שארית המסע שלנו הייתה קלה מאוד, וקצת אחרי השקיעה הגענו לבית ידידו של אדוני. הכניסו אותנו לאורווה נקייה ונעימה; היה שם עגלון חביב, שדאג שיהיה לנו נוח מאוד, ונראה שהעריך מאוד את ג'יימס כששמע על השריפה.
"יש דבר אחד ברור לגמרי, בחור צעיר," אמר, "הסוסים שלך יודעים על מי הם יכולים לסמוך; זה אחד הדברים הקשים ביותר בעולם להוציא סוסים מאורווה כשיש שריפה או שיטפון. אני לא יודע למה הם לא יוצאים, אבל הם לא יוצאים: אף לא אחד מעשרים."
נשארנו במקום הזה יומיים או שלושה ואז חזרנו הביתה. הכול עבר טוב במסע; שמחנו להיות שוב באורווה שלנו, וג'ון שמח באותה מידה לראות אותנו.
לפני שהוא וג'יימס עזבו אותנו ללילה, אמר ג'יימס, "אני תוהה מי יבוא במקומי."
"ג'ו גרין הקטן מבית השומר," אמר ג'ון.
"ג'ו גרין הקטן! הרי הוא ילד!"
"הוא בן ארבע עשרה וחצי," אמר ג'ון.
"אבל הוא כזה קטנצ'יק!"
"כן, הוא קטן, אבל הוא זריז ורוצה, וטוב לב, גם כן, ואז הוא רוצה מאוד לבוא, ואביו היה רוצה בזה; ואני יודע שהאדון היה רוצה לתת לו את ההזדמנות. הוא אמר שאם אני חושב שהוא לא יתאים, הוא יחפש נער גדול יותר; אבל אמרתי שאני מסכים לגמרי לנסות אותו שישה שבועות."
"שישה שבועות!" אמר ג'יימס; "הרי יעברו שישה חודשים לפני שיוכל להועיל הרבה! זה יעשה לך הרבה עבודה, ג'ון."
"ובכן," אמר ג'ון בצחוק, "העבודה ואני ידידים טובים מאוד; מעולם עוד לא פחדתי מעבודה."
"אתה איש טוב מאוד," אמר ג'יימס. "הלוואי שאהיה אי פעם כמוך."
"אני לא מרבה לדבר על עצמי," אמר ג'ון, "אבל כיוון שאתה עוזב אותנו ויוצא לעולם להסתדר בכוחות עצמך, אספר לך רק איך אני רואה את הדברים האלה. הייתי בדיוק בגילו של ג'וזף כשאבי ואמי מתו מן הקדחת בתוך עשרה ימים זה מזה, והשאירו אותי ואת אחותי הנכה נלי לבד בעולם, בלי קרוב שנוכל לפנות אליו לעזרה. הייתי נער של איכר, ולא הרווחתי די לפרנס את עצמי, וקל וחומר את שנינו, והיא הייתה צריכה ללכת לבית העניים אילולא גבירתנו (נלי קוראת לה המלאך שלה, ויש לה כל הזכות לעשות זאת). היא הלכה ושכרה לה חדר אצל האלמנה מאלט הזקנה, ונתנה לה עבודות סריגה ותפירה כשיכלה לעשות אותן; וכשהייתה חולה שלחה לה ארוחות ודברים נעימים ונוחים רבים, והייתה לה כמו אם. אז האדון לקח אותי לאורווה תחת נורמן הזקן, העגלון של אז. קיבלתי את האוכל שלי בבית ואת מיטתי בעליית הגג, וחליפת בגדים, ושלושה שילינג לשבוע, כך שיכולתי לעזור לנלי. ואז היה נורמן; הוא יכול היה להסתובב ולומר שבגילו אינו יכול לטרוח עם נער טירון מאחורי המחרשה, אבל הוא היה לי כמו אב, וטרח איתי בלי סוף. כשהזקן מת כמה שנים אחר כך תפסתי את מקומו, ועכשיו כמובן יש לי את השכר הגבוה ביותר, ואני יכול לחסוך ליום גשום או ליום שמשי, מה שיקרה, ונלי מאושרת כמו ציפור. אז אתה מבין, ג'יימס, אני לא האיש שצריך לעקם את אפו על נער קטן ולצער אדון טוב וחביב. לא, לא! אתגעגע אליך מאוד, ג'יימס, אבל נעבור את זה, ואין כמו לעשות חסד כשהוא נקרה בדרכך, ואני שמח שאני יכול לעשות זאת."
"אז," אמר ג'יימס, "אתה לא מחזיק באמרה ההיא, 'כל אחד ידאג לעצמו, ושמור על מספר אחת'?"
"לא, באמת," אמר ג'ון, "איפה הייתי אני ונלי אילו האדון והגבירה ונורמן הזקן היו דואגים רק למספר אחת? הרי היא בבית העניים ואני מעדר לפת! איפה היו יופי שחור וג'ינג'ר אילו חשבת רק על מספר אחת? הרי צלויים למוות! לא, ג'ים, לא! זו אמרה אנוכית ואלילית, מי שלא אומר אותה; וכל אדם שחושב שאין לו מה לעשות מלבד לדאוג למספר אחת, הרי חבל שלא הוטבע כמו גור או חתלתול, לפני שפקח את עיניו; זה מה שאני חושב," אמר ג'ון, בתנועת ראש נחרצת מאוד.
ג'יימס צחק על זה; אבל קולו היה חנוק כשאמר, "היית החבר הטוב ביותר שלי מלבד אמי; אני מקווה שלא תשכח אותי."
"לא, בחור, לא!" אמר ג'ון, "ואם אי פעם אוכל לעשות לך טובה, אני מקווה שלא תשכח אותי."
למחרת בא ג'ו לאורוות ללמוד כל מה שיוכל לפני שג'יימס עוזב. הוא למד לטאטא את האורווה, להכניס את הקש והחציר; הוא התחיל לנקות את הרתמות, ועזר לשטוף את הכרכרה. כיוון שהיה נמוך מדי לעשות דבר בטיפוח של ג'ינג'ר ושלי, לימד אותו ג'יימס על מרילגס, כי הוא היה אמור להיות האחראי המלא עליו, תחת ג'ון. הוא היה בחור קטן נחמד ופיקח, ותמיד בא לעבודתו בשריקה.
מרילגס היה נעלב לא מעט על כך ש"ממוללים אותו," כפי שאמר, "על ידי נער שלא יודע כלום;" אבל לקראת סוף השבוע השני אמר לי בסוד שהוא חושב שהנער יצא בסדר.
לבסוף בא היום שבו ג'יימס היה צריך לעזוב אותנו; עליז כמו שהיה תמיד, הוא נראה מדוכדך למדי באותו בוקר.
"אתה מבין," אמר לג'ון, "אני משאיר הרבה מאחור; את אמי ואת בטסי, ואותך, ואדון וגבירה טובים, ואז את הסוסים, ואת מרילגס הזקן שלי. במקום החדש לא תהיה נפש אחת שאכיר. אילולא שאקבל משרה גבוהה יותר, ואוכל לעזור לאמי טוב יותר, אינני חושב שהייתי מחליט על כך; זה כואב באמת, ג'ון."
"כן, ג'יימס, בחור, כך זה; אבל לא הייתי חושב עליך הרבה אילו יכולת לעזוב את ביתך בפעם הראשונה ולא להרגיש את זה. התעודד, תמצא חברים שם; ואם תצליח, כפי שאני בטוח שתצליח, זה יהיה דבר נהדר לאמך, והיא תהיה גאה מאוד שנכנסת למקום טוב כל כך."
כך עודד אותו ג'ון, אבל כולם הצטערו לאבד את ג'יימס; ובאשר למרילגס, הוא נמק אחריו כמה ימים, ואיבד לגמרי את התיאבון. אז ג'ון הוציא אותו כמה בקרים במושכת הובלה, כשאימן אותי, ובריצה ובדהרה לצידי העלה שוב את רוחו של הבחור הקטן, ועד מהרה הוא היה בסדר גמור.
אביו של ג'ו היה בא לעתים קרובות ועוזר מעט, כי הבין בעבודה; וג'ו התאמץ מאוד ללמוד, וג'ון היה מעודד למדי בעניינו.