יום אחד ירדה הגבירה מאוחר מן הרגיל, והמשי רשרש יותר מתמיד.
"סע לבית הדוכסית מב'——," אמרה, ואז אחרי הפסקה, "לעולם לא תרים את ראשי הסוסים האלה, יורק? הרם אותם מיד ושלא יהיו עוד פינוקים ושטויות."
יורק בא אליי ראשון, בעוד הסייס עומד ליד ראשה של ג'ינג'ר. הוא משך את ראשי לאחור והידק את הרצועה כל כך חזק שזה היה כמעט בלתי נסבל; אז הלך לג'ינג'ר, שמשכה בקוצר רוח את ראשה למעלה ולמטה נגד המתג, כדרכה עכשיו. היה לה מושג טוב מה עומד לבוא, וברגע שיורק הוריד את הרצועה מן הטבעת כדי לקצר אותה, ניצלה את ההזדמנות והתרוממה על רגליה האחוריות בפתאומיות כזאת שיורק קיבל מכה גסה באפו וכובעו עף; הסייס כמעט הופל מרגליו. מיד מיהרו שניהם לראשה; אבל היא הייתה שקולה כנגדם, והמשיכה לזנק, להתרומם ולבעוט באופן נואש ביותר. לבסוף בעטה ממש מעבר למוט הכרכרה ונפלה, אחרי שנתנה לי מכה קשה בירכי השמאלית. אין לדעת איזה נזק נוסף הייתה עושה אילולא התיישב יורק מיד שטוח על ראשה כדי למנוע ממנה להיאבק, ובאותו זמן קרא, "שחררו את הסוס השחור! רוצו להביא את הכננת ופרקו את מוט הכרכרה! חתכו את רצועת המשיכה כאן, מישהו, אם אינכם יכולים להתיר אותה!" אחד המשרתים רץ להביא את הכננת, ואחר הביא סכין מן הבית. הסייס שחרר אותי עד מהרה מג'ינג'ר ומן הכרכרה, והוביל אותי לתא שלי. הוא רק הכניס אותי כמו שהייתי ורץ חזרה ליורק. נסערתי מאוד ממה שקרה, ואילו הייתי אי פעם רגיל לבעוט או להתרומם, אני בטוח שהייתי עושה זאת אז; אבל מעולם לא הייתי, ושם עמדתי, כועס, רגלי כואבת, ראשי עדיין מתוח למעלה אל הטבעת שעל האוכף, ובלי יכולת להוריד אותו. הייתי אומלל מאוד ונטיתי מאוד לבעוט באדם הראשון שיתקרב אליי.
אולם, בתוך זמן קצר הובלה ג'ינג'ר פנימה על ידי שני סייסים, חבולה ומוכה לא מעט. יורק בא איתה ונתן את פקודותיו, ואז בא להסתכל עליי. ברגע אחד הוריד את ראשי.
"לעזאזל עם רצועות הריסון האלה!" אמר לעצמו; "חשבתי שיהיו לנו צרות עד מהרה. האדון יתרגז מאוד. אבל מה, אם בעלה של אישה לא יכול לשלוט בה, כמובן שמשרת לא יכול; אז אני רוחץ את ידיי מזה, ואם היא לא תוכל להגיע למסיבת הגן של הדוכסית, אני לא יכול לעזור."
יורק לא אמר זאת בפני האנשים; הוא תמיד דיבר בכבוד כשהיו נוכחים. עכשיו מישש אותי כולי, ועד מהרה מצא את המקום מעל הקרסול שבו נבעטתי. הוא היה נפוח וכואב; הוא ציווה לספוג אותו במים חמים, ואחר כך מרחו עליו משחה.
הלורד ו'—— התרגז מאוד כשנודע לו מה קרה; הוא האשים את יורק בכך שנכנע לגבירתו, ועל כך השיב שבעתיד יעדיף הרבה לקבל את פקודותיו רק מהוד מעלתו; אבל אני חושב ששום דבר לא יצא מזה, כי הדברים המשיכו כמו קודם. חשבתי שיורק יכול היה לעמוד טוב יותר לצד סוסיו, אבל אולי אינני שופט.
ג'ינג'ר לא נרתמה עוד לכרכרה, אבל כשהחלימה מחבורותיה אמר אחד מבניו הצעירים של הלורד ו'—— שהיה רוצה אותה; הוא היה בטוח שתהיה סוסת ציד טובה. ובאשר לי, הייתי עדיין חייב ללכת בכרכרה, והיה לי שותף חדש בשם מקס; הוא תמיד היה רגיל למושכה ההדוקה. שאלתי אותו איך הוא נושא אותה.
"ובכן," אמר, "אני נושא אותה כי אני חייב; אבל היא מקצרת את חיי, והיא תקצר גם את חייך אם תצטרך לדבוק בה."
"אתה חושב," אמרתי, "שאדונינו יודעים כמה זה רע לנו?"
"אינני יכול לומר," השיב, "אבל הסוחרים ורופאי הסוסים יודעים זאת היטב מאוד. הייתי פעם אצל סוחר, שאימן אותי וסוס אחר ללכת כזוג; הוא הרים את ראשינו, כפי שאמר, מעט יותר ומעט יותר בכל יום. ג'נטלמן שהיה שם שאל אותו למה הוא עושה זאת. 'כי,' אמר, 'אנשים לא יקנו אותם אם לא נעשה זאת. אנשי לונדון תמיד רוצים שסוסיהם יישאו את ראשם גבוה ויצעדו גבוה. כמובן שזה רע מאוד לסוסים, אבל הרי זה טוב למסחר. הסוסים נשחקים עד מהרה, או חולים, והם באים לזוג אחר.' זה," אמר מקס, "מה שאמר באוזניי, ואתה יכול לשפוט בעצמך."
מה שסבלתי עם הרצועה ההיא ארבעה חודשים ארוכים בכרכרה של הגבירה יהיה קשה לתאר; אבל אני בטוח לגמרי שאילו נמשך זמן רב יותר, או בריאותי או מזגי היו נכנעים. לפני זה מעולם לא ידעתי מה זה להעלות קצף בפה, אבל עכשיו פעולת המתג החד על לשוני ולסתי, והתנוחה הכפויה של ראשי וגרוני, גרמו לי תמיד להקציף בפה פחות או יותר. יש אנשים שחושבים שזה נאה מאוד לראות זאת, ואומרים, "איזה יצורים נמרצים ונאים!" אבל זה לא טבעי לסוסים בדיוק כמו לבני אדם להעלות קצף בפה; זה סימן בטוח לאי נוחות כלשהי, ויש לשים לב אליו. מלבד זאת, היה לחץ על קנה הנשימה שלי, שגרם לעתים קרובות לנשימתי להיות לא נוחה מאוד; כשחזרתי מעבודתי היו צווארי וחזי מתוחים וכואבים, פי ולשוני רגישים, והרגשתי שחוק ומדוכא.
בביתי הישן ידעתי תמיד שג'ון ואדוני הם ידידיי; אבל כאן, אף שבדרכים רבות התייחסו אליי טוב, לא היה לי ידיד. יורק יכול היה לדעת, וקרוב לוודאי שידע, כמה הרצועה ההיא הציקה לי; אבל אני מניח שקיבל כדבר מובן מאליו שאין מה לעשות; בכל אופן, דבר לא נעשה כדי להקל עליי.