אחרי זה החליטו אדוני וגבירתי לבקר כמה ידידים שגרו כשבעים וחמישה קילומטרים מביתנו, וג'יימס היה אמור לנהוג בהם. ביום הראשון נסענו חמישים ואחד קילומטרים. היו כמה גבעות ארוכות וכבדות, אבל ג'יימס נהג בזהירות ובמחשבה כזאת שלא התעייפנו כלל. הוא מעולם לא שכח להפעיל את הבלם כשירדנו במדרון, וגם לא לשחרר אותו במקום הנכון. הוא שמר את רגלינו על החלק החלק ביותר של הדרך, ואם העלייה הייתה ארוכה מאוד, הציב את גלגלי הכרכרה מעט באלכסון לדרך, כדי שלא תתגלגל לאחור, ונתן לנו לנשום. כל הדברים הקטנים האלה עוזרים מאוד לסוס, במיוחד אם הוא מקבל מילים טובות בתוספת.
עצרנו פעם או פעמיים בדרך, ובדיוק כשהשמש שקעה הגענו לעיר שבה היינו אמורים לבלות את הלילה. עצרנו במלון הראשי, שהיה בכיכר השוק; הוא היה גדול מאוד; נסענו מתחת לקשת לתוך חצר ארוכה, שבקצה הרחוק שלה היו האורוות ובתי הכרכרות. שני סייסים באו להוציא אותנו מן הרתמה. הסייס הראשי היה איש קטן, נעים ופעיל, עם רגל עקומה, ואפוד מפוספס צהוב. מעולם לא ראיתי אדם פותח אבזמי רתמה מהר כמוהו, ובטפיחה ובמילה טובה הוביל אותי לאורווה ארוכה, עם שישה או שמונה תאים, ושניים או שלושה סוסים. האיש השני הביא את ג'ינג'ר; ג'יימס עמד לידנו בזמן ששפשפו וניקו אותנו.
מעולם לא ניקו אותי בקלילות ובמהירות כמו האיש הזקן הקטן ההוא. כשגמר, ניגש ג'יימס ומישש אותי, כאילו חשב שאי אפשר שנוקיתי ביסודיות, אבל מצא את פרוותי נקייה וחלקה כמשי.
"ובכן," אמר, "חשבתי שאני די מהיר, וג'ון שלנו מהיר עוד יותר, אבל אתה עולה על כל מה שראיתי אי פעם במהירות וביסודיות גם יחד."
"תרגול עושה מושלם," אמר הסייס הקטן והעקום, "וחבל היה אילו לא; ארבעים שנות תרגול, ולא מושלם! הא, הא! זה היה חבל; ובאשר למהירות, נו, ברוך השם! זה רק עניין של הרגל; אם מתרגלים להיות מהירים, זה קל בדיוק כמו להיות איטי; קל יותר, הייתי אומר; למעשה, זה לא מתאים לבריאות שלי להתבטל על עבודה פי שניים מן הזמן שהיא צריכה לקחת. ברוך השם! לא הייתי יכול לשרוק אילו זחלתי על עבודתי כמו שעושים כמה אנשים! אתה מבין, אני עם סוסים מאז שהייתי בן שתים עשרה, באורוות ציד, ובאורוות מרוצים; ובהיותי קטן, אתה מבין, הייתי ג'וקי כמה שנים; אבל בגודווד, אתה מבין, המסלול היה חלקלק מאוד ולרקספור המסכן שלי נפל, ושברתי את הברך, וכך כמובן לא הייתי עוד מועיל שם. אבל לא יכולתי לחיות בלי סוסים, כמובן שלא יכולתי, אז פניתי למלונות. ואני יכול לומר לך שזה תענוג של ממש לטפל בבעל חיים כזה, מגזע טוב, מנומס, מטופל היטב; ברוך השם! אני יכול לדעת איך מתייחסים לסוס. תן לי לטפל בסוס עשרים דקות, ואומר לך איזה סייס היה לו. הבט בזה, נעים, שקט, מסתובב בדיוק כמו שאתה רוצה, מרים את רגליו לניקוי, או כל דבר אחר שתרצה; ואז תמצא אחר עצבני, רגזן, לא זז בכיוון הנכון, או מזנק לרוחב התא, מניף את ראשו ברגע שאתה מתקרב אליו, משמיט את אוזניו, ונראה מפחד ממך; או שמתייצב מולך בעקביו. מסכנים! אני יודע איזה יחס קיבלו. אם הם ביישנים, זה גורם להם להיבהל או להירתע; אם הם נמרצים, זה עושה אותם מרושעים או מסוכנים; מזגם נקבע בעיקר כשהם צעירים. ברוך השם! הם כמו ילדים, חנוך לנער על פי דרכו, כמו שאומר הספר הטוב, גם כי יזקין לא יסור ממנה, אם יש לו הזדמנות."
"אני אוהב לשמוע אותך מדבר," אמר ג'יימס, "ככה אנחנו קובעים את זה בבית, אצל אדוננו."
"מי אדונך, בחור צעיר? אם זו שאלה ראויה. הייתי שופט שהוא טוב, ממה שאני רואה."
"הוא בעל האחוזה גורדון, מפארק בירטוויק, בצד השני של גבעות המשואה," אמר ג'יימס.
"אה! כן, כן, שמעתי עליו; שופט מצוין של סוסים, לא? הרוכב הטוב ביותר במחוז."
"אני מאמין שכן," אמר ג'יימס, "אבל הוא רוכב מעט מאוד עכשיו, מאז שהאדון הצעיר המסכן נהרג."
"אה! ג'נטלמן מסכן; קראתי הכול על זה בעיתון בזמנו. גם סוס נאה נהרג, לא?"
"כן," אמר ג'יימס; "הוא היה יצור נהדר, אחיו של זה, ובדיוק כמוהו."
"חבל! חבל!" אמר הזקן; "זה היה מקום רע לקפוץ, אם אני זוכר; גדר דקה למעלה, גדה תלולה למטה אל הנחל, לא? שום סיכוי לסוס לראות לאן הוא הולך. עכשיו, אני בעד רכיבה נועזת כמו כל אדם, אבל בכל זאת יש קפיצות שרק לצייד זקן ומבין מאוד יש זכות לקפוץ. חייו של אדם וחייו של סוס שווים יותר מזנב של שועל; לפחות, הייתי אומר שהם צריכים להיות."
בזמן הזה גמר האיש השני את ג'ינג'ר והביא את התבואה שלנו, וג'יימס והזקן יצאו מן האורווה יחד.