למחרת בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר, רתם ג'ו את מרילגס לכרכרה הנמוכה של הגבירה כדי לקחת אותו לבית הכומר; הוא בא תחילה ונפרד מאיתנו, ומרילגס צהל אלינו מן החצר. אז שם ג'ון את האוכף על ג'ינג'ר ואת מושכת ההובלה עליי, ורכב איתנו דרך השדות כעשרים וחמישה קילומטרים לפארק ארלסהול, שם גר הרוזן מו'——. היה שם בית נאה מאוד והרבה אורוות. נכנסנו לחצר דרך שער אבן, וג'ון שאל על מר יורק. עבר זמן מה לפני שבא. הוא היה גבר נאה בגיל העמידה, וקולו אמר מיד שהוא מצפה שיצייתו לו. הוא היה ידידותי ומנומס מאוד לג'ון, ואחרי שהעיף בנו מבט קל קרא לסייס לקחת אותנו לתאים שלנו, והזמין את ג'ון לכיבוד.
לקחו אותנו לאורווה מוארת ומאווררת, והעמידו אותנו בתאים סמוכים זה לזה, שם שפשפו והאכילו אותנו. כעבור כחצי שעה נכנסו ג'ון ומר יורק, שהיה אמור להיות העגלון החדש שלנו, לראות אותנו.
"עכשיו, מר מנלי," אמר, אחרי שהביט בשנינו בקפידה, "אני לא רואה שום פגם בסוסים האלה; אבל כולנו יודעים שלסוסים יש מוזרויות משלהם כמו לבני אדם, ושלפעמים הם צריכים יחס שונה. הייתי רוצה לדעת אם יש משהו מיוחד באחד מהם שהיית רוצה להזכיר."
"ובכן," אמר ג'ון, "אני לא מאמין שיש זוג סוסים טוב יותר בארץ, ואני מצטער מאוד להיפרד מהם, אבל הם לא דומים. השחור הוא בעל המזג המושלם ביותר שהכרתי אי פעם; אני מניח שמעולם לא ידע מילה קשה או מכה מאז שנולד, וכל הנאתו נראית לעשות מה שאתה רוצה; אבל הערמונית, אני משער, ודאי קיבלה יחס רע; שמענו כך מן הסוחר. היא באה אלינו נשכנית וחשדנית, אבל כשמצאה איזה מקום הוא שלנו, הכול נעלם בהדרגה; שלוש שנים לא ראיתי את הסימן הקטן ביותר של מזג רע, ואם מתייחסים אליה היטב אין בעל חיים טוב ומוכן יותר ממנה. אבל מטבעה היא בעלת מבנה עצבני יותר מן הסוס השחור; זבובים מציקים לה יותר; כל דבר לא בסדר ברתמה מרגיז אותה יותר; ואם יתעללו בה או יתייחסו אליה שלא בהגינות, לא יהיה זה בלתי סביר שתשיב מידה כנגד מידה. אתה יודע שסוסים נמרצים רבים יעשו כך."
"כמובן," אמר יורק, "אני מבין היטב; אבל אתה יודע שלא קל באורוות כאלה שכל הסייסים יהיו בדיוק כמו שהם צריכים להיות. אני עושה כמיטב יכולתי, ושם עליי להשאיר את זה. אזכור מה שאמרת על הסוסה."
הם עמדו לצאת מן האורווה, כשג'ון עצר ואמר, "מוטב שאזכיר שמעולם לא השתמשנו ברצועת הריסון באף אחד מהם; לסוס השחור מעולם לא הייתה אחת, והסוחר אמר שמתג הלחץ הוא שקלקל את מזגה של האחרת."
"ובכן," אמר יורק, "אם הם באים לכאן הם חייבים לשאת את רצועת הריסון. אני עצמי מעדיף מושכה רפויה, והוד מעלתו תמיד הגיוני מאוד בנוגע לסוסים; אבל הגבירה: זה עניין אחר; היא רוצה הידור, ואם סוסי הכרכרה שלה לא מרוסנים חזק, היא לא תסתכל עליהם. אני תמיד מתנגד למתג הלחץ, ואמשיך לעשות כן, אבל זה חייב להיות הדוק כשהגבירה נוסעת!"
"אני מצטער על זה, מצטער מאוד," אמר ג'ון; "אבל עליי ללכת עכשיו, או שאפספס את הרכבת."
הוא בא אל כל אחד מאיתנו לטפוח ולדבר אלינו בפעם האחרונה; קולו נשמע עצוב מאוד.
הצמדתי את פניי אליו; זה כל מה שיכולתי לעשות כדי להיפרד; ואז הוא הלך, ומעולם לא ראיתי אותו מאז.
למחרת בא הלורד ו'—— להסתכל עלינו; הוא נראה מרוצה ממראנו.
"יש לי אמון גדול בסוסים האלה," אמר, "מן ההמלצה שנתן לי עליהם ידידי מר גורדון. כמובן שהם לא מתאימים בצבע, אבל לדעתי הם יתאימו היטב לכרכרה בזמן שאנחנו בכפר. לפני שנלך ללונדון עליי לנסות להתאים לברון; הסוס השחור, אני מאמין, מושלם לרכיבה."
אז סיפר לו יורק מה שאמר ג'ון עלינו.
"ובכן," אמר, "עליך לפקוח עין על הסוסה, ולשים את רצועת הריסון רפויה; אני מעז לומר שהם יסתדרו היטב עם מעט פינוק בהתחלה. אזכיר זאת לגבירה."
אחר הצהריים נרתמנו והוכנסנו לכרכרה, וכששעון האורווה צלצל שלוש הובלנו אל חזית הבית. הכול היה מפואר מאוד, וגדול פי שלושה או ארבעה מן הבית הישן בבירטוויק, אבל לא נעים אפילו בחצי, אם מותר לסוס שתהיה לו דעה. שני משרתים עמדו מוכנים, לבושים במדים אפרפרים, עם מכנסי ברך ארגמניים וגרביים לבנים. עד מהרה שמענו את רשרוש המשי כשהגבירה ירדה בגרם מדרגות האבן. היא הקיפה אותנו להסתכל עלינו; היא הייתה אישה גבוהה, גאה למראה, ונראתה לא מרוצה ממשהו, אבל לא אמרה דבר, ונכנסה לכרכרה. זו הייתה הפעם הראשונה שנשאתי רצועת ריסון, ועליי לומר, אף שבהחלט היה מטרד לא להיות מסוגל להוריד את ראשי מדי פעם, היא לא משכה את ראשי גבוה יותר ממה שהייתי רגיל לשאת אותו. דאגתי לג'ינג'ר, אבל היא נראתה שקטה ומרוצה.
למחרת בשלוש היינו שוב בדלת, והמשרתים כמו קודם; שמענו את שמלת המשי מרשרשת והגבירה ירדה במדרגות, ובקול מצווה אמרה, "יורק, עליך להרים את ראשי הסוסים האלה גבוה יותר; אי אפשר להראות אותם."
יורק ירד, ואמר בכבוד רב, "סליחה, גבירתי, אבל הסוסים האלה לא רוסנו שלוש שנים, והלורד אמר שיהיה בטוח יותר להרגיל אותם לכך בהדרגה; אבל אם רצון גבירתי בכך, אוכל להרים אותם מעט יותר."
"עשה זאת," אמרה.
יורק בא אל ראשינו וקיצר את המושכה בעצמו: חור אחד, אני חושב; כל דבר קטן עושה הבדל, לטוב או לרע, ובאותו יום הייתה לנו גבעה תלולה לעלות. אז התחלתי להבין את מה ששמעתי עליו. כמובן, רציתי לשלוח את ראשי קדימה ולהעלות את הכרכרה ברצון, כפי שהיינו רגילים לעשות; אבל לא, הייתי צריך למשוך עכשיו כשראשי למעלה, וזה הוציא ממני את כל הרוח, והמאמץ בא על גבי ועל רגליי. כשנכנסנו אמרה ג'ינג'ר, "עכשיו אתה רואה איך זה; אבל זה לא רע, ואם זה לא יהיה גרוע הרבה יותר מזה לא אומר על כך דבר, כי מתייחסים אלינו טוב מאוד כאן; אבל אם ימתחו אותי חזק, נו, שייזהרו! אני לא יכולה לשאת את זה, ולא אשא."
יום אחר יום, חור אחר חור, קוצרו רצועות הריסון שלנו, ובמקום לצפות בהנאה להלבשת הרתמה שלי, כפי שנהגתי, התחלתי לחשוש ממנה. גם ג'ינג'ר נראתה חסרת מנוחה, אף שאמרה מעט מאוד. לבסוף חשבתי שהגרוע ביותר מאחורינו; כמה ימים לא היה עוד קיצור, והחלטתי להפיק את המיטב ולעשות את חובתי, אף שזה היה עכשיו עינוי מתמיד במקום הנאה; אבל הגרוע ביותר עוד לא בא.