לילה אחד, כמה ימים אחרי שג'יימס עזב, אכלתי את החציר שלי ושכבתי בקש שלי ישן עמוק, כשפתאום העיר אותי פעמון האורווה מצלצל בקול רם מאוד. שמעתי את דלת ביתו של ג'ון נפתחת, ואת רגליו רצות אל בית האחוזה. הוא חזר תוך רגע; פתח את מנעול דלת האורווה, ונכנס, קורא, "התעורר, יופי! אתה צריך ללכת טוב עכשיו, אם אי פעם הלכת;" וכמעט לפני שיכולתי לחשוב הוא שם את האוכף על גבי ואת הרסן על ראשי. הוא רק רץ להביא את מעילו, ואז לקח אותי בטרוט מהיר אל דלת האולם. בעל האחוזה עמד שם, ומנורה בידו.
"עכשיו, ג'ון," אמר, "רכב על נפשך: כלומר, על נפש גבירתך; אין רגע להפסיד. תן את הפתק הזה לדוקטור וייט; תן לסוסך לנוח בפונדק, וחזור מהר ככל שתוכל."
ג'ון אמר, "כן, אדוני," והיה על גבי תוך דקה. הגנן שגר בבית השומר שמע את הפעמון מצלצל, וחיכה כשהשער פתוח, ויצאנו דרך הפארק, ודרך הכפר, ובמורד הגבעה עד שהגענו לשער המכס. ג'ון קרא בקול רם מאוד והלם על הדלת; האיש יצא עד מהרה ופתח את השער לרווחה.
"עכשיו," אמר ג'ון, "תשאיר את השער פתוח בשביל הרופא; הנה הכסף," ויצא שוב.
לפנינו הייתה דרך מישורית ארוכה לאורך שפת הנהר; ג'ון אמר לי, "עכשיו, יופי, עשה כמיטב יכולתך," וכך עשיתי; לא הייתי צריך לא שוט ולא דורבן, ושלושה קילומטרים דהרתי מהר ככל שיכולתי להניח את רגליי על הקרקע; אינני מאמין שסבי הזקן, שזכה במרוץ בניומרקט, יכול היה ללכת מהר יותר. כשהגענו לגשר האט אותי ג'ון מעט וטפח על צווארי. "כל הכבוד, יופי! בחור טוב," אמר. הוא היה נותן לי ללכת לאט יותר, אבל רוחי הייתה מרוממת, ויצאתי שוב מהר כמו קודם. האוויר היה כפור, הירח היה בהיר; זה היה נעים מאוד. עברנו דרך כפר, אחר כך דרך יער חשוך, אחר כך במעלה גבעה, אחר כך במורד, עד שאחרי ריצה של שלושה עשר קילומטרים הגענו לעיר, דרך הרחובות ואל כיכר השוק. הכול היה דומם לגמרי מלבד קרקוש רגליי על האבנים: כולם ישנו. שעון הכנסייה צלצל שלוש כשעצרנו ליד דלתו של דוקטור וייט. ג'ון צלצל בפעמון פעמיים, ואז דפק על הדלת כמו רעם. חלון נפתח, ודוקטור וייט, בכובע הלילה שלו, הוציא את ראשו ואמר, "מה אתה רוצה?"
"גברת גורדון חולה מאוד, אדוני; האדון רוצה שתבוא מיד; הוא חושב שהיא תמות אם לא תוכל להגיע לשם. הנה פתק."
"חכה," אמר, "אבוא."
הוא סגר את החלון, ועד מהרה היה בדלת.
"הגרוע מכול," אמר, "הוא שהסוס שלי היה בחוץ כל היום והוא מותש לגמרי; בני בדיוק נקרא, והוא לקח את האחר. מה לעשות? אפשר לקבל את הסוס שלך?"
"הוא בא בדהרה כמעט כל הדרך, אדוני, והייתי אמור לתת לו לנוח כאן; אבל אני חושב שאדוני לא היה מתנגד, אם אתה חושב שזה ראוי, אדוני."
"בסדר," אמר; "אהיה מוכן עוד מעט."
ג'ון עמד לידי וליטף את צווארי; הייתי חם מאוד. הרופא יצא עם שוט הרכיבה שלו.
"אינך צריך לקחת את זה, אדוני," אמר ג'ון; "יופי שחור ילך עד שייפול. שמור עליו, אדוני, אם תוכל; לא הייתי רוצה שיאונה לו רע."
"לא, לא, ג'ון," אמר הרופא, "אני מקווה שלא," ותוך דקה השארנו את ג'ון הרחק מאחור.
לא אספר על דרכנו חזרה. הרופא היה כבד יותר מג'ון, ולא רוכב טוב כל כך; אולם עשיתי כמיטב יכולתי ממש. האיש בשער המכס השאיר אותו פתוח. כשהגענו לגבעה עצר אותי הרופא. "עכשיו, בחור טוב שלי," אמר, "תנשום קצת." שמחתי שעשה זאת, כי כמעט כלו כוחותיי, אבל הנשימה הזאת עזרה לי להמשיך, ועד מהרה היינו בפארק. ג'ו היה בשער בית השומר; אדוני היה בדלת האולם, כי שמע אותנו באים. הוא לא אמר מילה; הרופא נכנס איתו לבית, וג'ו הוביל אותי לאורווה. שמחתי להגיע הביתה; רגליי רעדו תחתיי, ויכולתי רק לעמוד ולהתנשף. לא היה עליי שיער יבש אחד, המים זרמו במורד רגליי, והעליתי אדים כולי, כמו שג'ו נהג לומר, כמו סיר על האש. ג'ו המסכן! הוא היה צעיר וקטן, ועדיין ידע מעט מאוד, ואביו, שהיה עוזר לו, נשלח לכפר הסמוך; אבל אני בטוח שעשה כמיטב ידיעתו. הוא שפשף את רגליי ואת חזי, אבל לא שם עליי את השמיכה החמה שלי; הוא חשב שאני חם כל כך שלא ארצה בה. אז נתן לי דלי מלא מים לשתות; הם היו קרים וטובים מאוד, ושתיתי את כולם; אז נתן לי קצת חציר וקצת תבואה, ובחושבו שעשה נכון, הלך. עד מהרה התחלתי לרעוד ולהזדעזע, ונעשיתי קר כמוות; רגליי כאבו, מותניי כאבו, וחזי כאב, והרגשתי כאוב כולי. הו! כמה השתוקקתי לשמיכה החמה והעבה שלי, כשעמדתי ורעדתי. השתוקקתי לג'ון, אבל היו לו שלושה עשר קילומטרים ללכת ברגל, אז שכבתי בקש שלי וניסיתי להירדם. אחרי זמן רב שמעתי את ג'ון בדלת; נאנקתי אנקה נמוכה, כי הייתי בכאב גדול. הוא היה לצידי תוך רגע, מתכופף לידי. לא יכולתי לומר לו מה אני מרגיש, אבל נראה שידע הכול; הוא כיסה אותי בשתיים או שלוש שמיכות חמות, ואז רץ לבית להביא מים חמים; הוא הכין לי דייסה חמה, ששתיתי, ואז אני חושב שנרדמתי.
ג'ון נראה נסער מאוד. שמעתי אותו אומר לעצמו שוב ושוב, "נער טיפש! נער טיפש! לא שם שמיכה, ואני מעז לומר שגם המים היו קרים; נערים לא שווים כלום;" אבל ג'ו היה נער טוב, אחרי הכול.
עכשיו הייתי חולה מאוד; דלקת חזקה תקפה את ריאותיי, ולא יכולתי לנשום בלי כאב. ג'ון סיעד אותי יום ולילה; הוא היה קם פעמיים או שלוש בלילה לבוא אליי. גם אדוני בא לעתים קרובות לראות אותי. "יופי המסכן שלי," אמר יום אחד, "הסוס הטוב שלי, הצלת את חיי גבירתך, יופי; כן, הצלת את חייה." שמחתי מאוד לשמוע זאת, כי נראה שהרופא אמר שאילו התעכבנו עוד מעט היה מאוחר מדי. ג'ון אמר לאדוני שמעולם בחייו לא ראה סוס הולך מהר כל כך. נראה היה כאילו הסוס ידע מה קרה. כמובן שידעתי, אף שג'ון חשב שלא; לפחות ידעתי כל כך הרבה: שג'ון ואני חייבים ללכת במלוא מהירותנו, ושזה למען הגבירה.