עכשיו עליי לומר מעט על ראובן סמית', שהושאר אחראי על האורוות כשיורק נסע ללונדון. איש לא הבין את מלאכתו ביסודיות כמוהו, וכשהיה בסדר לא יכול היה להיות אדם נאמן או יקר ערך יותר. הוא היה עדין ופיקח מאוד בטיפול בסוסים, ויכול היה לרפא אותם כמעט טוב כמו פרזל, כי חי שנתיים אצל וטרינר. הוא היה עגלון מהשורה הראשונה; הוא יכול היה לנהוג בארבעה סוסים או בשניים זה אחר זה בקלות כמו בזוג. הוא היה גבר נאה, משכיל, ובעל נימוסים נעימים מאוד. אני מאמין שכולם אהבו אותו; בוודאי הסוסים. הפלא היחיד היה שהוא במשרה נמוכה ולא במקומו של עגלון ראשי כמו יורק; אבל היה לו פגם גדול אחד, וזו הייתה אהבת השתייה. הוא לא היה כמו אנשים מסוימים, תמיד שותים; הוא נהג להישאר מפוכח שבועות או חודשים ברציפות, ואז היה פורץ ועושה "סיבוב" של שתייה, כפי שקרא לזה יורק, ומבייש את עצמו, ומטיל אימה על אשתו, ומטרד לכל מי שהיה לו עסק איתו. אולם, הוא היה מועיל כל כך שפעמיים או שלוש השתיק יורק את העניין והסתיר אותו מידיעת הרוזן; אבל לילה אחד, כשראובן היה צריך להסיע חבורה הביתה מנשף, היה שיכור כל כך שלא יכול היה להחזיק את המושכות, וג'נטלמן מן החבורה נאלץ לעלות על מושב העגלון ולהסיע את הגבירות הביתה. כמובן, את זה אי אפשר היה להסתיר, וראובן פוטר מיד; אשתו המסכנה וילדיו הקטנים נאלצו לצאת מן הבית הקטן והיפה ליד שער הפארק וללכת לאן שיכלו. מקס הזקן סיפר לי את כל זה, כי זה קרה לפני זמן רב; אבל זמן קצר לפני שג'ינג'ר ואני באנו, נלקח סמית' בחזרה. יורק השתדל בעדו אצל הרוזן, שהוא טוב לב מאוד, והאיש הבטיח בנאמנות שלעולם לא יטעם עוד טיפה כל עוד הוא חי שם. הוא שמר על הבטחתו כל כך טוב שיורק חשב שאפשר לסמוך עליו בבטחה למלא את מקומו בזמן שהוא בחוץ, והוא היה כל כך פיקח וישר שאיש אחר לא נראה מתאים לכך כמוהו.
עכשיו היה תחילת אפריל, והמשפחה הייתה צפויה לחזור הביתה מתישהו במאי. הכרכרה הקלה הייתה אמורה להיות מחודשת, וכיוון שקולונל בלנטייר נאלץ לחזור לגדודו, סודר שסמית' יסיע אותו העירה בה, ויחזור רכוב; לשם כך לקח איתו את האוכף, ואני נבחרתי למסע. בתחנה שם הקולונל קצת כסף בידו של סמית' ונפרד ממנו, ואמר, "שמור על הגבירה הצעירה שלך, ראובן, ואל תיתן לאוסטר השחור להיות מנוצל על ידי איזה גנדרן צעיר ופזיז שרוצה לרכוב עליו: שמור אותו לגבירה."
השארנו את הכרכרה אצל הבונה, וסמית' רכב עליי לפונדק האריה הלבן, וציווה על הסייס להאכיל אותי היטב, ולהכין אותי בשבילו בארבע. מסמר באחת מפרסותיי הקדמיות השתחרר בדרך, אבל הסייס לא הבחין בכך עד בערך ארבע. סמית' לא נכנס לחצר עד חמש, ואז אמר שלא יעזוב עד שש, כי פגש כמה ידידים ותיקים. אז סיפר לו האיש על המסמר, ושאל אם לבדוק את הפרסה.
"לא," אמר סמית', "זה יהיה בסדר עד שנגיע הביתה."
הוא דיבר בקול רם מאוד ובקלות דעת, וחשבתי שזה לא דומה לו כלל לא לטפל בפרסה, כי בדרך כלל הקפיד באופן מופלא על מסמרים משוחררים בפרסותינו. הוא לא בא בשש, וגם לא בשבע, וגם לא בשמונה, והשעה הייתה כמעט תשע לפני שקרא לי, ואז בקול רם וגס. הוא נראה במצב רוח רע מאוד, וגידף את הסייס, אף שלא יכולתי לדעת על מה.
בעל הפונדק עמד בדלת ואמר, "היזהר, מר סמית'!" אבל הוא ענה בכעס בקללה; וכמעט לפני שיצא מן העיר התחיל לדהור, מצליף בי לעתים קרובות הצלפה חדה בשוטו, אף שהלכתי במלוא המהירות. הירח עוד לא עלה, והיה חשוך מאוד. הדרכים היו מלאות אבנים, כי תוקנו לאחרונה; בעוברי עליהן בקצב הזה, הפרסה שלי השתחררה יותר, וכשהתקרבנו לשער המכס היא נפלה.
אילו היה סמית' בדעתו הצלולה, היה מרגיש שמשהו אינו כשורה בקצב שלי, אבל הוא היה שיכור מדי מכדי להבחין.
מעבר לשער המכס היה קטע דרך ארוך, שעליו בדיוק הונחו אבנים חדשות: אבנים גדולות וחדות, שעליהן אי אפשר להריץ שום סוס מהר בלי סיכון. על הדרך הזאת, כשפרסה אחת חסרה, נאלצתי לדהור במלוא מהירותי, ורוכבי בינתיים חותך בי בשוטו, ובקללות פראיות דוחק בי ללכת מהר עוד יותר. כמובן שרגלי היחפה סבלה נורא; הפרסה נשברה ונסדקה עד הבשר החי, והחלק הפנימי נחתך נורא בחדות האבנים.
זה לא יכול היה להימשך; שום סוס לא יכול היה לשמור על יציבותו בנסיבות כאלה; הכאב היה גדול מדי. מעדתי, ונפלתי באלימות על שתי ברכיי. סמית' הושלך מנפילתי, ובגלל המהירות שבה הלכתי, הוא ודאי נפל בכוח רב. עד מהרה קמתי על רגליי וצלעתי לצד הדרך, שם לא היו אבנים. הירח בדיוק עלה מעל הגדר החיה, ולאורו יכולתי לראות את סמית' שוכב כמה מטרים ממני. הוא לא קם; הוא עשה מאמץ קל אחד לקום, ואז נשמעה אנקה כבדה. גם אני יכולתי להיאנק, כי סבלתי כאב עז גם ברגלי וגם בברכיי; אבל סוסים רגילים לשאת את כאבם בשתיקה. לא השמעתי קול, אבל עמדתי שם והקשבתי. עוד אנקה כבדה אחת מסמית'; אבל אף שעכשיו שכב באור הירח המלא, לא יכולתי לראות שום תנועה. לא יכולתי לעשות דבר בשבילו ולא בשבילי, אבל, הו! כמה הקשבתי לקול של סוס, או גלגלים, או צעדים! הדרך לא הייתה עמוסה, ובשעה זו של הלילה אולי נישאר שעות עד שתבוא אלינו עזרה. עמדתי, מתבונן ומקשיב. זה היה לילה אפריל שקט ומתוק; לא היו קולות מלבד כמה צלילים נמוכים של זמיר, ושום דבר לא זז מלבד העננים הלבנים ליד הירח וינשוף חום שריחף מעל הגדר החיה. זה גרם לי לחשוב על לילות הקיץ לפני זמן רב, כשנהגתי לשכב ליד אמי באחו הירוק והנעים אצל האיכר גריי.