מאוחר יותר בערב הכניס הסייס השני סוס של נוסע, ובזמן שניקה אותו נכנס לאורווה בעצלתיים בחור צעיר עם מקטרת בפיו לרכל.
"תשמע, טאולר," אמר הסייס, "רק תעלה בסולם לעליית הגג ותוריד קצת חציר לאבוס של הסוס הזה, טוב? רק תניח את המקטרת שלך."
"בסדר," אמר האחר, ועלה דרך דלת הרצפה; ושמעתי אותו צועד על הרצפה מעליי ומוריד את החציר. ג'יימס נכנס להסתכל עלינו בפעם האחרונה, ואז ננעלה הדלת.
אינני יכול לומר כמה זמן ישנתי, וגם לא באיזו שעה בלילה היה, אבל התעוררתי בתחושה לא נוחה מאוד, אף שבקושי ידעתי למה. קמתי; האוויר נראה סמיך ומחניק לגמרי. שמעתי את ג'ינג'ר משתעלת ואחד הסוסים האחרים נראה חסר מנוחה מאוד; היה חשוך לגמרי, ולא יכולתי לראות דבר, אבל האורווה נראתה מלאה עשן, ובקושי ידעתי איך לנשום.
דלת הרצפה נשארה פתוחה, וחשבתי שמשם זה בא. הקשבתי, ושמעתי מין רעש רך של המיה ופצפוץ ונקישות נמוכים. לא ידעתי מה זה, אבל היה משהו בקול כל כך מוזר שגרם לי לרעוד כולי. הסוסים האחרים היו כולם ערים; חלקם משכו באפסריהם, אחרים רקעו.
לבסוף שמעתי צעדים בחוץ, והסייס שהכניס את סוס הנוסע פרץ לאורווה עם פנס, והתחיל להתיר את הסוסים, ולנסות להוביל אותם החוצה; אבל הוא נראה כל כך ממהר וכל כך מפוחד בעצמו שהפחיד אותי עוד יותר. הסוס הראשון לא רצה ללכת איתו; הוא ניסה את השני והשלישי, וגם הם לא זזו. הוא בא אליי אחר כך וניסה לגרור אותי מן התא בכוח; כמובן שזה לא הועיל. הוא ניסה את כולנו בתורות ואז עזב את האורווה.
אין ספק שהיינו טיפשים מאוד, אבל הסכנה נראתה מכל עבר, ולא היה אף אחד מוכר שנוכל לסמוך עליו, והכול היה זר ולא בטוח. האוויר הצח שנכנס דרך הדלת הפתוחה הקל על הנשימה, אבל קול ההמיה מעל נעשה חזק יותר, וכשהבטתי למעלה דרך המוטות של האבוס הריק שלי ראיתי אור אדום מהבהב על הקיר. אז שמעתי קריאה "שריפה!" בחוץ, והסייס הזקן נכנס בשקט ובמהירות; הוא הוציא סוס אחד, והלך לאחר, אבל הלהבות שיחקו סביב דלת הרצפה, והשאגה מעל הייתה נוראה.
הדבר הבא ששמעתי היה קולו של ג'יימס, שקט ועליז, כמו תמיד.
"בואו, יפים שלי, הגיע הזמן שנצא, אז תתעוררו ובואו." עמדתי הכי קרוב לדלת, אז הוא בא אליי ראשון, טופח עליי כשנכנס.
"בוא, יופי, עם הרסן שלך, בחור שלי, עוד מעט נצא מן המחנק הזה." הרסן היה עליי תוך רגע; אז הסיר את הצעיף מצווארו, וקשר אותו בקלילות על עיניי, ובטפיחות ובשידולים הוביל אותי מן האורווה. בבטחה בחצר, החליק את הצעיף מעיניי, וצעק, "מישהו הנה! קחו את הסוס הזה בזמן שאני חוזר לאחר."
גבר גבוה ורחב צעד קדימה ולקח אותי, וג'יימס זינק חזרה לאורווה. השמעתי צהלה חדה כשראיתי אותו הולך. ג'ינג'ר אמרה לי אחר כך שהצהלה הזאת הייתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות בשבילה, כי אילולא שמעה אותי בחוץ, לא היה לה לעולם אומץ לצאת.
הייתה מהומה רבה בחצר; הסוסים הוצאו מאורוות אחרות, והכרכרות והעגלות הקלות נמשכו מן הבתים ומן הסככות, פן יתפשטו הלהבות הלאה. בצד השני של החצר נפתחו החלונות לרווחה, ואנשים צעקו כל מיני דברים; אבל אני שמרתי את עיני נעוצה בדלת האורווה, שממנה פרץ העשן סמיך מתמיד, ויכולתי לראות הבזקים של אור אדום; עד מהרה שמעתי מעל כל ההמולה והשאון קול רם וצלול, שידעתי שהוא של האדון:
"ג'יימס הווארד! ג'יימס הווארד! אתה שם?" לא הייתה תשובה, אבל שמעתי התרסקות של משהו נופל באורווה, וברגע הבא צהלתי צהלה רמה ושמחה, כי ראיתי את ג'יימס בא מבעד לעשן ומוביל איתו את ג'ינג'ר; היא השתעלה בחוזקה, והוא לא היה מסוגל לדבר.
"בחור אמיץ שלי!" אמר האדון, מניח את ידו על כתפו, "נפגעת?"
ג'יימס הניד בראשו, כי עוד לא יכול היה לדבר.
"כן," אמר האיש הגדול שהחזיק אותי; "הוא בחור אמיץ, בלי ספק."
"ועכשיו," אמר האדון, "כשתחזור לנשום, ג'יימס, נצא מן המקום הזה מהר ככל שנוכל," והתחלנו לנוע לעבר הכניסה, כשמכיכר השוק בא קול של רגליים דוהרות וגלגלים רועמים בקול.
"זו משאבת הכיבוי! משאבת הכיבוי!" צעקו שניים או שלושה קולות, "זוזו לאחור, פנו דרך!" ובקרקוש וברעם על האבנים שעטו שני סוסים לתוך החצר ומשאבה כבדה מאחוריהם. הכבאים קפצו ארצה; לא היה צורך לשאול איפה השריפה: היא התגלגלה בלהבה גדולה מן הגג.
יצאנו מהר ככל שיכולנו אל כיכר השוק הרחבה והשקטה; הכוכבים זרחו, ומלבד הרעש מאחורינו, הכול היה דומם. האדון הוביל את הדרך למלון גדול בצד השני, וברגע שבא הסייס, אמר, "ג'יימס, עליי למהר עכשיו לגבירתך; אני מפקיד את הסוסים בידיך לגמרי, הזמן כל מה שאתה חושב שנחוץ," ועם זה הלך. האדון לא רץ, אבל מעולם לא ראיתי בן תמותה הולך מהר כמו שהלך באותו לילה.
היה קול נורא לפני שנכנסנו לתאים שלנו: הצרחות של הסוסים המסכנים שנשארו לבעור למוות באורווה: זה היה נורא מאוד! וגרם לג'ינג'ר ולי להרגיש רע מאוד. אותנו, לעומת זאת, הכניסו וטיפלו בנו היטב.
למחרת בבוקר בא האדון לראות מה שלומנו ולדבר עם ג'יימס. לא שמעתי הרבה, כי הסייס שפשף אותי, אבל יכולתי לראות שג'יימס נראה מאושר מאוד, וחשבתי שהאדון גאה בו. גבירתנו נבהלה כל כך בלילה שהמסע נדחה עד אחר הצהריים, כך שלג'יימס היה הבוקר פנוי, והוא הלך תחילה לפונדק לבדוק את הרתמות שלנו ואת הכרכרה, ואחר כך לשמוע עוד על השריפה. כשחזר שמענו אותו מספר על כך לסייס. בהתחלה איש לא יכול היה לנחש איך נגרמה השריפה, אבל לבסוף אמר איש שראה את דיק טאולר נכנס לאורווה עם מקטרת בפיו, וכשיצא לא הייתה לו מקטרת, והלך למזנון להביא אחרת. אז אמר הסייס המשני שביקש מדיק לעלות בסולם להוריד קצת חציר, אבל אמר לו להניח קודם את המקטרת. דיק הכחיש שלקח איתו את המקטרת, אבל איש לא האמין לו. נזכרתי בכלל של ג'ון מנלי שלנו, לעולם לא להרשות מקטרת באורווה, וחשבתי שזה צריך להיות הכלל בכל מקום.
ג'יימס אמר שהגג והרצפה קרסו כולם, ושרק הקירות השחורים עומדים; שני הסוסים המסכנים שלא ניתן היה להוציא נקברו תחת הקורות והרעפים השרופים.