עכשיו חייתי במקום המאושר הזה שלוש שנים, אבל שינויים עצובים עמדו לבוא עלינו. שמענו מדי פעם שגבירתנו חולה. הרופא היה לעתים קרובות בבית, והאדון נראה רציני ומודאג. אז שמענו שהיא חייבת לעזוב את ביתה מיד, וללכת לארץ חמה לשנתיים או שלוש. החדשות נפלו על בני הבית כמו צלצול פעמון מוות. כולם הצטערו; אבל האדון התחיל מיד לסדר את פירוק משק הבית שלו ואת עזיבת אנגליה. נהגנו לשמוע מדברים על כך באורווה שלנו; למעשה, לא דיברו על שום דבר אחר.
ג'ון עשה את עבודתו בשתיקה ובעצב, וג'ו בקושי שרק. היו הרבה באים והולכים; לג'ינג'ר ולי הייתה עבודה מלאה.
הראשונות מן החבורה שהלכו היו העלמה ג'סי ופלורה, עם האומנת שלהן. הן באו להיפרד מאיתנו. הן חיבקו את מרילגס המסכן כמו חבר ותיק, וכזה הוא אכן היה. אז שמענו מה סודר בשבילנו. האדון מכר את ג'ינג'ר ואותי לידידו הוותיק, הרוזן מו'——, כי חשב שיהיה לנו מקום טוב שם. את מרילגס נתן לכומר, שרצה פוני בשביל גברת בלומפילד, אבל בתנאי שלעולם לא יימכר, ושכאשר לא יוכל עוד לעבוד יומת ויקבר.
ג'ו נשכר לטפל בו ולעזור בבית, כך שחשבתי שלמרילגס טוב. לג'ון הוצעו כמה מקומות טובים, אבל הוא אמר שיחכה מעט ויסתכל סביב.
בערב שלפני שעזבו נכנס האדון לאורווה לתת כמה הוראות, ולתת לסוסיו את הטפיחה האחרונה. הוא נראה מדוכדך מאוד; ידעתי זאת לפי קולו. אני מאמין שאנחנו הסוסים יכולים לדעת יותר לפי הקול מאשר בני אדם רבים.
"החלטת מה לעשות, ג'ון?" אמר. "אני רואה שלא קיבלת אף אחת מן ההצעות ההן."
"לא, אדוני; החלטתי שאם אוכל להשיג משרה אצל איזה מאלף סייחים ומאמן סוסים מהשורה הראשונה, זה יהיה הדבר הנכון בשבילי. בעלי חיים צעירים רבים מפוחדים ומקולקלים ביחס לא נכון, מה שלא היה צריך לקרות אילו האיש הנכון היה לוקח אותם בידיו. אני תמיד מסתדר טוב עם סוסים, ואם אוכל לעזור לכמה מהם להתחיל טוב, ארגיש כאילו אני עושה משהו טוב. מה אתה חושב על זה, אדוני?"
"אינני מכיר אדם בשום מקום," אמר האדון, "שהייתי חושב שמתאים לזה כמוך. אתה מבין סוסים, ואיכשהו הם מבינים אותך, ועם הזמן תוכל לפתוח עסק משלך; אני חושב שלא תוכל לעשות טוב יותר. אם אוכל לעזור לך בדרך כלשהי, כתוב לי. אדבר עם סוכני בלונדון, ואשאיר אצלו המלצה עליך."
האדון נתן לג'ון את השם והכתובת, ואז הודה לו על שירותו הארוך והנאמן; אבל זה היה יותר מדי בשביל ג'ון. "אנא, אל, אדוני, אני לא יכול לשאת את זה; אתה וגבירתי היקרה עשיתם בשבילי כל כך הרבה שלעולם לא אוכל להשיב. אבל לעולם לא נשכח אותך, אדוני, ואם ירצה השם, אולי נראה יום אחד את הגבירה חוזרת כמו שהייתה; עלינו לשמור על התקווה, אדוני." האדון הושיט לג'ון את ידו, אבל לא דיבר, ושניהם יצאו מן האורווה.
היום העצוב האחרון הגיע; המשרת והמטען הכבד יצאו יום קודם, ונשארו רק האדון והגבירה והמשרתת שלה. ג'ינג'ר ואני הבאנו את הכרכרה אל דלת האולם בפעם האחרונה. המשרתים הוציאו כריות ושמיכות ודברים רבים אחרים; וכשהכול סודר, ירד האדון במדרגות כשהוא נושא את הגבירה בזרועותיו (אני הייתי בצד הקרוב לבית, ויכולתי לראות כל מה שקרה); הוא הניח אותה בזהירות בכרכרה, בעוד משרתי הבית עומדים סביב ובוכים.
"שלום, שוב," אמר; "לא נשכח אף אחד מכם," ונכנס. "סע, ג'ון."
ג'ו קפץ למעלה, ורצנו לאט דרך הפארק ודרך הכפר, שם עמדו האנשים בפתחי בתיהם להעיף מבט אחרון ולומר, "אלוהים יברך אותם."
כשהגענו לתחנת הרכבת, אני חושב שהגבירה הלכה ברגל מן הכרכרה לחדר ההמתנה. שמעתי אותה אומרת בקולה המתוק, "שלום, ג'ון. אלוהים יברך אותך." הרגשתי את המושכה נרעדת, אבל ג'ון לא ענה; אולי לא יכול היה לדבר. ברגע שג'ו הוציא את הדברים מן הכרכרה, קרא לו ג'ון לעמוד ליד הסוסים, בזמן שהוא הלך לרציף. ג'ו המסכן! הוא עמד צמוד לראשינו להסתיר את דמעותיו. עד מהרה נכנסה הרכבת נושפת לתחנה; אחר כך שתיים או שלוש דקות, והדלתות נטרקו, הכרטיסן שרק, והרכבת החליקה משם, ומאחוריה רק ענני עשן לבן וכמה לבבות כבדים מאוד.
כשנעלמה לגמרי מן העין, חזר ג'ון.
"לעולם לא נראה אותה עוד," אמר, "לעולם לא." הוא לקח את המושכות, עלה על מושב העגלון, ועם ג'ו נהג לאט הביתה; אבל זה לא היה עכשיו הבית שלנו.