר עם מכריו, או נכנס לבתים שאין לו עסק בהם, ומשאיר את הסוסים בחוץ?"
"לא, אדוני, בהחלט לא; ואם מישהו אמר את זה על ג'יימס, אני לא מאמין לזה, ואני לא מתכוון להאמין לזה אלא אם יוכח לי בהגינות בפני עדים; לא לי לומר מי ניסה להכפיש את שמו של ג'יימס, אבל אומר את זה, אדוני, שבחור צעיר יציב, נעים, ישר וזריז יותר לא היה לי מעולם באורווה הזאת. אני יכול לסמוך על מילתו ואני יכול לסמוך על עבודתו; הוא עדין ופיקח עם הסוסים, והייתי מעדיף שיהיו באחריותו מאשר באחריות חצי מן הבחורים הצעירים שאני מכיר בכובעים מעוטרים ובמדים; ומי שרוצה המלצה על ג'יימס הווארד," אמר ג'ון, בתנועת ראש נחרצת, "שיבוא לג'ון מנלי."
האדון עמד כל הזמן הזה רציני וקשוב, אבל כשג'ון סיים את נאומו התפשט חיוך רחב על פניו, ובהביטו בחביבות אל ג'יימס, שכל הזמן הזה עמד דומם ליד הדלת, אמר, "ג'יימס, בחור שלי, הנח את שיבולת השועל ובוא הנה; אני שמח מאוד לגלות שדעתו של ג'ון על אופייך מסכימה כל כך בדיוק עם דעתי. ג'ון הוא אדם זהיר," אמר, בחיוך משועשע, "ולא תמיד קל לקבל את דעתו על אנשים, אז חשבתי שאם אכה בשיח מן הצד הזה, הציפורים יעופו החוצה, ואלמד מהר את מה שרציתי לדעת; אז עכשיו נגיע לעניין. יש לי מכתב מגיסי, סר קליפורד ויליאמס, מאחוזת קליפורד. הוא רוצה שאמצא לו סייס צעיר ואמין, כבן עשרים או עשרים ואחת, שמכיר את מלאכתו. העגלון הזקן שלו, שחי איתו שלושים שנה, נחלש, והוא רוצה איש שיעבוד איתו וילמד את דרכיו, שיוכל, כשהזקן ייצא לגמלאות, לתפוס את מקומו. בהתחלה יקבל שמונה עשר שילינג לשבוע, חליפת אורווה, חליפת נהיגה, חדר שינה מעל בית הכרכרות, ונער תחתיו. סר קליפורד הוא אדון טוב, ואם תוכל לקבל את המקום, זו תהיה התחלה טובה בשבילך. אינני רוצה להיפרד ממך, ואם תעזוב אותנו אני יודע שג'ון יאבד את יד ימינו."
"זה נכון, אדוני," אמר ג'ון, "אבל לא הייתי עומד בדרכו בשום אופן."
"בן כמה אתה, ג'יימס?" אמר האדון.
"בן תשע עשרה במאי הבא, אדוני."
"זה צעיר; מה אתה חושב, ג'ון?"
"ובכן, אדוני, זה צעיר; אבל הוא יציב כמו גבר, והוא חזק, ומפותח היטב, ואף שאין לו ניסיון רב בנהיגה, יש לו יד קלה ויציבה ועין מהירה, והוא זהיר מאוד, ואני בטוח לגמרי ששום סוס שלו לא יתקלקל מחוסר טיפול ברגליו ובפרסותיו."
"למילה שלך יהיה המשקל הרב ביותר, ג'ון," אמר האדון, "כי סר קליפורד מוסיף בהערת שוליים, 'אם אוכל למצוא איש שאומן על ידי ג'ון שלך, ארצה בו יותר מכל אחר;' אז, ג'יימס, בחור, חשוב על זה, דבר עם אמך בארוחת הצהריים, ואז הודע לי מה אתה רוצה."
כמה ימים אחרי השיחה הזאת נקבע סופית שג'יימס ילך לאחוזת קליפורד, בעוד חודש או שישה שבועות, כפי שיתאים לאדונו, ובינתיים יקבל את כל התרגול בנהיגה שאפשר לתת לו. מעולם לא ידעתי שהכרכרה יצאה לעתים קרובות כל כך קודם; כשהגבירה לא יצאה, נהג האדון בעצמו בכרכרה הדו-אופנית; אבל עכשיו, בין אם היה זה האדון או הגבירות הצעירות, או רק סידור, ג'ינג'ר ואני נרתמנו לכרכרה וג'יימס נהג בנו. בהתחלה רכב ג'ון איתו על מושב העגלון, אומר לו כך וכך, ואחרי זה נהג ג'יימס לבדו.
ואז היה מופלא לכמה מקומות היה האדון הולך בעיר בשבת, ובאילו רחובות משונים הסיעו אותנו. הוא בוודאי הלך לתחנת הרכבת בדיוק כשהרכבת נכנסה, ומוניות וכרכרות, עגלות ואומניבוסים ניסו כולם לעבור את הגשר יחד; הגשר הזה דרש סוסים טובים ונהגים טובים כשפעמון הרכבת צלצל, כי הוא היה צר, והייתה פנייה חדה מאוד למעלה אל התחנה, שבה לא היה קשה כלל שאנשים יתנגשו זה בזה, אם לא היו פוקחים עיניים ושומרים על צלילות דעתם.